"עוד שיר קצר אחד", הכריז תמיר אלברט על במת הבארבי במופע האיחוד של הג'ינג'יות. הקהל מחה. "זה תקליט קצר!, הזכיר אלברט. "מי שיודע לעשות חשבון, שיעשה חשבון".

ובאמת, "ג'ינג'יות" – צמד ואלבום – היו קצרצרים, אך מורגשים היטב גם בשנות ה-90, תור הזהב של הרוק הישראלי עתיר הלהקות המצוינות. אמיר צורף ותמיר אלברט, יוצאי "נוער שוליים" ו"רוקפור" (צורף) ו"נושאי המגבעת" (אלברט) הקימו ביחד את "ג'ינג'יות" – להקה שנעצה ביקורת על לוח מוסווה בפאן אלקטרוני. להקת הסוואה עם עליצות בשם, בגרוב ובקצב לעומת המילים – מצפן זועם שהפנה למצפון – אבל מי באמת הסתכל?

"תיכף נדבר", הבטיח אלברט אחרי השיר הראשון – כששמחת המפגש ההדדית רק החלה. לא התראינו איתם מאז שנת 2004 (התקמבקות ראשונה). הם עדיין נשמעים אקטואליים, רלוונטיים וטריים. "תיכף נדבר", הבטיח אלברט גם אחרי השיר השני, נלהב אבל מתון, חייכנותו עמעמה את הזעם הטקסטואלי והמוזיקלי. אמיר צורף – דק ונערי, הניע את הגיטרה שלו במהירות שדית, שכישפה את הזמן ואת כוח המשיכה – או שהם כישפו אותה. "זהו, עכשיו אפשר לדבר", אמר אלברט סוף-סוף, וירה: "לפני כמה חודשים עברתי ניתוח מעקפים, ואף אחד לא נתן לי סיכוי שאעמוד כאן היום". והייתה לו בשורה: קינג קונג – שיר חדש, אפלולי ומקסים. המילים – שלא תהיה טעות – עדיין אלימות-מצמיתות. פורענות זוגית על רקע קטסטרופה עולמית: "האישה שהכי אהבתי ירתה לי בלב", הוא שר כשברקע מלאכת תופים משובחת; ובהמשך ההופעה, שיר חדש נוסף – "יונתן" היפהפה, שצורף ניגן עדין-עדין וליווה בשירה שקטה.

וזוהי הבשורה האמיתית מהמופע: לא להקה מתה שהועלתה באוב באופן מלאכותי (רק) מטעמים מסחריים ונוסטלגיים, אלא תחייה אמיתית ואורגנית של ישות פורייה, שהצמיחה חומרים חדשים ואלבום חדש, שאמור לצאת בהמשך השנה הזו.

נוכחות רם אוריון על הבמה הגשימה את הציפייה למיני-איחוד של להקת האם המיתולוגית של שניהם, "נושאי המגבעת". זה התחיל בשיר "אני טקסט פוליטי". "תמיר אלברט לא חברה, תמיר אלברט לא משחקת, רם אוריון לא חברה, רם אוריון לא משחקת" – שר איתם הקהל בהתרגשות, שהמשיכה בשיר הבא – "האדמה מקולקלת". על הבמה נחת ערן צור והוביל את "הבא בתור הוא סוס": ה-שיר של נושאי המגבעת, וה-שיא של ההופעה, לפחות מבחינתי. "ציפורים מסתובבות ציפורים מסתובבות שמח פה ושמח שם". לגמרי.

ערן צור, מרחף על אדי התפוגגות השיר, התנסטלג: "אני זוכר אותם בשנות ה-90, רזים, כמעט רעבים ללחם, אבל יוצאים מהאולפן עם הג'ינג'יות, יודעים שיש להם אוצר". בעלי האוצר שרו עם צור את "עלבון" של אקס-להקתו "כרמלה גרוס ואגנר". הגיטרות של צור ושל צורף התנגחו מאושרות זו בזו. כתף התחככה בכתף. פועלי רוקנרול גאים, שממחצבתם פרצו ניצוצות של המוזיקה הבוקעת, נבקעת ומבקעת את שזכו להסתופף בחללה. משם המשיכו ל"תמונה אימפרסיוניסטית". "אני יכול להיות שיר של הג'ינג'יות", קרא צור.

בהמשך, אלברט הזמין את "מי שהפיק את הערב, וזה מצלצל טוב בגללו" – אסף אמדורסקי (שרק לאחרונה התארח בבארבי, גם כן על תקן המפיק, בהופעה של יהלי סובול). "תודה שהסכמתם לחזור להיות", הוא התרגש הפעם מול הג'ינג'יות. "אני אעשה ליין קטן שהיה בתקליט, לא אפריע להם", הצטנע, ועל הבמה התרחש (השיר) "הג'ינג'יות". "כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל", נצעקה מהבארבי האמת הזו, ובערב ההוא, הסבל הפך לעונג.

פורסם בגלובס ב-23.03.2017