למה נחטפו הכרטיסים לכבש השישה עשר? גלי צה"ל בשיחה עם יהודה עדר ואיתי על המוזיקה הישראלית כאמצעי ריפוי

רבע לשבע בבוקר,4.12.24. גלי צה"ל, תוכנית הבוקר של אפי טריגר.

על הפרק: ניסיון להבין את התופעה של הביקוש העצום למופע האיחוד של "הכבש השישה-עשר".

על קו הטלפון יהודה עדר, אושיית רוקנרול ומנהל בית הספר למוזיקה "רימון", ואני – על תקן עיתונאית תרבות ובעלת האתר "סך הקול".

כשמראיין, מרואיין ומרואיינת, שמאוהבים במוזיקה ישראלית טובה, מנסים לנסח עליה תובנות בפחות מרבע שעה, זה מאתגר וכיף, אבל גם די מתסכל כי אפילו שעות רבות לא יספיקו.

אז הנה הדברים שהצלחתי בכל זאת להגיד בשידור, בתוספת כל מה שלא הספקתי:

הכבש השישה עשר – החזרה לילדות ולתמימות

בתקופות של אסונות, חוסר ודאות וחוסר אונים, כשמרגישים שהאדמה רועדת – יש צורך חזק מאוד, נואש, באיזה מישהו סמכותי ואוהב שיבטיח שהכל יהיה בסדר, ויחבק.

ומאחר שאין שום מבוגר שיכול להבטיח לנו את זה – בטח שלא פוליטיקאים או מנהיגים, כולם הרי הכזיבו, אז פחות או יותר האופציות היחידות שנותרו זה אלוהים – שלא כולם מאמינים בו, והמוזיקה, במקרה שלנו מוזיקה ישראלית, שנותנת נחמה.

פרויקט "הכבש השישה-עשר" – ספר, תקליט ומופע לילדים שכתב יהונתן גפן והלחין יוני רכטר בסוף שנות ה-70 – היה פרץ של יופי מקסים וקליט. יוני רכטר, גידי גוב, יהודית רביץ ודויד ברוזה שרו בהרמוניה כה מוצלחת שירים כה מוצלחים עד שהפכו חלק אהוב  מחייהם של ילדים ומבוגרים רבים באותן שנים.

מתבקש לחזור לאהבה הזו דווקא עכשיו, בנקודת הזמן הנוכחית שלנו, עיצומה של מלחמה קשה וחטופים – אחים שלנו שנמקים במנהרות בעזה. כשנודע ברבים שצוות "הכבש" מתאחד להופעות, הכרטיסים נחטפו תוך שניות. את ההיכספות להיות חלק מהקהל באירוע הזה קל לפתור במילה המעט מזלזלת – נוסטלגיה, אבל יש כאן גם משהו אחר. בתקופה הנוראית הזו מתגלה השתוקקות שלנו – המבוגרים – לחזור לילדות שלנו, לשנים שבהן היינו תמימים, מוגנים ומחובקים.

שירה בציבור – הכמיהה להתכנס ביחד

בשבועות ובחודשים שאחרי השבעה באוקטובר 2023 חזרה תופעת השירה בציבור. זמרים ידועים קשובים לקהלם ערכו הופעות מיוחדות שבהן במקום לשיר לקהל, הם שרו עם הקהל, לפעמים עם שקופיות, את השירים שלהם. זכיתי להיות באחת מהופעות האלה, של יוני רכטר. הייתה התעלות באוויר. אנשים חייכו. העיניים נצצו לא (רק) מדמעות אלא מתוך נחמה שצלחה. התחושה של לחוות את השירים מנקודת מבט חדשה, אקטיבית, הייתה מרגשת. היא גם ענתה להפליא על הצורך שלאו דווקא היה מודע, להתכנס ביחד כישראלים שחווים אסון מתמשך, ולנסות להינצל בכוח האחדות.

שירים חדשים – אמת מגולמת ביופי

שירים רבים נכתבו כתגובה לאסון השבעה באוקטובר. חלקם נוצרו מיד אחר כך כתגובה נחפזת. רבים מהם מלאי קלישאות, מילים שנועדו לשאת חן ולחנים בנאליים, כולל המצליחים שבהם שהפכו ללהיטים. אני מעדיפה לא לבזבז עליהם את הפלטפורמה הזו. הם לא זקוקים לי.

כאן אתייחס לשניים בלבד מתוך סוג אחר של שירים – יצירות יפהפיות ועתירות תוכן ומשמעות. כאשר מאזינים להם ברור שהם לא נוצרו כלאחר יד, ובוודאי שלא לשם חנופה לקהל.

בימים שאחרי השבעה באוקטובר, יצא אלבומו של אביב גדג', "עולם מופלא איפה אתה". הוא נוצר לפני האסון, אבל מי שמאזין לו נותר המום מהשירים, ואין מנוס מלהסיק את המסקנה הבלתי נמנעת – זהו אלבום נבואי.

זאת לא בהכרח מסקנה מופרכת. יוצרי אמת רגישים ניחנים לעיתים ביכולת לחוש משהו דקיק וטמיר, הלך רוח, תנודות באוויר או באדמה שמבשרות על התרחשות כבירה. לפעמים נשגבת, ולעיתים אסונית.

אביב גדג' נולד בנגב המערבי, במושב תלמי אליהו שבחבל הבשור, וחי שם את רוב חייו. שם גם הקים משפחה במושב עין הבשור, עם נגה אשתו, גם היא ילידת המקום. עין הבשור חווה גם הוא את שמחת תורה הארורה ההיא.

וכך כתב גדג' בשיר "שבעת הגדיים", החותם את אלבומו:

זכור את אשר עשה לך עמלק. סגור את הדלת חזק שאף אחד לא ייכנס.

אין קול ואין עונה בקצה המחנה עשן מיתמר.

אי שם בחושך חיית הברזל מתהפכת… מכונת הירייה צוחקת, צופר היעל מיילל.

אנשים קשים בונים את העולם ואנחנו לא קשים בכלל, כמה חיילים מקרטון שומרים על ההר, ריבונו של עולם על גזרת מערב.

לא לתת לזה יד לא לתת לזה יד לא לתת לזה יד.

אנשים עבדו קשה וסבלו בשקט וחסכו והיטו את הכף, אבל אפילו הם יודעים שהמילים על הפרוכת כבר לא יצילו את כולם.

לא יאומן. כמעט בלתי מתקבל על הדעת שהמילים האלה נכתבו לפני האסון ולא אחריו.

וישנם באלבום שירים נוספים, גם הם במנגינות, בעיבודים ובביצועים של חוסר השלמה, של אמת שותתת דם. של תסכול תנ"כי בהווה מנותץ ועתיד שרק האהבה תצליח לחלץ ממנו יופי של תקווה.

האלבום זמין לרכישה בכל פלטפורמות המוזיקה.

שנה אחר כך יצא האלבום "האור הנכון" של שלום גד, האח הגדול של אביב גדג'. הוא נכתב אחרי האסון, ושונה לחלוטין. השירים מתמסרים יותר, נשמעים יותר ידידותיים, קומוניקטיביים וקלילים. אבל לא לטעות: האמת נמצאת שם במלוא צלילותה הנוקבת והמכאיבה, ושלום גד, בדרכו המקורית, החכמה, היצירתית, השלומגדית, משמיע אותה בלי לוותר על אף צבע וניואנס.

"ספטמבר עבר

אוקטובר נשאר

נובמבר נגמר

נמחק ונשכח

דצמבר העלה את כל השאלות

וינואר ביטל את התשובות".

אז עם מה אנחנו נשארים? עם השירים, ואלה של שלום גד הם בראש ובראשונה נפלאים מכדי להחמיץ אותם.

משום מה, הם לא שוהים ברדיו או במחשב הסמוכים אל רובכם.

אבל הם כאן:

https://li.sten.to/rao6prkc

קאברים – מחלצים משמעות חדשה

ההצדקה היחידה בעיניי לקאברים (גרסאות כיסוי בעברית תקינה)  היא כשהם לוקחים שיר ידוע, ומטלטלים אותו, מחלצים ממנו משמעות שתמיד הייתה בו ולא חשנו בה. לא שיערנו את נוכחותה. כי ביצוע של שיר הוא פרשנות שלו, והביצוע המוכר לנו מדגיש רק משמעות אחת.

בביצוע מחודש שהוא במיטבו, תזהר משמעות אחרת.

מכל הקאברים הידועים לי של התקופה, אני הכי מתפעלת מהקאבר של שני הרפז לשיר "אל תוותרי".

זהו שיר ישן של "הפרברים" (צמד שאביה של שני, אורי הרפז, היה אחד מחצאיו).

המקור נשמע עליז ומלא שמחה גדושת מתיקות שתמיד הרתיעה אותי וגרמה לי להתרחק ממנו. וככה החמצתי אותו.

עד ששני הרפז עשתה חסד עם השיר הזה, שכתב והלחין צבי שרף.

בגרסה איטית, מהורהרת, ועצובה, שמבליטה את המילים ומכבדת אותן, הרפז מצליחה לשקף את הלך הרוח שלנו – אנשים מוכים והמומים אחרי אסון, שמנסים איכשהו לקום מתוך ההריסות, לצעוד בתוך עולם מעורער, ולראות בכל זאת את היופי. אולי אפילו לחוש תקווה כלשהי.

כי השיר מדבר בדיוק על זה – על הרצון להשתקם.

אבל איך? השיר מיטיב לשאול את השאלות הנכונות:

"איך חלום שנשבר נדע להרים?"

"איך אל בוקר חדש נדע להשכים?"

שני הרפז הולכת איתנו יד ביד, צעד אחר צעד, פסיעות כמו של תינוק מהוסס או של חולה מחלים לאיטו, ובעדינות מפצירה בפזמון:

"אל, אל תוותרי על האור הזה

נוכל ביחד עוד פרח לקטוף

קצת לאהוב

לא לעזוב".         

וזה מה שניסיתי להגיד כאן – השירים היפים שלנו, הם לא יעזבו אותנו, וגם אנחנו, שזקוקים להם, לא נעזוב אותם.

והנה ההקלטה של השיחה בגלי צה"ל עם יהודה עדר ואיתי, בהנחיית אפי טריגר.