"בטח תבקשי ללכת לאיבוד", שרה דנה עדיני ב"אשליה" – אלבום הסולו השני שלה, ראשון בעברית, ובכך היא מסמנת את עצמה כיוצרת הרפתקנית. "רבות הדרכים", היא שרה פעם בלהיט עם דניאל סלומון, אך דרכה הנוכחית אינה מובנת מאליה, ובניגוד לשם האלבום, היא בהחלט מפוכחת.

אחרי שנים של הליכה בדרך הנוחה של להקת האם שלה, "הבנות נחמה" עם הפופ-סול הקליט שלהן, וגם השתתפות בהרכב "מטרופולין" שאיכותו קומוניקטיבית, עדיני, שבקיאה בהלכות להיטים, החליטה לסטות מהשביל המרכזי ולפלס לעצמה דרך משלה, לא סלולה ולא בטוחה ובעיקר לא מובנת מאליה. יונתן (ג'וני) גולדשטיין הפיק לה אלבום עשיר ומורכב, שברובו כבד, מנוכר ולא קל לעיכול.

לשירים שכתבה והלחינה (והיא מלווה אותם בגיטרות, פסנתר וטמבורין) יש תכנים קודרים, רוויי הלקאה עצמית – "נשמה עלובה אני", היא מצליפה בעצמה בשיר "טבעו עיניי". האווירה באלבום מורכבת ולעיתים מאיימת ומעבירה תחושות סיוטיות וייאוש מהסוג של "אבדה אמונתי" לצד מתיקות, זוך עדין ומהורהר, פגיעות ומסתוריות.

לפרוץ את החלל

אמש (יום שני), במועדון זאפה בתל אביב, עדיני השיקה את אלבומה בהופעה ואפשרה לו לפרוץ את חלל האולפן הדחוס ולקבל חיים על הבמה, מול הקהל, תוך כדי שביצעה את כל שיריו. בעוד שבאלבום, היא נבלעת לעיתים בתוך המוזיקה הגדושה שלה וקולה היפה לא נשמע מספיק חזק וברור, בהופעה עצמה קולה התגבר, אפילו על רקע הנגנים הדומיננטיים שלה, שכמו המריצו אותה אתמול בתנועות גופם המתלהבות:

גולדשטיין בתכנותים ובתופים, ספי ציזלינג שהקסים בחצוצרה שלו, גלעד אברו שהקונטרבס שלו העמיק את האווירה הסיוטית, ויוסי מזרחי ודניאל שוהם בגיטרות. עדיני עצמה נותרה קפואה ומופנמת בגופה, אם כי לא בשירתה שהתחממה בהדרגה, עד כדי שיאי להט כמו בשירים "כאן" ו"אגו".

כשעלו לבמה קרולינה (קרן אברץ) ויעל דקלבאום, הלוא הן חברותיה לשלישיית "הבנות נחמה", היא כבר השתחררה לחלוטין. האהבה שבה הקיפו אותה ותחושת ההקלה מנטל הסולו התובעני, גרמו לה להישמע אפילו טוב יותר. האווירה הכבדה השתנתה מיידית לקלילה. "תגידי, את משוגעת? איך את כזאת מדהימה"?, פרגנה לה קרולינה, תוך כדי ששלושתן התארגנו על הבמה באופן משעשע, שרק אז התברר כמה היה חסר עד אז.

"איפה המפוחית? איך שמים את זה"? הן שאלו זו את זו, ועדיני בישרה שעוד מעט יוצאים אלבומים חדשים – לבנות נחמה, וגם ליעל דקלבאום, "ומי שעוד לא שמע את התקליט של קרולינה". בשלב ההוא קרולינה קטעה את עדיני: "טוב, בואו נתחיל", והן ביצעו שיר חדש שכתבה דקלבאום, מתוק כמו החיוכים שהעתירו זו על זו כשקולותיהן השתלבו כמו שלישיית פיות. אחר כך ביצעו גם כמה משיריהם הידועים, הבולט שבהם "So Far", ועדיני הרשתה לעצמה כמעט להתפרק מחולשת ההתרגשות.

האנרגיות שהותירה הלהקה, גם כששני שליש שלה כבר עזבו את הבמה, השפיעו על השיר הבא של עדיני, "Like That", שקיבל צליל חזק ורוקנרולי. אחר כך, בשיר "לבד", האווירה התמתנה אל תוך שקט רך שהבליט את יופיו המרגש. ובכלל, היופי שבאלבום אינו מהסוג הקליל והחמוד, אלא מהזן העמוק שיש להעמיק בו כדי לחוות אותו כראוי. גם הלחנים, שחלקם חדגוניים, אינם מקלים על ההאזנה לאלבום.

אך בהופעה חיה כמו אתמול, כשעדיני נחשפה בעדינותה ובעוצמותיה, אפשר היה להתפעל ממנה, למרות שלא חרגה מגבולות הכיסא שלה. בסך הכול, מעבר לאישיותה הסימפתית, עדיני מעוררת הערכה בנכונותה חסרת הפשרות להגיש את אמת היצירה שלה ללא הנחות, פשרות, ריכוכים והקלות.

פורסם ב-ynet ב-12.4.2011