מתי כספי, אלבום כמו בריקוד, דצמבר 2017
14 בפברואר 2017אביתר בנאי, אלבום לשונות של אש, מרץ 2017
2 במרץ 2017דרך המלך
"בואו, נפתח לכם שולחן", הכריז דני סנדרסון בהשקת אלבומו "מכאן הדרך" במוזיאון ת"א (10.2). "מנה ראשונה – שירים מוכרים מהעבר, מנה עיקרית – האלבום החדש, ובסוף נגיש שלל קינוחים!".
נדיר שבהופעה לכבוד אלבום חדש – מבצעים את כולו, לפי הסדר. נהוג להתחשב בקהל, שהשירים עדיין זרים לו, ולכן מגישים רק כמה דגימות חדשות, והשאר להיטים. סנדרסון הלך על הכול. גם שלאגרים, גם אלבום מלא, וגם קהל מאושר.
אז איך גורמים לחומרים חדשים להיטמע בקלילות ברפרטואר המוכר? ראשית, מתמצתים. "מכאן הדרך", שהוא כבר אלבום הסולו ה-11 של סנדרסון, הוא יצירה בת 35 דקות בלבד. השירים – וזה התחדד בהופעה – הם סנדרסוניים בעליל – לחנים נעימים וקליטים המחבקים מילים שגם בעוקצנותן שוחרות טוב. התוצאה: שירים מתוקים-מרירים שנשמעים כאילו תמיד היו כאן, בערך מתקופת גזוז, רק פחות אבסורדיים ופרועים, ויותר מפוכחים. גזוז מעובה באלכוהול.
אם נמשיך את דימוי המסעדה של סנדרסון – אז לא רק האוכל היה מצוין וחסר "נפילות", אלא גם ההגשה שלו: המנות – היפות והטעימות – הוגשו בתזמון מושלם ובמינונים מדויקים, ונוכחותו של השף המקצוען שרתה על הצוות כולו. מוזיקאים מובחרים אחד-אחד, ובראשם כפיר בן ליש בשירה ובגיטרות ("הוא מלווה אותי כבר 19 שנה", פרגן סנדרסון, "והוא משורר ומלחין בזכות עצמו"). סנדרסון כהרגלו פורח כחלק מלהקה, שהוא אמנם מוביל בקפדנות (שמתחזה לקלילות), אבל בוחר פעמים רבות לשיר בה בקול שני. מנהיג שהכריזמה שלו מתבטאת ביצירה עצמה, לא ב"שופוני". זה ניכר בפרטים הקטנים כמו המחול המסוגנן שלו עם הלהקה תוך כדי נגינה, ואפילו ברגישותו כשהסיט לרגע הצידה, בעדינות כמעט אגבית, את בן ליש, שלא יסתיר את המתופף אמיר ברסלר שניגן סולו.
והוא עדיין שנון ומצחיק מאוד. "פנו אליי מ'דה ווייס", הוא סיפר, "הציעו לי להיות שופט, אבל זה נראה לי די מביך שאני אהיה השופט היחיד שיושב על בוסטר". כן, הוא צחק על עצמו – על גובהו ועל גילו – "50 שנה במקצוע! כשאני הייתי באירוויזיון, שוויצריה שלחה את היידי".
בין הלהיטים מכל להקותיו – "כוורת", "גזוז" ודודה", הוא הזמין "אישה מדהימה, בת זוג שלי, ענת!". אל הבמה עלתה ענת עצמון וצחקה איתו: "סוף-סוף יש לנו הזדמנות לבלות שלוש דקות ביחד, אחרי כל התקופה האחרונה. התגעגעתי אליך" – ומיד הוסיפה את גווניה ללהקה כששרה איתם את "שיר עבודה" של גזוז. גם אחרי שנגוזה בחושך, נוכחותה המשיכה להבהב בשיר הבא, "זאת שמעל לכל המצופה" ("היא תמיד אומרת דבר פשו-ו-ו-ו-ט"), שסנדרסון כתב לגשש החיוור, והפעם ביצע ברגש עם נגניו. גם הקומיקאי רועי בר-נתן הגיח, ושר את "היא התיישבה ליד פסנתר" – בהיפריות מהירה אפילו יותר מהמקור. ובכלל, בזכות חטיבות כלי הנשיפה וכלי המיתר – שהצטרפו ללהקה בחלקים ניכרים, שודרגו גם שירים שלכאורה אסור לגעת בהם, כמו "נתתי לה חיי" – שקיבל בוסט של חצוצרות. זה היה השלב שבו הקהל כבר עמד על רגליו, ונשאר כך לאורך כל ההדרנים. הראשון שבהם היה "לידיה הלוהטת" מ"דודה" הרוקנרולית. אפילו גידי גוב נצפה בקהל שר אותו בהתלהבות, כשמולו בן ליש בתפקיד "שלו": לא נופל מהמקור, אבל גם לא מזכיר אותו. שעתיים של חיוכים רצופים הסתיימו בתשוקה הלא ממומשת להגדיל את המנה.
פורסם בגלובס ב-16.02.2017