עוד לפני שנשלף הדיסק האדום, מתפרצת הצבעוניות. פיקניק מצולם על העטיפה החיצונית והפנימית וגולש אל דף המילים. המשתתפים: להקת "דפנה והעוגיות" בתלבושות מרהיבות. הצלמת רונה יפמן צילמה אותם על דשא פראי, בחברת מפה משובצת שעליה מונחים באי סדר הפריטים הבאים: פרוסות של עוגת קרם על צלחות צהובות חד פעמיות, ג'לי אדום בתוך ספלים על תחתיות, חתיכת עוף בצלחת חד פעמית אדומה, שיבולת או שתיים, גיטרה ורולר-בלייד.

בשלב הבא, ובאופן מיידי, הצבעוניות הוויזואלית מתגלה גם במוזיקה – הססגונית, המצחיקה והמורכבת של צלילים רבי נוכחות המסתבכים בנפש כמו בסבך פראי בג'ונגל. חברי הלהקה: דפנה קינן, תמר זיו, אור זובלסקי, ענבל זובלסקי, טל זובלסקי ודן-יה שוורץ, שביחד עם המפיק שלהם רם אוריון, עיבדו את השירים, יצרו אלבום מוקפד בקלילותו. אפקט בועות הסבון מתאזן בשירים חמים במובן המחבק, לא המזיע, ותורמים לכך סקסופונים (טנור וסופרן), אקורדיון ומלודיקה.

הכיף הקומיקסי שמפעפע מהלהקה נשמע היטב, והוא גם מדבק ואפקטיבי – ארבעים הדקות הקרנבליות מסתיימות במהירות. אבל השמחה מופיעה באלבום גם בדרכים פחות מובהקות. זה קורה למשל  בשיר "קובי", שבו המנגינה עולצת, אך המילים ייחודיות ברגישותן ("הוא מטאטא עצמו החוצה והופ, מוצא עצמו בולע מדרכות"). היופי שבדימויים (למשל "שקט כמו חלב" מתוך "מסך") יוצר עומק שננעץ בלב בקיבוע דוקרני.

בכלל, ההומור שבאלבום אינו מהסוג של דאחקות מגושמות, אלא כזה של נונסנס ("ארץ הקוד קודש", "חל בה"… "חלווה" – שניהם בשיר "אנרגיה פוטנציאלית") וסאטירה ("יש לי חבר ערבי… נורא מבוקש, אבל אוהב רק אותי"). ויש גם מקהלה פארודית, שמופיעה ברוב השירים ולועגת לפאתוס שנוכח לפעמים במקהלות "רציניות" – עם חיקויים של אופרות, הגבהת קול מלאכותית, ריש מתגלגלת במופרזות והדגשת מילים בפומפוזיות.
 
העליצות מרובת הלה-לה-לה, נשמעת במתכוון מיושנת, נאיבית וילדותית. אבל ריח הניקיון שבצלילים הנוסטלגיים מהסוג השאנסוני, הקברטי, הג'אזי והפולקי – מתלכלך בעשן הדיסטורשן. עד מהרה מתברר שמה שנראה כמו כתמי לכלוך, הוא בעצם חלק מהדוגמה המקורית. הצורמניות הקלילה מתבטאת גם בדיסוננס בין מילים קודרות כמו "כל הלילה התהפכתי, המצפון עלי העיק" (בשיר "איך") לאפקט המקהלתי הלועג ההוא.

זה אלבום שלם מבחינת הרמה האחידה של מרכיביו המשתלבים, שמלבד הצבעוניות והרעננות מתאפיינים גם בחושניות. רוב החושים מופעלים כאן: ראייה – בצילומים המרהיבים,  שמיעה – בלחנים היפים (דוגמא אופיינת היא השיר "ואלס לעניים", ובמיוחד במשפט "את כל אשר חפצה נפשי נתתי לך") ובהמצאות היצירתיות, למשל הפתיחה שבשיר "תאמיני" הנשמעת כמו מוזיקת חתונות חסידית. אפילו בלוטות הטעם עשויות להיכנס לפעולה, ברגע שהעוגיות שבשם הלהקה נכנסות לתודעה. בעוגיות הפריכות של דפנה, המילוי המתוק מכיל גם שברים מהסוג של אגוזים שעלולים להיתקע בין השיניים, עקצוציים כמו של ג'ינג'ר ומרירות מבושמת כמו קליפת לימון.

ולמרות הצבעוניות העליזה שהיא מהותית וטבעית ללהקה, עולה תהייה, מה יקרה לדפנה והעוגיות אם יוותרו על הבגדים ההולמים אותם ויישארו דווקא עירומים. האם יהיה להם אומץ ליצור יצירה שתתבסס אך ורק על שירים כמו "מיליון" ו"יותר גדולה" – שני השירים היחידים שהעצב שבהם מופיע כמות שהוא, בלי הסוואות?

האם יהיה להם בכלל המשך באלבום נוסף? הלוואי. כמו שהם שרים-מבקשים-מתריסים בשיר החותם את האלבום: "כנראה שאשאר כאן גם מחר".

"דפנה והעוגיות", "התו השמיני"

13.8.06, ynet