יש משהו אירוני בלהקה שמהותה מתבססת על בעיטה בקונצנזוס, בעוד שהקונצנזוס – התקשורתי, התרבותי והפוליטי – מחבק אותה במקרה הטוב או מתעלם ממנה במקרה הרע. להקת "הבילויים", כבר שני אלבומים רצופים, מתריסה נגד לאומנות, פשיזם, מיליטריזם ופומפוזיות ממסדית. הם עושים את זה בהמון כישרון מוזיקלי ומילולי, בחן קומוניקטיבי, בתיאטרליות ליצנית ובטכניקה אומנותית/גימיקית של טקסטים סרקסטיים במנגינות קלילות.

בעבר חנוך לוין זיעזע את הממסד הפוליטי והתרבותי בארץ במחזות כמו "את, אני והמלחמה הבאה", "קטשופ" ו"מלכת האמבטיה". הכנסת רעשה, מבקרי התרבות נדהמו, הקהל זעם. אבל היום אף פוליטיקאי לא מתרגש בפומבי, כולל אלה שכנגדם "הבילויים" מכוונים את החיצים – שאול מופז באלבום שעבר ושושנה ארבלי אלמוזלינו באלבום הנוכחי, "שכול וכישלון". והממסד התרבותי-תקשורתי? הוא דווקא מאמץ אותם אל ליבו.

אז מה קרה? האם זוהי אשמת "הבילויים" שאינם כה מזעזעים כמו שהם מקווים להיות? לא, זוהי "אשמת" התקופה. רוב הפרות הקדושות כבר נבלעו מזמן כסטייקים במנגל אדיש. ובכל זאת, "הבילויים" ממשיכים להעניק לקהל את מה שהוא מצפה לקבל. בכך הם לא שונים מכל זמר מצליח, מכל ז'אנר, שממשיך לעשות את ה"קטע שלו", להנאת מעריציו. וזאת זכותו הלגיטימית, כמובן.

אבל במקרה של "הבילויים", נראה שהם בוחרים בדרך קלה מדי. הכישרון המוכח שלהם והיצירתיות מצביעים על יכולת להשתכלל, להרחיב גבולות ולפרוץ אותם. ובכל זאת, באלבומם הנוכחי הם מתמידים בקו של אלבומם הראשון – מסרים מרים במסווה מתוק, למשל לחן עליז שמנוגן בתזזיתיות מהירה ומולבש על מילים כמו: "בעיר דימונה יש ילדה עם שני ראשים ושש ידיים, בעיר רמאללה יש תינוק שמת לפני שהוא נולד, אבל את חיליק מעניין יותר לראות את המצעד" ("חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד"). כרגיל ישנו דגש על המלל המבריק, שכולל ציטוטים רבים מקלאסיקות ישראליות כמו "סע לאט" של אריק איינשטיין או "באב אל ואד", שאף מסומפל עם קולה של יפה ירקוני. והם מצטטים גם את עצמם, למשל באיזכור המזחלת, שמופיעה באלבומם הקודם בשיר "שאול מופז".

יש לבילויים ביקורת רבה, בין השאר על השכחה הישראלית המהירה במיוחד, שכוללת טרגדיות לאומיות כמו רצח רבין – "נר זיכרון מהיום שרצחו את יצחק מודעי" ("שירו של האנץ"). מה זה משנה בעצם איזה יצחק בדיוק רצחו?, הם מגנים את השטחיות הרווחת, הרי שניהם מתים בין כה וכה.  אבל לצד ביקורת עניינית, "הבילויים" משבצים איזכורים המבזים אנשים שאין להם תפקיד ציבורי. תמוה, למשל, שהם נזקקים לטכניקה הנחותה והמרושעת של הצחקה על ידי הגחכת חסרונותיו החיצוניים של אדם אחר – "יותר נמוך מדובי גל", הם שרים, למשל.

ומה באשר לפנימיות שלהם? מרוב פארודיה, אירוניה וציניות לא יודעים בעצם מיהם. כמעט ולא ניתן לשמוע את קולו המקורי של נועם ענבר, הסולן, משום שהוא מעוות אותו באמצעות הפרזות דרמטיות וקומיות. מה יישאר ממנו אם ייחשוף את עצמו נטול תלבושות ססגוניות?

הכיסויים אכן מרהיבים. ענבר, ולצידו ימי ויסלר, מאיה דוניץ, יוני סילבר, שלומי (כרובי) לביא ותמיר מוסקט שהפיק מוזיקלית, ממשיכים לנגן היטב שירים עשירים במנגינות ובמילים. הבעיה היא שהם שרים בלי לרגש, ובמקום חתכים מביאים חיוכים, למרות שלטענתם הם "לא כאן (כדי) לבדר" ("באב אל ואד 38 א'"). בסופו של דבר, הגימיק שלהם (של הבילויים) ממשיך להתרחב, עד שהוא הופך למהות בפני עצמה.

"שכול וכישלון", "הבילויים", "אן אם סי"

15.8.07, ynet

* * *

שבוע אחר כך, ב-21.8.07, פורסמה ב-ynet התכתבות מתווכחת ביני לבין גיא חג'ג', שגם הוא כותב שם ביקורות מוזיקה (אלטרנטיבית).  

הנה היא:

הדיסק החדש של "הבילויים" לא הצליח להרשים את תימורה לסינגר, ואפילו איכזב אותה. גיא חג'ג' קרא את הביקורת שלה, והתעצבן. הנה חילופי הדברים ביניהם. לא נגענו
גיא חג'ג' ותימורה לסינגר

גיא:

שלושה וחצי כוכבים לאלבום החדש של הבילויים?! אני פשוט מכור לאלבום הזה בשבוע האחרון. אם לפרפרז על משפט אחד שלך מהביקורת, ברוב השירים באלבום הבילויים דווקא משאירים בי חתכים לצד החיוכים. מה גם שיש כאלה, כמו "תנשב הרוח", שלא משאירים בי חיוכים כלל אלא רק חתכים.

תימורה:

השירים שלהם מצוינים, אבל אני באמת מרגישה שהם התאהבו ב"גימיק" (שזו כמובן מילה שטחית וכללית מדי) של עצמם וחוזרים עליו שוב ושוב, כמו "פוני של טריק אחד".

ולא יכולתי שלא להתייחס לעובדה המשונה שכל כך מתמוגגים מהם במקום

לירוק עליהם כמו שכביכול מתבקש מהמוזיקה שלהם. האם זו הייתה המטרה שלהם? לעשות נעים לקהל? עובדה שזה מה שקרה.

ואני מודה שהירידה על דובי גל הוציאה ממני סופית את הביצ'יות. זה כל כך נמוך בעיניי (אופס…), והם כל כך מסוגלים ליותר.

גיא:

אני מודה שהבית עם דובי גל ורשימת שינדלר הוא דחקות נטו, וגם אותי הוא עיצבן, במיוחד כשהוא מגיע בשיר כל כך מעולה.

והאמת? אני מעדיף שיחבקו אותם משיירקו עליהם. זה מאוד אנטי ומחאתי לחטוף יריקות, אבל אם יש לך מסר שאתה מנסה להעביר, עדיף שיחבקו אותך כדי שבאמת יקשיבו למה שאתה אומר. אני דווקא חושב שאם היו יורקים עליהם, הם היו גימיק ותו לא. עצם העובדה שמקשיבים להם, גם במעגלים הרחבים של הרדיו, ראויה להערכה בעיניי.

אני הייתי בוחן אותם מנקודה אחרת לגמרי. אני חושב שהחיפוש שלך אחרי הקול האותנטי של ענבר או של ויסלר ככותב הוא חיפוש עקר מראשיתו. זה קצת כמו לשאול "למה נעם רותם לא כותב מחאה על המצב בארץ?!" כי זה לא מה שהוא עושה. הוא סונגרייטר שכותב על חוויות אישיות, אבל זו רק דרך אחת לכתוב שירים.

גם במוזיקה של גוגול בורדלו לא תמצאי קול אישי ואמיתי, וגם לא אצל הרבה אמנים אחרים, השאלה היא מה נקודת המוצא שלהם. אם זה אריק ברמן שמנסה להיות אישי אבל את לא באמת שומעת את הקול הפנימי והאותנטי שלו (הן ווקאלית והן בכתיבה) – זה בהחלט פגם. אבל אם מראש לא מנסים להעביר קול אישי אלא לזעוק זעקה קולקטיבית – אני לא בטוח שיש כאן בעיה.

אני חושב שמאז חנוך לוין, שנדמה לי שהזכרת בביקורת שלך, לא זכורה לי דקירה כל כך חדה ומזוקקת של מחאה לבטן הרכה של המיינסטרים. נכון שבזמנו לוין עורר תגובה חזקה הרבה יותר, בין השאר בגלל שהמיינסטרים היה שמרני הרבה יותר, אבל הנה שאלה בסיסית נוספת: האם בביקורת צריך לשפוט את היצירה או גם את התגובה הרחבה שהיא מקבלת?

תימורה:

אתה צודק לגמרי שצריך להבין את המקום שממנו מגיעה המוזיקה כדי "לשפוט" (אוף, איזו מילה איומה) אותה, והדוגמאות של נעם רותם ו(להבדיל) אריק ברמן – מצוינות.

אבל, וזה בדיוק עונה (אני מקווה) לשאלה שלך, יש לי תחושה שבניגוד לאמנים שבמהלך היצירה מתכווננים קודם כל לעצמם, אנשים כמו הבילויים, כבר במהלך הכתיבה רואים לנגד עיניהם את הקהל ולמעשה מכוונים לדיאלוג איתו. לכן זה כן רלוונטי בהקשר שלהם לשפוט גם את ההתקבלות שלהם על ידי אותו קהל.

הזכרנו את חנוך לוין, שברור שהם מושפעים ממנו ושואפים להיות כמוהו בדרכם (ויש גם השפעה דוד-אבידנית מבורכת). העניין הוא שכמו שנינט רוצה להיות רוקיסטית, ומאמצת אך ורק את הסממנים החיצוניים והשטחיים של הדבר בלי להיות כזו במהותה העמוקה, גם הבילויים, לתחושתי, מאמצים רק את המאפיינים ה"חנוך-לויניים" שעל פני השטח, ואני פשוט לא מצליחה לראות עוד שכבות של עומק.

באחד הטוקבקים, או בתגובות שהיו בפורום, מישהו כתב שהג'ירפות עושים באופן הרבה יותר חד ובקלות את מה שהבילויים מתאמצים לעשות ומשיגים רק חלקית. ואני מוסיפה גם את פונץ', שב"פינוקיו" שלהם יש ביקורת הרבה יותר נוקבת, עמוקה ואפקטיבית מבלי להיות כה צפוי.

הגדולה של חנוך לוין בעיניי היא המורכבות שלו, שהתבטאה בכך שלצד ביקורתו

הנוקבת, הייתה בו גם חמלה, והוא לא עסק רק בפוליטי, אלא גם באישי. העניין הוא שגם אצל הבילויים אני רואה פתחים כאלה. הבית האחרון ב"קלון ב-7G ", למשל. חבל שהם לא מפתחים את הכיוונים האלה.

גיא:

היי – ביקורת היא דעה של אדם אחד. דעתך היא דעתך ואם טעמינו היו זהים זה לא היה מעניין.

תימורה:

וכיף כשאנחנו לא מסכימים. כמו שאתה אומר, זה הרבה יותר מעניין. אני כבר מחכה לאיזה עניין עקרוני באמת לשנינו, שבו נקודות המוצא שלנו יהיו כל אחת בקצה אחר, ואז נתווכח עד זוב דם, זיעה ודמעות. ויכוח מפרה שכזה יכריח אותנו לחשוב ולברר אבל גם להקשיב, ובסוף נתקדם כל אחד כמה סנטימטרים לכיוון האמצע.