כמו בלחיצה על מתג חשמל, ברגע שנוצר החיבור בין בני אמדורסקי לישראל גוריון – "הדודאים" – צלילם המשותף האיר למרחקים. לזמן אין כאן משמעות. הנוסטלגיה אולי לא מדברת לכולם, אבל הקסם שנברא מהלחמת קולותיהם ממשיך לפעול גם היום. אלמלא נפטר בני אמדורסקי לפני 15 שנה, קרוב לוודאי שהם היו יוצאים בימים אלה לסיבוב הופעות חגיגי. חמישים שנה מלאו לאלבומם הראשון, ולציון האירוע הוציאה חברת "הד ארצי" אלבום מרשים בהיקפו, הכולל חמישה דיסקים ובהם 130 שירים – חלקם רואים אור בפעם הראשונה על גבי תקליטור, בעריכתם המעשירה של יורם רותם, בועז הראל וערן ליטוין.
טריטוריית השירה של הדודאים משתרעת על פני שירים כמו "תפוח חינני", "עץ הרימון", "העיר באפור", "הבלדה על השיער הארוך והקצר", "מארש הדייגים" וקלאסיקות פולק נוספות, ובראשן "ערב של שושנים" המזוהה איתם – שלמות שמזוקקת מהמילים של משה דור והלחן של יוסף הדר. כמו מסגרת פרחונית המעדן הזה פותח וסוגר את האלבום, כשהביצוע החותם הוא המקורי מהאלבום הראשון ועדיין טרי לאוזניים.
האזנה שיטתית מלמדת ששירי הדודאים בדרך כלל קצרים ותמציתיים – רובם כשתי דקות. רק בשנותיהם האחרונות השירים התארכו. למרות תדמיתם הנינוחה-מתקתקה, הרפרטואר הרחב שלהם מבליט גם ייאוש, כמו בשיר "דרך הטבק" (מילים ולחן רפי בן משה), המושר מנקודת מבט של שפחה מנוצלת. כך גם הבלדות הסקוטיות הטראגיות שהם שרו עם הצמד "סוזן ופרן" והשירים של לורקה מהמופע "חמש אחר הצהריים" עם פאקו איבנז שהתקיים במלאת חמישים שנה למלחמת האזרחים בספרד.
לצד הישראליות המובהקת שבשירי הנופים ("בשדות בית לחם", "למדבר שאנו") והחגים ("שלומית בונה סוכה", ו"ומרדכי יצא") הדודאים הטמיעו גם קלסיקות מהעולם כמו "הבורגנים" של ז'ק ברל, שירי עם אמריקאיים כ"ג'סי ג'יימס" וכמובן השירים הרוסיים המעוברתים ("ילדתי מרוסיה", "רותי"). האוסף מייצג גם שיתופי פעולה של הדודאים עם זמרים אחרים, כולל חבירתם המוצלחת בשנת 85' ל"הפרברים" שהניבה אלבום משותף ("הדודאים הפרברים") ואת הלהיטים "שי", "תלבשי לבן", "צל ומי באר" ועוד.
לא כל השירים במארז הזה אחידים ברמתם, אבל גם לפחות חזקים מביניהם ישנו ערך נוסטלגי ותיעודי, למשל ב"נאצר מחכה לרבין" ההיתולי מתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים. עם זאת, עיקרון ההנצחה יכול היה להתגמש לטובת אוסף מהודק יותר ולא כל שיר ששרו הדודאים שרד במבחן הזמן. אפשר היה לחסוך חלטורות מעטות אך מביכות כמו "אנונה", ו"למבדה על החוף". ועדיין, מכל השירים פורצות ההרמוניות הקוֹליות והקוּליות של השניים, מלוות בגיטרה החיננית של גוריון, ונעים לחוות את המציאות שלהם המבוסמת ("קנקן תירוש") והמבושמת ("מור, בשמים ולבונה" ב"ערב של שושנים", "מעיין שמן המור" ב"עדן ילדים").
"אבוי לשיר אם אין לו הד", מזהירים הדודאים ב"זמר נודד" של נעמי שמר, אבל הם לא צריכים לחשוש מכך. האוסף הזה מוכיח ששירתם מוסיפה להדהד בזכות איכות שיריהם וניגונם, שכמו בשירם "החליל" (לאה גולדברג ודוד זהבי) "הוא פשוט ועדין וקולו כמו קול של הלב".
"הדודאים", בני אמדורסקי וישראל גוריון, אוסף מחומש, "הד ארצי"
פורסם ב-ynet ב-20.1.09
