"בתוך שכונה קטנה, מוצלת, בית קט עם גג אדום. כל שנבקש לו יהי.

זה סוף הקיץ, סוף הדרך, תן להם לשוב הלום. כל שנבקש לו יהי".

 

המילים שלי נכתבות בתקופה שבה מלאו עשרים שנה למותה של המשוררת-מוזיקאית נעמי שמר. אתם, שקוראים את המילים האלה בשנה הנוראית שבה נכתבו, הרשו לי לפנות לרגע לאלה שקוראים את השורות האלה בעתיד – הקרוב והרחוק, כולל אתם עצמכם בימים שבוא יבואו.

שלום, אנשים ונשים מהעתיד שלי. כשאני ושאר המשתייכים לקיץ 2024 נחשפים למילים של נעמי שמר: "תן להם לשוב הלום" – אנחנו חווים מיידית כאב צורב עיניים וגרון עם רגשות עזים של כעס, תסכול ועדיין תקווה. כי אנחנו חושבים על אחיותינו ואחינו שנמקים ברצועת עזה, בשבי, כבר כמעט 300 ימים, פרק זמן מזעזע. החמאס גזל אותם ממשפחותיהם, מאהוביהם, מעמם, מאיתנו, ביום הטבח המחריד שהשחיר בשנה הזו את שמחת תורה הנוראית, שממנה גם אנחנו לא שבנו וככל הנראה לא נשוב.

הם שם, ואנחנו מייחלים בכל נימי ישותנו שהתערערה, שישובו משם במהירות.

יש כאלה שלא ישובו. הנטבחים באותה שבת, והחיילים שנהרגו – ועודם נהרגים – במלחמה שסיומה אינו נראה מהנקודה שבה אנו נמצאים.

ולכן, כאשר אנחנו שומעים את "לו יהי" – הוא חי וחזק והולם בנו, לא פחות מאשר במלחמת יום הכיפורים שבה נכתב, משבש את נפשינו הרעועה וגורם לנו לצעוק בקול או בלב "תן להם לשוב הלום".

 

תגלית הבתים

 

כאשר מדברים על לשוב, מתכוונים אל הבית. אולי זה המתואר ב"לו יהי" כבית קט עם גג אדום".

גם בית הוא מילה רגישה בשנה הזו.

כי מאות בתים הושחתו ביישובים הסמוכים לעזה. נשרפו עם דייריהם, נופצו, הוחרבו, התפוצצו, הושחתו לבלי תקנה. חוללו.

וגם: אלפים מתושבי אותם בתים, לצד אלפים רבים מצפון ארצנו – נעקרו מבתיהם בעקבות המלחמה, שהתפרצה עלינו גם מצד מרצחי החיזבאללה.

בית היא מילה מאוד רגישה אצלנו בימים אלה.

בבוקר טרוף אחד מהזמן האחרון שמעתי את עצמי מפזמת שיר. הייתי עדיין תחת השפעת השיר "לו יהי" מהמופע "כשאימא באה הנה" שיזם אריאל הורוביץ, הבן של נעמי שמר, והוא משתתף בו בימים אלה עם ההרכב "האחיות שמר 24" (אור אדרי, דניאל רובין, מעיין ליניק, נילי פינק ועינת הראל) ואורחים נוספים. את "לו יהי" הם שרו עם חוה אלברשטיין, והעלו תוך כדי שירתם הכבירה את התמונה הכה ציורית: "בתוך שכונה קטנה מוצלת בית קט עם גג אדום".

אבל אני פיזמתי שיר אחר של נעמי שמר, "חבלי משיח". עודי מהורהרת, נסעו בגרוני בתי השיר, והנה הגיע ביעף הבית האחרון, ופתאום שמעתי את עצמי שרה:  "אם אגיע אל הבית אצל הברושים, מישהו יגיש לי מים, וככלות כוחי עוד אשיר"…

ופתאום הוצפתי – בית. עוד בית. ואז הגיעו אלי בתים נוספים. שכונה שלמה: "בית חלומותיי", "אהבת פועלי הבניין", "זהירות בונים כאן", ועוד.

והתגלה לי שהבית הוא אחד מהמהויות שחבויות וגם גלויות ביצירתה של נעמי שמר.

 

הבית של השפה

 

"אלף בית". בית, בשביל נעמי שמר, זה האלף בית. הבסיס. ההתחלה. המקום שממנו ממשיכים ומתקדמים, וחוזרים אליו בסוף היום להטענה מחודשת. בית זה הקיום.

בשיר הרלוונטי תמיד "אלף בית" נעמי שמר מלמדת את הטף קרוא וכתוב בנוסח הקליל-קליט שבו טמונים יסודות הבניין (בניין!) של השפה העברית. ושפה, היא האופן שבו אנו חווים את החיים ומתקשרים אותם ואת עצמנו. כהרגלה, היא ניגשת ישר ולעניין, אל המהות, ופותחת ב"אלף אוהל, בית זה בית".

אוהל הוא יחידת מגורים ארעית, מעורערת בחוסר ביטחון. מי גר בו? מי שעדיין רק בראשית דרכו בארץ שהוא מתחיל לגלות – ארץ השפה, שהוא עומד כרגע על שפתה.

אוהל הוא גם יחידת מגורים זמנית. הרי ברגע שמשתלטים על השפה, כשמסגלים אותה ברהיטות, עוברים למגורי הקבע.

וכך:

"בֵּי"ת" – מעודדת נעמי שמר את הדיירים הצעירים – "זה בית".

ברוכים הבאים, ילדות וילדים, אל מה שעכשיו הוא הבית שלכם. השפה שלכם. מגורי הקבע היציבים.

תרגישו בבית.

 

יגור בו איש אשר אותי יאהב

 

באיזה בית נגור? היכן אנחנו משתוקקים לגור באמת? מהו הבית האידיאלי?

גם אם בית החלומות הפרטי שלנו, המותאם לנו אישית באופן מושלם, לא יכול להיבנות – בגלל אילוצים כמו חסרון משאבים או העדר טריטוריה הולמת – בלב שלנו הוא תמיד יכול להיבנות, ותמיד אפשר לשהות בו. זה המקום שלנו.

ונעמי שמר, אדריכלית מוכשרת של הנפש, מתחילה לשרטט אותו בביטחון:

בבית חלומותיי אשר בראש גבעה

תנור גדול אבנה ואש תמיד תבער

וחלונות שבעה וארובה גבוהה

בבית חלומותיי אשר בראש גבעה

 

המיקום – גבוה. בראש הגבעה, וכל מהותו – אש.

קר לנעמי שמר, והיא צריכה להתחמם באופן קבוע, רצוף, תמידי.

לשם כך היא בונה בית שנראה אירופאי – עם חלונות (שבעה – מספר מיתי) וארובה.

בטוח בית כזה, נעמי?

לא. לא בטוח בכלל, כי הבית הבא – של השיר, מתאר בית שכבר נראה מותאם יותר לאקלים הארץ-ישראלי:

אל בית חלומותיי המסויד לבן

הגפן תטפס ישר מן הבוסתן

חרוב גם תאנה יהיו לי כמובן

בבית חלומותיי המסויד לבן

 

זהו? זה הבית המושלם שלך? החלטת סופית?

וכאן נעמי שמר מודה שבעצם, אין לה שום מושג:

על בית חלומותיי איני יודעת כלום

ככל חלומותיי אפל הוא וחתום

אבל בכל זאת, יש לה ודאות מוחלטת, לגבי זהות הדייר שיתגורר בו, איתה:

דבר אחד ידוע לי עכשיו

יגור בו איש אחד אשר אותי יאהב.

 

 

מקום לאהבה

 

אין ספק שבשניים, קל יותר למצוא בית – משותף. אבל עוד לפני כן, צריך – כמה בסיסי – למצוא קודם אחד את השני.

וכך, בשיר "חפש אותי" – הם משחקים במחבואים:

 

חפשי אותי

בתוך בניין נטוש בכפר…

חפש אותי

אולי אני בראש מגדל…

 

אבל בסוף, כבר אין למתחבאת סבלנות, והיא מוסרת למחפש אותה כתובת מדויקת:

חפש אותי

אני גרה בדפנה שש

 

ויש בשיר הזה מסר חשוב על מהות הבית:

היום אני נראית נורא… (אבל!)

בתוך ביתי – אני גבירה! (סימן הקריאה בהחלט במקור, בספרה של נעמי שמר "כל השירים")

ובמילים אחרות: בבית שלנו, אנחנו מרגישים בבית, וככה מניחים לאני האמיתי שלנו לצאת החוצה.

וכשאין עדיין בית קבע, אפשר להסתפק – ביחד – בבית ארעי. הוא יכול להיות אפילו מטרייה ביום גשום  – "שנינו יחד תחת מטרייה אחת" –  ובלבד שנוצצים ניצוצות בין צמד הדיירים הזמניים, עד כדי כך שהעיר בכבודה ובעצמה מפרגנת להם: "החיים יפים, כדאי לכם לחיות"!

כשהשניים יחליטו למסד את חייהם המשותפים, ההתחלה שלהם תתרחש באופן המסורתי – אבא יבנה לאמא בית. כמו בשיר "חורשת האקליפטוס":

כשאמא באה הנה יפה וצעירה

אז אבא על גבעה בנה לה בית

וכאן למילה בית נוספת משמעות חדשה. להקים בית פירושו גם ליצור משפחה. כמו שנאמר בשיר "זהירות בונים":

אנחנו נבנה לנו בית קטן

עם חצר וגדר ועם שער לגן

ויהיה בחצר גם ארגז של חול

ושמונה ילדים ישחקו בתוכו.

וכך גם בשיר "גג", שנעמי שמר כתבה למשה בקר: "מקום לאהבה, מקום לעציצים, מקום לתינוקות".

 

חזרה לחורשת האקליפטוס:

מעבר לירדן רעמו התותחים

והשלום חזר בסוף הקיץ

וכל התינוקות היו לאנשים

ושוב על הגבעה הקימו בית  

וכך גם מתחוללת ההמשכיות. מדור לדור.

 

המקום שבו מתרחשים החיים האמיתיים

 

ויש מי שאורח חייו מנוגד לחיים הנבנים היישר אל הבורגנות הביתית, הסטטית, של האוהבים.

זהו הזמר הנודד.

וככה הוא מצהיר-מתריס:

איני רוצה לי בית עם שדה, שדה

איני רוצה לי בית עם שדה ירוק

כי כל שכרי קולכם אשר עונה, עונה

כי כל שכרי קולכם אשר עונה בשחוק

 הזמר מסרב לבית, ממאן להתמסד, ומתאר את המתח העתיק בין היצירה, שזקוקה לכאורה לחופש ולחוסר מחויבות כדי לפרוח, לבין ההתחייבות המשפחתית, כולל ההתמסדות. ניגוד בין הסבל – לכאורה – שמחייב יצירה טובה, ובין השעמום – לכאורה – שבהגעה אל המנוחה והנחלה. בפועל, כלומר בחיים, מתברר שהמתח הזה דווקא חיוני ליצירה, ושמחויבות נדרשת גם אליה, שלא לומר השתעבדות, ושהחיים האמיתיים מתרחשים באמצע – ולא בקצוות, וששִגרה היא לא תמיד שִגרע.

ובל נשכח, שהיצירה בכלל, והמוזיקה בפרט, הן עצמן בית. כמו שהגדירה נעמי שמר את המוזיקה, בשיר שנקרא "מוזיקה":

אין לי כמוה בית.   

העיקר הוא שמתקיימים יחסי גומלין הדדיים בין היוצר לקהל שלו. כמו שמסבירה נעמי שמר בהמשך השיר, במילים של הזמר הנודד שלה:

אבוי לשיר אבוי לשיר אם אין לו, אין לו הד.

 

מה קורה כשנשכחת הדרך הביתה

 

נעמי שמר מקדישה שירים גם לתהליך היצירה, כלומר הבנייה. זה מתבטא למשל בשיר "זהירות בונים", שהזכרנו, וגם ב"אהבת פועלי הבניין":

 

כשאת לובשת את השמלה האדומה

אז בבניין לפתע צומחת עוד קומה

ולו ידעו הפיגומים לשיר

כי אז שמעו אותם בכל העיר

הנה שוב הצירוף המשולש, המלוכד: אהבה, יצירה – מוזיקה, ובניין.

האהבה מתדלקת את תהליך היצירה והתוצאה, התוצר, הוא הבית.

האהבה היא כוח עצום שביכולתו להשכיח את החיים שקדמו לה, כמו שנאמר בשיר "אל בורות המים": "מאהבתי שכחתי עיר ובית". אבל אותה אהבה בדיוק, בכוחה גם לבנות בית חדש: "רק אהבתי בנתה לי עיר ובית".

אבל מה קורה כשעוזבים את הבית – מרצון או מחוסר ברירה – ורוצים לחזור אליו, ופתאום, לא זוכרים את הדרך?

לשם כך הטמינה נעמי שמר "סימני דרך" כמו "חץ אחד הנה שלוח, מצויר בגיר לבן: לך לך אחר הרוח שתי פסיעות ורבע מכאן".

וכדי להקל על החוויה המסובכת רגשית, למצוא את הבית, אחרי שעבר כל כך הרבה זמן, נעמי שמר מצוותת למסע – חברים:

לא לבד אני בדרך

ההולכת אל ביתי

יש חבר אחד או שניים

שהולכים הביתה איתי

לא תמיד צריכות לעבור שנים כדי להסתבך במציאת הבית. לפעמים מספיקות כמה שעות של השתכרות במסיבה או התערערות קיומית אחרת. כן, השיר התמים לכאורה "החגיגה נגמרת", שנוכס עד שחיקה במסיבות סיום ובטקסים, הוא בעצם שיר "ריסטארט", שמאפשר הזדמנות שנייה (וגם שלישית, ורביעית, כמה שצריך), ותובע מכל אחד להיות יוצר – או לפחות הבורא של העולם שלו, ובמילה אחת: להתחדש.

אבל מה עושים עם תחושת אובדן הדרך, חוסר האוריינטציה, שקודמת לפעמים לתהליך, הנפילה שאחרי האופוריה?

גם אצלך החגיגה נגמרת

ובחצות

הביתה את הדרך קשה לך למצוא

התשובה בסוף השיר, שאפשר גם לפרש אותו כאילו שנכתב מנקודת מבטו של האל: להתחיל מבראשית – כבורא או כנברא.

 

סולידריות נשית מרגשת

 

ומה קורה כאשר הבית נמצא בסכנה? כל מילה ב"על כל אלה" מלאה בנואשות לייצב את המתנדנד בסכנה, שבראש ובראשונה מתבטאת בעצם קיום הבית.

שמור אלי על זה הבית

על הגן, על החומה

מיגון, מפחד פתע

וממלחמה

 

הסכנה תחלוף בסוף, ואת הסימן הראשון להסתלקותה, לחזרה לשגרה, מכנה נעמי שמר "המיית הבית", כפי שהיא מתבטאת בשיר הסולדריות הנשית המרגש "מה שלומך אחות":

מאדם אני לוקחתי

ואליו אשוב

וסביבי המיית הבית

ולבבי קשוב

וסביבי המיית הבית

מרגיעה אותי בינתיים

זה מה שחשוב

עוד דבר חשוב, שמעמיק את הסולידריות שבשיר הזה, מורחב בשיר הפחות מוכר "שנה טובה":

לא שכחתי

איך הלכתי

בדרכי אכזב

מחפשת

חן וחסד

בתחילת הסתיו

מתרגשת

ופוגשת

אנשים וטף

ובונה

איתם ביחד

בית משותף

 

אחרי שכבר משתקעים בבית, ונשמעת המייתו המרגיעה, אפשר – וכדאי – לארח.

וכך, בשיר "האורח", שמתאר את הבית כ"תריס פתוח למדבר", כלומר המצב הגיאוגרפי-נפשי של הישראליות, מבקשים מהאורח בפשטות להרגיש – בבית, להיות חלק מהמשפחה – בן בית:

שב איתנו – זה הבית

תריס פתוח למדבר

שב איתנו כבן בית

לא כהלך זר

 

שיטוט בין שירי נעמי שמר בנתיב הזה של הבית, יגלה אותו ללא הרף. הנה הצב הזקן מ"הטיול הקטן" ש"פגשנו בדרך: בית ענקי החזיק על גב"; וב"הטיול הגדול" זה דווקא אוהל (בית זמני – בינתיים) לנערה: "בדרך לעין ערוגה עמדה בסיבוב נערה, יפה וברה. כתבנו מיד מכתב אהבה, הבטחנו לה אוהל בראש גבעה"; והנה השיר ש"יעוף במרפסות" של ה"אלף שיכונים" מהשיר "מחר"; והנה הדחיין מ"עוד לא אהבתי די" שמתבכיין: "עוד לא בניתי לי את בית חלומותיי". יש עוד. וכיף לשוטט בין השירים ולגלות.

 

סיום: תזכורת וצוואה

 

ונחזור אל השיר שהצית בי את כל המאמר הזה. חבלי משיח. "אם אגיע אל הבית אצל הברושים". נעמי שמר מתארת את תקופת תקומת ישראל – שמתברר שאנחנו עדיין חלק ממנה –  כ"חבלי משיח", מושג דתי המתאר את התקופה שקודמת לגאולה כימים כואבים מנשוא, בדומה לצירי לידה מייסרים, שסיומם משמח ותוצאותיו: לידה של חיים חדשים.

נעמי שמר, בפיכחונה הרב, לא בטוחה שהיא תזכה לחוות את הגאולה. "אם אגיע", היא כתבה. "אם". לא בטוח. אבל מה שבטוח הוא שאם היא תזכה להגיע אל הבית, "מישהו יגיש לי מים" – כלומר, אין לה ספק שמישהו – מוכר או זר – יאושש אותה וירווה את צימאונה. זוהי הסולידריות הישראלית שהיא השאירה לנו כתזכורת וכצוואה.

ומה נעשה אחרי שנהיה אלה שלוגמים מהמים, או אלה שמוזגים ומגישים אותם?

נשיר כמובן.

"וככלות כוחי עוד אשיר".

כי נעמי שמר, כמו יוצרים אמיתיים רבים, גם הייתה נביאה. וכמו שניבאה את המועד המדויק של מותה, "באמצע התמוז" – כך היא בוודאי חזתה את גאולתנו. את הגשמת תקוותינו. את שובנו הביתה, "אל הארץ הטובה".

ואז, ככלות כוחנו, עוד נשיר.