פעם הוא היה רותח, הרוקנרול, רוטט ונושף מחימה. פעם סָדַק עצמות מעוצמות הייסורים של יוצריו ושל הקהל שנפשו השתקפה דרכם. גם היום עודו כזה – הכול תלוי במצב הצבירה (או הצריבה או הרביצה). אבל רוקנרול הוא לא רק מצב נפשי או תודעתי. הוא קודם כול, ובראש ובראשונה – מוזיקה. וכשהיא במיטבה – חווים אותה ונוצרים אותה בו זמנית בתיבת החסדים הפנימית.

אוגוסט תל-אביבי, ערב טו באב. עיריית תל אביב מפרגנת את "חמישקיעה" – הופעות חינמיות לכל המשפחה בימי חמישי, לפנות ערב, במתחם בריכת גורדון. השבוע הופיע חמי רודנר, ואני – שלא כמו בשנות ה-90 – חוויתי את ההופעה ביחד עם הדור הבא, בת כמעט-10.

הוא פתח – בצדק רב – ב"הביאו את הסתיו" ("תל אביב מתנמנמת בחום, לשפת הים התיכון, עצלה, לא כל כך יפה" – היא דווקא זהרה, על רקע הספינות במרינה), סיים ב"מישהו שומע אותי" – כן, בהחלט שמענו, והידרן ב"גאולה".

היה שמח ונינוח. ובעיקר כיף. ותוך כדי החוויה השתאיתי מכך שמה שבשנות התשעים זעם ובער, התמתן הפעם לקלילות מפויסת. אם עצמי של אז הייתה נוכחת, היא בוודאי הייתה מתלהמת לנוכח "חילול הקודש" – ולא מבינה שהיא קלישאה. "את הנצח בואי נשאיר לצודקים" הוא לעג לה ולשכמותה, כולל עצמו, כבר אז, בזמן אמת. ובין השירים שר הפעם בנימה עליזה וצחקנית את "בואי ניפרד" – שיר שניסה כבר אז, במקור, להקליל את העלבון, ונוצר כנראה כשיר תרפיה במסווה של שיר דאחקה מלודרמטי במתכוון ("הכינו את הממחטות, אולי תבכו").

"אני תוהה לעצמי, מה זה אומר מבחינה כרמטית שהשיר הכי מצליח שלי הוא 'נפלת חזק', טו באב שמח לכם", הוא אמר רגע לפני השיר. והאיחוד בין שיר שברון הלב לחג האהבה, נראה פתאום טבעי – כך חשבתי, כשפתאום זיהיתי את גברת פרספקטיבה, ותהיתי אם לומר לה שלום.

גברת פרספקטיבה מאז ומתמיד נראתה לי חכמה אם כי משונה. אני נוהגת עדיין להקשיב לה ונוטה להסכים עם תובנותיה ולקבל אותן – אבל בשקט, אומרת לעצמי שמשהו בה לא חד משמעי ובכל זאת היא מחצינה התנשאות מעצבנת. והנה, הפתעה: השבוע, בחוף גורדון, מתחת ירח מלא – ולעיתים גם מעליו – גברת פרספקטיבה פרחה ושגשגה, ונראתה יפהפייה ועדכנית. ואני, לא הבטתי בבוז בעצמי ובאנשים בני גילי ומעלה – הרבה מעלה – שחייכו בכל הווייתם, ובסוף גם רקדו בשמחה – עם הילדים ואולי גם עם הנכדים – את מה שגם אז נרקד בשמחה, אם כי מחוררת בתלאות הנעורים המאוחרים.

"ואני שקוע בעצבות, מתכרבל במתיקות. הו, מלנכוליה, את אהובתי", שר רודנר – פעם (כך לפחות הבנתי את זה) באירוניה, והיום – פשוטו כמשמעו. רוקנרול יכול להיות גם שעשוע, הבנתי. למה לא בעצם. רוקנרול זה (גם) כיף.

רודנר שר בתשוקה ובלי להחסיר תו אחד מהמקצוענות המוזיקלית שלו, וחוטי ההתלהבות השמחה קישרו בקשר עדין ודו-צדדי בינו לבין הקהל, מפעימים חיוכים. אולי זאת באמת גאולה.