אימהות טיפוס

3 יוצרות, שמייצגות 3 סוגים של נשים, הוציאו לאחרונה אלבומים מרתקים. לכבוד יום האישה, קבלו את שלושתן (ועוד שלוש נוספות, "בקטנה")

החזקה: טובה גרטנר / "דובדבנים 2"

"אינני מתביישת להיות רוצה", מצהירה טובה גרטנר באלבום "דובדבנים 2". כבר יותר מ-30 שנה היא פעילה כאן מוזיקלית, ולמרות שבעה אלבומים מוערכים, וגם הלהיטים "אתמול" ו"עם מלאכים", היא מעולם לא צעדה בדרכים המרכזיות, ובהתאם – אינה יוצרת שרבים מכירים. וחבל. אולי ההעזה הנוכחית שלה, להכריז על עצם הרצון לרצות, מבשרת את השינוי בדרך אל ההכרה. אלבומה השמיני, "דובדבנים 2", הוא המשך ישיר לאלבומה הקודם, "דובדבנים", משנת 2014, וגם הוא תוצר המפגש שלה ושל להקתה "נפקמינא" עם  Yuni – נזיר העומד בראש מקדש ביפן, שהלחין רבים מהשירים בשני האלבומים. התוצאה הפעם היא יצירה חזקה, הרבה יותר ישירה, ביקורתית וקומוניקטיבית מהאלבום הקודם, וגם יותר נשית ופמיניסטית (למשל בשיר "שבלונה", השופע אחוות נשים, שבו היא מוחה נגד "כל כבודה בת מלך פנימה").

הנחישות שבגרטנר בוקעת מבעד הצלילים, וגם כאשר העיבוד (של יחיאל הדר שגם הפיק מוזיקלית) לעיתים אפוף ערפל, הרי שמתוך האווריריות נוצקת אישיותה החזקה. זה קורה החל מהשיר הפותח, "אשת לוט" – שיר על סוף העולם, מנקודת מבט נשית, שבו היא שרה בנימה בהולה. גם בשיר "תבנית" שעוסק בהיאלמות, גרטנר לא נעלמת. שבויה בתבנית דפוסיה (על כך השיר), היא נוכחת גם כאשר שרה "אני לא מצליחה לדבר".

והיא לא מוותרת. קולה צרוד בשיר "השקרים שלי" עם העיבוד היפני, עטוף בתכנות, ובעיקר יפה ומקורי. המקוריות שלה מתבטאת גם בהומור, כמו למשל בשיר "כפרה" החותם את אלבומה, שבו היא מבשרת: "התאהבתי בתרנגול!". אבל תוך כדי הפירוט הצבעוני והמשעשע, קשה שלא להתאהב בגרטנר עצמה. מה עוד שמהדהד היטב הציווי-עידוד שלה לעצמה מתוך אחד השירים – "תמשיכי". הלוואי שהיא תקשיב לקולה הפנימי ובאמת תמשיך להשמיע אותו.

משפט לקחת: "לכל חברותיי השבלולות, שבדרך טועות, אל דאגה".

המעניינת: ענבל דור / "נוסעת בזמן"

יותר מעשר שנים אחרי אלבום הבכורה שלה, ענבל דור מוציאה את אלבומה השני, "נוסעת בזמן". בין שני האלבומים, התחדדה הדעתניות של דור, וגם המוזיקליות השתייפה והתחדשה – מהודקת בהפקה של גיל דור (השותף המוזיקלי של אחינועם ניני), שהוא גם אביה, ושל בן זוגה, המוזיקאי עידן טולדנו. התוצאה היא אלבום שבו כל שיר הוא יצירה, מחזה בפני עצמו, שמלבד העלילה כולל גם תפאורה, תאורה ותלבושות – עשויות ממילים צבעוניות ומצלילים מגוונים. השחקנית הראשית אומנם נשמעת לעיתים ילדותית, בעיקר בפעמים שהיא מתחכמת, אבל בו-זמנית היא גם מסקרנת ומעוררת אהדה בכנותה: "נותר לי רק להמשיך קדימה, לייחל לחמלת עיתונאי… לייחל לחמלת הקהל".

אבל אין שום צורך בחמלת הקהל והתקשורת. השירים של דור מקוריים והחן שלה כובש. גם אם משתרבבת לתוך שירים כמו "שחקנית" נימה ברנז'אית ("מה שאת לא עושה, אל תתחתני עם גיטריסט… אל תתקרבו למשוררות") הרי שמפצה על כך עיבוד קברטי-צועני מרהיב שדור חוגגת אותו. בכלל, ניכר שהיא נהנית לחוות את הרגשות במלואם ובצלילותם (אפילו כשהם לא שלה – לכאורה – כמו בשיר "זיכרונות"). כשמדובר בפרידה, היא מבקשת: "בוא לא נתגבר כל החיים"; ולא מהססת לדרוש "אל תביא לי את החרא הזה" (כך גם נקרא השיר). שנאת הבולשיט של דור מוצמדת למודעות עצמית מפוכחת, כמו בשיר החותם את האלבום, ששמו מדבר בעד עצמו: "איש אינו זקוק לכותב שירים". אבל לשירים של דור דווקא יש מקום עם הנשיות הצעירה המורכבת מליריות מהולה בדעתניות.

משפט לקחת: " יש לי אינסטינקטים חדים או ערימה של פחדים".

התגלית: יעל סיון / "ענני"

קבלו את היוצרת המפתיעה יעל סיון. עשרות שנים אחרי שלמדה הלחנת שירים בבית הספר למוזיקה רימון, היא הוציאה סוף-סוף את אלבומה הראשון. לזמן, במקרה הזה, יש יתרון: שלא כמו רוב אלבומי הבכורה, "ענני" מרנין בבשלותו.

סיון – שקולה מזכיר בגווניו תערובת של קורין אלאל וחווה אלברשטיין – היא מוזיקאית מקורית וכותבת מילים משובחת ויצירתית. החל מהשיר הפותח "אקווריום ישראלי", לצד סיפורים של רגעים קטנים (כביכול) מהיומיום, היא גם משמיעה ביקורת עוקצנית, אם כי שוחרת טוב, על מציאות החיים הישראלית –  מבחינה פוליטית, חברתית ואקולוגית, ומלטפת במנגינות עליזות או לחילופין מופנמות-ג'אזיות את הדקירות שחוללה. חלק מהביקורות סיון מטיחה בפני עצמה, למשל  בשיר מעורר המחשבה "שנה חדשה", שבו היא תוהה "איך ידעו שהייתי פה פעם. אם עזרתי למי, מלבדי".

מבין השירים שכולם יפים וחזקים, מרשים עוד יותר השיר הסוער "שתיים בלילה", שהוא יצירה שלמה המתעדת רכבת שדים פנימית של אישה מבועתת ואמיצה. וישנו גם שיר מחאה רוקיסטי – "עזרת נשים" – היחיד שמילותיו אינן שלה אלא של המשוררת אגי משעול. "אוי", נאנחות שתיהן בסולידריות עם נשים חרדיות מדוכאות. והסולידריות הנשית הזו, המתעלה מעל מעמדות ונסיבות חיים, מקשרת ומחברת לא רק בין נשים לבין עצמן, אלא גם בין יוצרת – חדשה ככל שתהיה – לבין הקהל הקשוב שראוי שתזכה לו.

משפט לקחת: "פועל ערבי עם שקית מחפש לו קבלן. מוסיף את הבלוקים שלו לבועת הנדל"ן".   

ועוד כמה אלבומי בכורה של יוצרות מסקרנות, בקצרה:

רות דנון / "מה שלא נאמר"

זהו אלבום הבכורה של רות דנון – יוצרת אוונגרדית, וגם על האלבום שלה שורה רוח ניסיונית ולא תמיד קומוניקטיבית. זו בהחלט לא יצירה שמעוניינת להקל על המאזינים לה. היא תובעת מהם קשב מרוכז והתמסרות. האם היא גם מתגמלת אותם בהתאם? זה כבר עניין אישי של טעם. את החלק שלה ב"עסקה" דנון מביאה במלוא העוצמה – טקסטים חידתיים וחרדתיים מוגשים בקול נעים על מצע עשיר של כלי מיתר ונשיפה מעורבבים עם תכנותים שמנגן המפיק המוזיקלי שי לוינשטיין המוכר גם מההרכב האוונגרדי קטב מררי. למי שאוהב את האמנות שלו דחוסה וכבדה.

אפרת אליהו / "שלמה"

בניגוד לשם האלבום, אפרת אליהו עדיין לא לגמרי שלמה או "אפויה", אלא רק שואפת לשם בהצהרה, ועדיין בעיצומו של החיפוש. על חוסר השלמות שלה מפצה כישרונה המובהק בהלחנה, עיבוד והגשה מרגשים של השירים – חצי מהם בעברית וחצי באנגלית. עם רוחות רפאים של אהבה שחלפה, ארוטיקה מסויטת וכמיהה לפשטות, אליהו מתמקמת במתחם היוצרים המבטיחים.

נסטיה / "בין הפחד לתקווה"

באיפי הבכורה של נסטיה, בסך הכול 4 שירים, פחות מרבע שעה, היא נשמעת מלאת רגש, אך לא מתפוצצת ממנו, בזכות הקפדתה לא לחצות את סף הגודש. האיזון המבורך הזה ביחד עם אישיותה המוזיקלית החמה והסימפתית משרים על השירים נעימות, מה עוד שעל המילים הדלות יחסית מפצים לחנים ועיבודים יפים.

פורסם בגלובס ב-08.03.2019