כשטיפקס פרצה ב-92' עם "הרבי ג'ו כפרה" היא הסתמנה כלהקת דאחקות מגניבה, למרות שהמילים החדות לא הותירו מקום לספק. הפזמון המקפיץ היה מלכתחילה שיר מחאה מובהק נגד תעשיית הנוכלות בחסות הדת. וה"רבי" ג'ו כפרה, ש"השכינה אצלו זה עסק", עדיין משגשג בנכלוליו.
 
אתמול הם הודיעו על התפרקותם, אחרי עשרים שנות פעילות ושירים שלא שמעו על חוק ההתיישנות, כמו "יושבים בבית קפה ומרגישים בתוך בועה" עם הג'יפ המפלצתי שכבר ממתין בתוך השיר ותיכף יגיח ואיתו שאר הסממנים של ה"תרבות" הקטלנית. למשל, זו של הפשיעה המבהילה באקטואליות שלה בשיר "סמי וסומו" עם ה"דיסקו מנאייק מערפל את החושים. זה דיסקו מנאייק על ספר החוקים".
 
המוזיקה של ההרכב הזה, שבא משדרות ונשמע כמו להקת חתונות סהרורית שמערבבת מקצבים ימתיכוניים בלקניים הרבה לפני שזה נהיה אופנתי, מוסיפה דיסקו ואלקטרוניקה ובעיקר מחליפה צבעים מדי תקליט – תמיד נשמעה בדיוק כמו ההוויה הישראלית: שורשית אבל מושפעת מטרנדים. הם הנציחו את הישראליות הזו במחאה חברתית רגישה ולירית כמו בשירים המופתיים "בתוך נייר עיתון" ו"התחנה הישנה", ובעיקר בקריקטורות ששרטטו את דמותו של הערס ("גבר אחי") ושל הפרחה – "והיא לועסת מסטיק בריח של מנטול / ועם רוכסן מפלסטיק תופסת את הכל / היא שמה גרביונים עם רכבות חוצות / ועגילי מתכת, סרטים ומחרוזות" ("יש לי חברה").
 
הישראליות הזו היא בדרך כלל בהמית ("ריקודי עמבה"), משעממת ומשתעממת, כמו ב"איזה עולם", שיר הנושא של הסדרה "שמש", שתיעד את הבנאליות של הריקנות – "הי אתה / תעסיק את עצמך / אל תיתן לשעמום סיכוי לתפוס אותך / סע לחו"ל, קנה חתול, פלירט עם השכנה ממול".
 
טיפקס תיעדו את הפוזה הקלישאתית – "מאז שאת הלכת יש לי דיבור של משורר / הולך לא מגולח, לא מסתרק, לא מסתדר" ("למה הלכת ממני") ואת השרלטנות – "הלכנו לקוראת בכף היד
אמרה לנו: 'תישארו ביחד או לבד'" ("זמנים קטנים"). הם הטביעו מושגים ישראליים קיומיים כמו "החיים שלך בלאפה" ואבחנו את הרחמים העצמיים הפתטיים שמאשימים את ההורים בהכל, כמו בשיר "האחרון בעשירון התחתון" – "ההורים שלי רימו בדמקה וככה הם דפקו לי את העתיד, ומעולם הם לא קנו לי מסטיק, כן, בגללם אני כזה מפסיד".
 
אבל הישראליות הזו התקיימה בתוך חמלה אנושית, בעיקר בשירי האהבה שהרבו לתאר  באמפתיה את הרגעים המגושמים של תחילת ההתאהבות, כמו בשיר "שלוש בלילה"  –  "עיניים גדולות, מדברת המון. אנ'לא בטוח מה לעשות. אנ'לא יודע למה לצפות".
 
"מרוב מטאפורות לא מבינים אף שורה", הם שרים בשיר "סתם". ולכן השירים שלהם ישירים, מתריסים את המציאות כמו שהיא. אבל פה ושם דווקא חומקת לה מטאפורה אחת, כמו "עננה" המשרטטת תובנות דקות: "איך את לא רואה שאת תקועה"? 
היצירתיות הגדושה של קובי אוז – יוצר הלהקה הדומיננטי, היתה לפעמים מופרזת בצבעוניות הצעקנית שלה, אבל שום דבר בה לא נשמע אקראי, אלא מצביע על פדנטיות מקצוענית שתוצאותיה הם איכות.
 
ב"‎Push the Button‏", השיר שאיתו ייצגה טיפקס את ישראל באירוויזיון לפני שנתיים, הם שרו בפארודיה הכנה שלהם: "אולי זה חד מדי, צריך לשיר שירי דקלים, שירי מדבר ללא דגלים. אני עוד חי חי חי, ואם ימשיך להיות מפחיד, רק אז אני אגיד".
 
ולמרות שעדיין מפחיד כאן, טיפקס שמו על עצמם טיפקס כלהקה. מצד שני, קובי אוז כבר  עובד על אלבום סולו חדש. מעניין באיזה נוזלים למחיקה הוא ישתמש, ובעיקר באילו צבעים.   
 
ועדיין תחסר לי הספציפיות של טיפקס כגוף חם, שחבריו מפרים אותו ביחד. לחוד זה כבר לא יהיה אותו דבר.   
 
ונחזור להתחלה. ג'ו כפרה היה נחמד בעיניי, אם כי גימיקי. הם לא רציניים, חשבתי, תוך כדי כניעה בלתי רצונית לקצב של השיר. האמנתי שמתישהו הלהקה הקופצנית תתעייף מהקפיצות של עצמה ותיעלם לנצח של תקליט אחד בלבד. אחרי עשרים שנה נחמד ועצוב לטעות.      
 
פורסם בוויינט ב-10.11.08