הו גאולה

"הו שיר, לו יכולתי להתעופף ולשוב אל העבר, כמה שמח הייתי ומאושר. אליך מנסה אני כציפור מרפרפת להגיע, בכרכרת החלום של דמיוני הנמהר". התשוקה לעוף – בדמיונו הנמהר, בכישרון מילותיו, במוזיקליות שלו – תחושת החופש העזה – היא שגם המיתה את גאבור ארדש בן ה-13, ילד-משורר יהודי בהונגריה של סוף המלחמה. ב-31 בדצמבר 1944, ימים מעטים לפני שחרור בודפשט, הוא הרגיש שאינו מסוגל יותר. שקירות המחבוא הקלסטרופובי שבו הסתתר עם אמו, סבתו וסבו – סוגרים עליו. הוא ברח החוצה. אמו יצאה אחריו נואשת, ניסתה לעצור בעדו, אבל כבר היה מאוחר מדי. שניהם נתפסו מיד על-ידי בריוני צלב החץ ונשלחו למות בירי על גדות הדנובה.

70 ומשהו שנים מאוחר יותר, המוזיקאי טל סונדק, הלום-צער ממות אחותו שרון סונדק-בוגין ביום השואה תשע"ד, התחבר לספר השירים של הנער, בתרגום דני נוימן, שיצא לאור ביוזמת מריאן מילר, בת דודתו של גאבור (ואמא של אדיר מילר). סונדק הלחין יפה 9 שירים, ושר אותם ברגש ובתשוקה (לפעמים, מתוך הזדהות ניכרת, הוא נסחף בתשוקה הזו באופן שמעט מסתיר את הטקסטים העדינים והרגישים). קורין אלאל עיבדה והפיקה מוזיקלית – והתוצאה היא כמו שקיווה הילד המוכשר הזה בשיר הנושא של האלבום, "בכל זאת אינני נפרד": "אם ידפדפו הבאים אחריי בין דפיי – מן השורות תפזז נשמתי. חי אני בשיריי. בזה העפר נשמתי לא תנוח לעד, כשצעירים בדפי ספרי יביטו". וצעירים, ומבוגרים, יכולים גם לשמוע את השירים. סונדק יצר יצירה שהיא גם גאולה והצלה מפני המוות המוחלט – השִכְחה.

סקסופון קטוע (אילן קורן) מסיים שיר מרגש בשם "מצבה עלי קבר", שגאבור כתב שלושה חודשים לפני מותו. הוא נחשף בו כנער שבצלמוות חייו מתכנן להעניק לאחרים גם לאחר מותו: "שתלו על קברי עץ תפוחים אציל יקר. פירותיו חלקו לעניים, לנזקקים, ותנו ממנו אחדים לרבים אשר בוכים. המוות לא יפרידנו, האהבה כבירה ממנו".

פורסם בגלובס ב-20.4.2017