כש"יאפים עם ג'יפים" הוציאו את אלבומם הראשון,  "בשנת החרב בחוץ והרעב מבית", רחשה סביבם סופת התפעלות. הלהקה הירושלמית הזו הרשימה בשפתה המורכבת והייחודית, שנעה על ציר קופצני וחד בין גודש למינימליסטיות ואלבומה הוכתר, ובצדק, כיצירת מופת. שש השנים שעברו מאז הן פרק זמן שאיפשר בניית ציפיות עצומות לאלבום הבא, ועל הרקע הזה יוצא "נבל דוד אדום". ה"יאפים" עצמם, כך נראה, מעודדים את ההשוואה הבלתי נמנעת כשהם ממקמים באלבומם הנוכחי את השירים "שנת החרב", שמזכיר את שם האלבום הקודם ו"הבת של הבישוף", שמזכירה את "הבת של הדיקן" מהיצירה ההיא.   
  
הפעם זוהי חוויית האזנה קצרה במיוחד – אומנם מדובר ב-11 שירים, אבל הם נמשכים רק 23 דקות. מצד שני, למרות שמדובר בפרק זמן כה קצר, יש בו תחושה של התרחשות ממושכת, דחוסה ולא קלה. היאפים מיטיבים לתמצת ולדחוס במהלכו המון אינפורמציה מוזיקלית ומילולית. דניאל קיצ'לס – הסולן וכותב השירים, נעם יעיש והרכש החדש שרי ויינשטיין לא נשמעים כיוצרים שמבקשים להתחבב על הקהל הרחב. כמו באלבום הקודם גם הפעם הם מעבירים תחושת זרות והתבדלות. קיצ'לס עדיין מנוכר בקולו ולפעמים נשמע כאילו הוא מבליע את המילים בכוונה. השפה ממשיכה להיות עשירה אבל משובשת לעיתים בביטויה. טעויות ההגייה שהופיעו כבר באלבום הקודם ונסלחו בזכות המכלול רב ההשראה, עלולות לקומם הפעם, החל מהשיר הפותח, "קרח מתחת לגשר" בו קיצ'לס שר "קֶרחונים".
 
ולא מדובר ביוצרים שטחיים ורשלנים. המוזיקה של "יאפים עם ג'יפים" עדיין מוקפדת, מושקעת ומדויקת מבחינת איכות הנגינה והמינונים המדויקים בין עושר ליובש. גם מבחינה ויזואלית ניכרת רמה גבוהה של אסתטיקה. עטיפת האלבום אלגנטית ומשלבת עיצוב הלקוח מהיצירה "קדחת חפירות" של האמן אברהם אילת. כמו באלבום הקודם גם הפעם אין חוברת מילים, והחיסרון הזה צורם על רקע הטקסטים החזקים של הלהקה לעומת ההגייה הלא תמיד מובנת של קיצ'לס.           
 
אז למה לטרוח בכלל להתאמץ להיחשף ללהקה הלא ברורה הזו, שמגדירה את סגנונה כ"פאנק אקוסטי", נשמעת אוונגרדית ומשדרת אדישות לא מצודדת? בזכות השירים שלהם, שגם אם רובם מחווירים לעומת צבעי ההבעה של האלבום הקודם, הם עדיין מרשימים באמירתם המקורית, הערכית והאינטליגנטית. חלקם שקטים ומהורהרים ("קרח מתחת לגשר", "שיר על תבניות הכוכבים"), אחרים פראיים ותזזיתיים ("עניין הבשר", "בנק"). השירים הנפלאים ביותר הם אלה שממשיכים לחולל חילופי מזג אוויר קיצוניים בין מקפיא לשורף ומתנדנדים בקצב לא סדיר בין איטיות-מהירות-חוזק-רפיון ("גלגוליו של דורבן", "מורטת נוצות קטנה", "דור הברזל", "השפל, הגאות וההונאה"). לעיתים השירים מהממים בדימויהם הציוריים והעזים, כמו אלה שבשיר "אמנות צוואר הרחם": "נערה הרה וסנאי מת לראשה, אוצרת תערוכה של תולי אמת דוברי כביסה". לעומת האלבום הקודם, הכיוון של השירים הפעם פחות סיפורי ויותר מופשט ודורש זמן פיענוח רב יותר. 
 
למרות הקומוניקטיביות הלקויה של הלהקה, האזנה רגישה מאפשרת למצוא את התדר האישי שמתאים למנעול שלה, ואז מתמגנטים אל עולמה המיסתורי והיצירתי. חבל ש"יאפים עם ג'יפים" לא נפתחים יותר למימוש המפגש איתם. לשם כך הם לא נדרשים להתפשר על המוזיקה שלהם ולשנות את ערכיה, רק לבטא בבהירות רבה יותר את המילים שלהם ולהפוך אותן לנגישות. זה מגיע להם ומגיע לנו. 

"נבל דוד אדום", "יאפים עם ג'יפים", "אנובה"

פורסם ב-ynet ב-16.2.09