ואיתך כמו תמיד

שוב הם עושים את זה. ממחזרים את אותה הברקה מפסטיבל הפסנתר של לפני שנתיים, וכמובן שגם הפעם מקסימים. יוני רכטר ושלומי שבן חזרו על דו קרב הפסנתרים שלהם אמש (ראשון) בבית ליסין בתל אביב, במופע הסיום של פסטיבל הפסנתר מארח. גם הפעם נאבקו זה בזה באמצעות התותחים שלהם. שבן ב"כולם אומרים" ורכטר ב"שוב היא כאן". ולמרות שבו זמנית הם שרו שני שירים שונים, השירים (בתגבורת מקהלת עדי) השתלבו יחד לשיר אחד בשם "כולם אומרים ששוב היא כאן". ההתגוששות שלהם נפתחה בדיאלוג משעשע, שנשמע בערך כך: שבן: "בשלב הזה של הערב, לכבוד יהיה לי לבצע שיר שאני כתבתי".

רכטר: "אבל זה הערב שלי"!

שבן (לקהל): "אני מצטער שאתם עדים לכיעור הזה. זה לא חדש שליוני יש אגו מאוד גדול (בשלב זה הקהל קרוב להתמוטטות מרוב צחוק). מזל שהוא פתוח לדבר על זה. אני עוזר לו. הוא רצה לקרוא לערב הזה 'העיקר זה יוני'".

בואו נטוס עשרים שנה לאחור. בשנת 1991, בפסטיבל ישראל בירושלים, עלה המופע "העיקר זה הרומנטיקה", שהוקדש לשיריו של יוני רכטר, ובהשתתפותו הפעילה. האירוע נחקק בתולדות הזמר הישראלי, וגם הונצח באלבום משובח. עשרים שנה מאוחר יותר, שוב פסטיבל, אבל הפעם פסטיבל "הפסנתר מארח", ומופע הסיום שלו הוא מחווה ליוני רכטר. הכותרת של ההופעה קורצת למופע ההוא, עם שינוי קל – "העיקר זה המוזיקה".

עם כל האהבה לפועלו של רכטר, היה בכל זאת חשש קל למִחזור, שהתחזק כשרכטר פתח ב"עד מחר" ("בכל פעם שאני מנגן"), ממש כמו בתחילת האלבום ההוא. מהר מאוד התברר שמלבד שירים שאי אפשר בלעדיהם, זה היה מופע שונה לחלוטין – נוספו  זמרים חדשים, נגרעו ממנו הזמרים של אז – מלבד יהודית רביץ, העיבודים היו לא פחות יצירתיים, והצטרפו שירים חדשים לגמרי. נתנאלה, למשל, בקולה העמוק ועם שריד ארכאי של ר' מתגלגלת, שרה שיר של אברהם חלפי בשם "קשה בלילה", אבל הקסימה באמת רק כששרה את "ראה". שיר חדש נוסף היה "שיר ערש" שכתב יהודה עמיחי וביצעו יעל נחשון, יעל צבי, נעה לוי ואיתי פרל ביחד עם רביעיית כלי המיתר שליוותה את ההופעה. ג'וקה פרפניאן, שהדהים בכלי ההקשה ובתופים, הכריז "נמאס לי לשבת", ומיד נעמד במרכז הבמה, ושר עם רכטר שר שיר חדש וחמוד, במקצב סמבה, בשם "המסע הגדול", שנפתח במילים "נמאס לי לשבת".

הערב שפע רגעים יפים למכביר, למשל כאשר הסקספוניסט הוירטואוז אלי דג'יברי, שהפליא לנגן עם רכטר את "כבו האורות", הצטרף אליו לפתע בשירה, ואחר כך שר לבדו בקולו המחוספס את "יש לך הכל".

והיו שיאים נוספים כמו רונה קינן (פעם שלישית בפסטיבל הפסנתר השנה, אחרי ההצדעה לשמוליק קראוס והמופע שלה) ששרה עם רכטר את "הו איזה לילה" ("לילה כבר עולה") והוכיחה שמשוואה שכוללת יוצר קלאסי וזמרת קלאסית, הופכת לחיבור קלאסי. למרבה הפלא, הצירוף המתבקש הזה לא התרחש עד אתמול. קינן גם הפתיעה וריגשה בשירת "בלעדייך" בלשון נקבה:  "לא רוצַה להיות לבד עכשיו. אני קוראת לך ואת לא עונה". רכטר ושבן, לעומת זאת, הצחיקו כששרו את "שיר הקרואסון" של חנוך לוין, ובו זמנית תקעו בקהל סכינים סמויים.

לפעמים ההפתעה הנעימה היתה דווקא בהיצמדות למקור, למשל כשיהודית רביץ שרה את "עטור מצחך" ממש כפי שביצעה אותו לפני עשרים שנה. אבל ההתעלות האמיתית התרחשה כשרביץ שרה עם נתנאלה, תוך כדי ריקוד, את "ערב עירוני" האלתרמני ("שקיעה ורודה בין הגגות").

לקראת סוף המופע, בחלק של ההדרנים, רכטר ורונה קינן, ביחד עם דג'יברי, שרו באופן מרגש את "המקום בו אנו צודקים" – שיר של יהודה עמיחי שהולחן לכבוד העצרת האחרונה לזכר רבין. אחר כך הצטרפו אליהם יהודית רביץ ושלומי שבן, והרביעייה שרה את "צער לך". הפעם שני הגברים שרו את התפקיד הגברי ושתי הנשים – את התפקיד הנשי. בשלב מסוים הם קצת התבלבלו בתפקידים, אבל זה לא גרע מהביצוע המקסים שלהם. בסוף  עלו לבמה רכטר וכמה מהזמרים ושרו מחרוזת שירי ילדים שרכטר הלחין. "מי מעיר אותן עם שחר משנתן", הם שרו מתוך "מה עושות האיילות" והשתובבו: "לא ארנבת ולא רכטר יונתן". "זה לא כל כך נעים לראות גן סגור", הם חתמו את הערב. זה לא כל כך נעים לראות הופעה מצוינת שמסתיימת. נקווה שהאלבום ייצא במהרה.

פורסם ב-ynet ב-22.11.10