ילד מתעדכן: "נתתי לה חיי" – הסדרה של יואב קוטנר על להקת "כוורת"

יואב קוטנר יצר סדרה על להקת "כוורת", שמספרת סיפור אהבה – אוניברסלי, ישראלי ומאוד אישי

כבר בדקות הראשונות של הפרק הראשון בסדרה "נתתי לה חיי" על להקת כוורת מתברר  שהז'אנר שהיא משתייכת אליו איננו רק תיעודי אלא גם "סיפור אהבה". יואב קוטנר יצר סדרה (ב"כאן" תאגיד השידור הישראלי) שעוסקת באהבה – בין איש ללהקה שלו, ובינו לבין המוזיקה.

בעצם, היה צריך לקרוא לו יאהב קוטנר.

"איך מסבירים את האהבה שיש אליכם?", שואל קוטנר את דני סנדרסון ואת גידי גוב בפרק 3, והשניים – גברים ורבליים שמתנסחים ברהיטות בדרך כלל, נבוכים קצת ולא ממש יודעים מה לענות.

כי איך בכלל מסבירים אהבה?

אבל קוטנר מנסה והסדרה הזו היא התוצאה המרהיבה של המסקנות שלו.

אינטימיות טלוויזיונית

לכאורה, מה יש לחדש בסיפור של הלהקה הישראלית האהובה הזו? הֶלְחֵם של שבעה יוצרים גדולים – דני סנדרסון, גידי גוב, יוני רכטר, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר, מאיר פניגשטיין ויצחק קלפטר ז"ל. הרי מאז שקמו בשנת 1973 הם לא רק הופיעו כלהקה פעילה ומתאחדת מדי פעם, אלא גם שיתפו פעולה עם התקשורת והתראיינו, תועדו בזמן אמת ויש גישה לחומרים האלה. אז מה החידוש?

קודם כול, קוטנר – שהוא לא רק מתווך מוזיקה חשוב בהשפעתו, אלא גם חוקר מוזיקה מקצוען, שמתעד אותה בספרים, בתוכניות רדיו ובסדרות טלוויזיוניות – הצליח להביא חומרים נדירים וחדשים, כלומר כאלה שאינם מוכרים, ושהצפייה בהם מענגת במיוחד. כך, למשל, נחשפים לשירים של כוורת שסנדרסון תרגם לאנגלית ויצר מחדש עבור סיבוב ההופעות של הלהקה בארצות הברית בשנת 1976 (ספוילר: הקהל היהודי-אמריקאי התעצבן ודרש מכוורת לשיר בעברית, למגינת ליבו של גידי גוב).

ויש גם צילומים יפהפיים ולא מוכרים של חברי הלהקה לאורך השנים, שמתחשק להקפיא כל אחד מהם ולבהות בו ארוכות.

שנית, הדינמיקה שקוטנר יוצר בקסמו האנושי בינו לבין חברי הלהקה – שהדינמיקה בינם לבין עצמם היא מגנט לא פחות עוצמתי לצפייה בסדרה. הוא מראיין אותם לכאורה בקלילות אגבית, אבל למעשה באופן יסודי, פרטני ועמוק, והתוצאה היא אינטימיות מרגשת וממש מהפנטת לחזות בה.

למשל, בפרק הראשון ישנו רגע טלוויזיוני קצר ומכמיר-לב של קרבה אנושית-אינטימית בין קוטנר לגוב. אבל רגע, עוד לפני כן: קוטנר, כנער לפני גיוסו לצה"ל, נחבל בראשו בתאונה וכתוצאה ממנה איבד את זיכרונו ולמעשה החל את חייו מחדש. בתקופה זו הוא הגיע להופעה של כוורת, שהתברר ששינתה את חייו. בסדרה הוא אומר: "היום אני יודע שההופעה ההיא גרמה לכך שהמוזיקה תהיה החיים שלי".

בשיחה עם גוב, שניהם תוהים, ברמה ממש פילוסופית, על האם הרע והכואב בנקודות משמעותיות בחייהם – אצל קוטנר: פציעתו המכוננת, ואצל גוב: התייתמותו מאביו בגיל שבע – יכול להתגלות בסופו של דבר כטוב. הנה תמליל הדיאלוג ביניהם מתוך הסדרה:

קוטנר: "כל מה שקרה לי זה טוב לי".

גוב: "אני גם יכול להגיד שזה טוב שאבא שלי מת, כי נהייתי זה (אני חושבת שהוא התכוון לומר "נהייתי מי שאני" – ת.ל)… ונסעתי לאילת והכרתי את יאיר רוזנבלום, והגעתי ללהקת הנח"ל והכרתי את סנדרסון".

קוטנר: "אתה רואה? כל דבר לטובה".

גוב: "אם אבא שלי היה חי, לא הייתי נוסע עד אילת" – וכאן הוא עוצר רגע. תוהה.

קוטנר: "נכון".

גוב (בהיסוס): "אבל אני לא בטוח שזה טוב".

קוטנר (בנחרצות): "עכשיו זה בטח טוב".

גוב: "לא, אני ב… אני בסדר, אבל עובדה שאני בגילי מדבר על זה, זה חוסר".

קוטנר (באמפתיה): "כן".

כך שהסדרה הזו היא גם ניסיון לדבר על החיים, ועל המוות שהוא חלק מהם.

יש בה רגעים מרהיבים של התלכדות על-זמנית ובין זמנים, שבהם שיר של כוורת מושר ברצף מההווה דרך העבר ומהעבר לעתיד שלו, שהוא ההווה שלנו – והשיר עדיין חי וטרי ויפה ומרגש בכל זמן כזה, ובכל הזמנים ביחד.

"נחמד, נחמד, היה ממש נחמד", הם שרים בשיר "נחמד" (מילים ולחן: דני סנדרסון) – שיר חנוך-לויני שכזה. כמו שאולארצי'ק אומר בסדרה, השיר הזה הוא בעצם על כל החיים רצוף. מההתחלה ועד הסוף:  "נלך, נחזור, נעמוד שעה בתור / עשו שטויות נמרח קצת יוד ונתראה בבור / מכאן לשם, זה לא לוקח זמן / עדיף לגמור ביחד עם כולם".

כשצופים בסדרה הזו, השיר הזה מתגלה כשיר האנדרסטייטמנט, כי שוב מתבררת גדולתה של הלהקה שפועלה הוא הרבה יותר מאשר "נחמד". כמו שקוטנר מיטיב לאבחן, חברי הלהקה היו שותפים ביותר משלושים אלבומים ששינו את המוזיקה בין 1976 ל-1980 (ובסוגריים אציין כדוגמאות בודדות להמחשה, ובלי להרחיב, את "הכבש השישה-עשר", "צליל מכוון", "באופן קבוע וחד פעמי", האלבום "אפרים ואסתר שמיר" ויש כאמור עוד 26 אלבומים ברשימה).

אבל היצירה לא נגמרה ב-1980, וכפי שקוטנר קובע בהקשר של האיחודים של "כוורת": "ההבדלים בין איחוד לאיחוד לאיחוד זה להמשיך להתפתח ולחפש ולהעמיק ולעשות את הקטע שלך יותר אמיתי מבחינתך".

וחומרי היצירה מתלכדים למהות המתבררת: אהבה.

הסדרה עושה חשק לשמוע את כוורת.

ולשמוע בכלל מוזיקה טובה.

ליצור.

ולאהוב.

יש כאן עוד משהו

אי אפשר להתייחס לסדרה הזו בלי לציין את נקודת הזמן שבה נוצרה, שהיא גם התקופה שבה נכתבות המילים האלה: חודש מרץ 2025, עוד מעט פסח תשפ"ה. אנחנו בעיצומה של מלחמה שהתחילה בשמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. אלפי הרוגים ופצועים, ו-59 חטופים שעדיין בשבי. תסכול ישראלי מתמשך, זעם וכאב.

אז מה בכלל הרלוונטיות של הסדרה למצב הזה? בהנחה שלא מדובר בבריחה אל היופי והתום של פעם – שאין בה כל רע, אבל ברור שיש כאן עוד משהו. רק מהו?

קוטנר עונה על השאלה הזו שלא נשאלת מפורשות, אבל נוכחותה מורגשת: "היום, כשגם אני 'ילד מזדקן', וארץ ישראל כל כך שונה, אני שואל את עצמי, אולי הגעגוע הזה הוא כמו בשיר 'שיעור מולדת' – געגוע לתמונה. היום אני מבין שכוורת היא מופת למה שישראל יכולה להיות: יצירתית, אופטימית ומלאת חיוניות".

ולא נותר אלא רק להנהן, לרצות לחבק את ההחמצה, ואולי גם לקוות שהיצירתיות, האופטימיות והחיוניות הישראליות עדיין בחיים. קבורות עמוק בייאוש, אבל עדיין ניתנות לחילוץ.

וקוטנר – יוצר הסדרה – הוא דווקא לא ילד מזדקן אלא ילד מתעדכן. התשוקה שלו למוזיקה פועלת לא רק מתוך העבר הישן אלא גם מההווה החדש. המוזיקה החדשה שנוצרת כאן היא חיה, משמעותית ורלוונטית, וגם המוזיקה הישנה, הבסיס, תמיד מתחדשת כי היא נשמעת בהתאם לגרסה הנוכחית של מי שמקשיב לה.

אז מומלץ לצפות ב"נתתי לה חיי" – יצירה על יצירה שיצר יוצר אוהב. סדרה חכמה, מרגשת ומענגת שמרחיבה את הלב ובעיקר את החיוך.

"נתתי לה חיי" משודרת ב"כאן" וב"כאן בוקס"