האם כישרון הוא כמו יופי – מתנה שמישהו נולד איתה – וקיבל אותה בחינם, בלי לעמול? כן, רצוי שיתחזק את הנכס הזה, ואפשר להשתעבד ומה בכלל הוא עושה עם זה, אבל התהייה שלי היא אם כמו היופי – גם הכישרון מגיע לשיא, ואחר כך הוא נחלש, ולבסוף עלול להיעלם לגמרי?
אני לא בטוחה שאני רוצה לחשוף את הדיסק הספציפי (משנות ה-70), שבעקבותיו באה ההתחבטות. מדובר בזמר-יוצר, פעיל גם היום ויצירתו הנוכחית נמכרת היטב, שהיה חשוב. שעבר את שיאו. ברגע זה עולים על דעתי במהירות שלושה כמוהו. ויש עוד. גם זמרות. גם מלחינים ותמלילנים.
בתחילתם – כשהבוסר שלהם דווקא היה כמעט בשל, מרגש בחמצמצותו – ובוודאי שבשיאם, שעד היום נותר מבריק, כמו צבע טרי שעדיין לא התייבש – הם הותירו נכסים בני אלמוות.
במשך השנים הם התמקצעו. שליטתם בטכניקה – מושלמת. הפקתם – חסרת רבב. המוניטין שלהם מזמן עבורם את מיטב הכוחות המובחרים כדי לעבוד איתם. והתוצאה? תדפיס חדש ועתיר כרומו, במקום המפה הישנה של הדרך אל המתג המפעיל את הדמעות.
מקווה שלא הולכתי אתכם לאיבוד בסבך המילים. רציתי להעלות שאלות – ואני באמת זקוקה לתשובות:
האם ראוי לרחם עליהם בדממה בזמן שנמשיך להתקיים ממזונם הישן?
האם יש סיכוי שיחזרו אל הדרך האמורה להיות מוכרת להם, כי הם התוו אותה?
האם כישרון הוא חומר מתפוגג?
האם הם מודעים בכלל למה שעובר עליהם, כמו אשה מזדקנת, שההתפעלות מיופיה הרחוק עדיין מהדהדת בזמן שייאושה מנפץ את המראה?
ואולי כישרון הוא מחומר בלתי מתכלה, וזה רק אובדן דרך זמני בהחלט, תעייה ביער לא כל כך גדול – וכבר הם יחזרו?
35 תגובה
אחותי, גם התמונה משהו-משהו
*
ולגבי העניין עצמו-
אני מאלה הגורסים שכשרון אמיתי- הוא מתת אל.
יש כותבים נהדרים שיכולים, ע"י תרגול אינטנסיבי והקפדה על כל הפרטים הנרכשים, להוציא טקסטים נהדרים תחת ידיהם.
אבל בשביל שזה יהיה מצויין באמת- יש לאלמנט המולד ערך משמעותי.
לגבי השאלה אם הכשרון נעלם בשלב כלשהו של החיים,
לא חושבת.
אבל אולי מה שהיה פעם יחודי וחדשני- מאבד כעת מזהרו.
או אולי עייפות החומר.
עשיתי מנוי
(ותודה על המייל מהשבוע שעבר- אמרתי?)
ומעניין מה שאת כותבת.
לי נראה שפשוט בלתי אפשרי לשמור על שיאים לאורך זמן.
שהכישרון נשאר תמיד. מה שאובד שם בדרך הוא הרעב.
ברגע שאין רעב, הכישרון נחמבא שם בין השומנים, אי אפשר לראות אותו עוד.
ואז השובע גורם לאומן לחזור שוב ושוב על החומרים הראשוניים שלו, בניסיון פאתטי לשחזר את ההצלחה ההיא. לעתים הוא מצליח להגיע להמון אנשים כי כידוע, הפלייליסט של גלגל"צ לא בדיוק מחפש את "הרעבים", אלא את המוכרים. החזרה הזאת בלופ שוחקת את מעט הכישרון שנשאר.
עד שלא נותר דבר עוד.
גם לא בין הקפלים.
שהכשרון נשאר תמיד = שהכשרון לא נשאר תמיד
(אוף, מרגישים שלא התעוררתי עדיין, סליחה על התגובה המבולבלת משהו)
מעניין לראות גם בתחומים אחרים – ציור וכד', האם יש את ההעלמות הזאת גם שם, כשההבטן מלאה.
עורכת מוזיקלית אגדית אמרה פעם, אפרופו האזנה לשיר ישן של שלמה גרוניך מ-1971:
"אח, אח…הוא היה גאון. הוא היה גאון".
ואני שאלתי: מה זאת אומרת "היה"?
והיא ענתה באנחה: "עבר לו".
ליה, את אומרת משהו מאוד עצוב, וככל הנראה גם נכון.
ובעצם, אם הולכים עם זה עד הסוף וקוראים לדבר בשמו, זה לא רק רעב. זה סבל.
והסיום של שנות הייסורים והמעבר לצד השמח, מסמנים ברוב הפעמים את תחילת הניוון היצירתי.
אז מה לעזאזל מאחלים ליוצרים האהובים עלינו בלי להיות אגואיסטיים?
ולבועז: מצחיק כמה שזה עצוב (ולהיפך).
אהוד בנאי שהתארח בתוכנית אמר שהוא מרגיש שהוא רק בתחילת דרכו. ממש במילים האלה.
והוא דיבר גם על חלומות הסיוט שלו שהוא מאחר להופעה שלו ולא מצליח להופיע והקהל בורח, הכל כמו שהוא תיאר כל כך חזק בדף המצורף לאלבום ההופעה, ואמר שרק בשבוע שעבר היו לו שלושה חלומות כאלה.
והוא עוד אמר שהוא מקווה שהחלומות האלה לא יפסיקו אף פעם.
הוא עוד רעב.
תענוג לראות עוד כותבת מוזיקה מוכשרת ברשימות, אני מוסיף מיד למנויי ה-RSS שלי, בשמחה ובגיל!
רוני, אז עכשיו ברור מהו סוד הצלחתו של אהוד בנאי.
גיאחה, תודה רבה!
מעניין באיזו מהירות עבר נושא מהכישרון אל הרעב, כאילו שהם אותו הדבר, ולא כך הוא.
הרעב והדרייב באים מבפנים, ולכן – כמונו – הם מתכלים. יותר מכך: הכיליון שלהם, כמו הכיליון שלנו, הוא המהות שלהם. כמו האש. כמו שיווה.
כישרון לא מתכלה. הוא בא והולך. הכישרון בא מבחוץ. כמו הארה. הכישרון דורש הרבה רעב ודרייב, כמובן, מהרבה בחינות הוא הסיבה שלהם ומהרבה בחינות הוא תוצאה שלהם, אבל הוא שונה מהם.
בואו ניגש לזה אחרת: לג'ים מוריסון היה את כל הדרייב וכל הרעב שבעולם כל הזמן. אבל הכישרון שכתב את "הסוף" – שהכתיב את "הסוף" למוריסון! – בא והולך, בא והולך. הוא לא מתמעט. או שהוא שם או שהוא לא. הוא יכול לבוא ליום, הוא יכול להישאר עשור.
שלמה גרוניך הוא באמת דוגמה טובה. הוא היה גאון ועכשיו הוא לא, אבל היי – לפחות הוא היה. רוב האנשים מעבירים את כל החיים בלחכות לברק שיכה בהם ודבר לא קורה והם מתים ונשכחים.
ברוכה הבאה לרשימות
כישרון זה משהו חיצוני? מצד אחד, זה נכון שלפעמים יוצרים מרגישים כמו צינור שדרכו עובר "משהו".
מצד שני, נטייה (נניח לציור, מוזיקה, כתיבה, ריקוד), כמו אופי או מראה חיצוני, היא גנטית, לא?
ואם אני מבינה נכון, אז כישרון, אם מורידים ממנו את ההילה, הוא קודם כל נטייה, שהמימדים שלה הם אלה שקובעים את איכותה, מ"די טוב ב"… ועד לוירטואוז.
ותודה על הברכה. מפרה פה, ונעים להיווכח בכך גם מזווית הראייה החדשה.
אני שמחה מאוד מאוד מאוד שאת כאן, שכנה יקרה.
הייתי מהגגת משלי, אבל התינוקת בוכה, היא נורא מוכשרת בעניין הזה.
וד"ש לניצן המוכשרת
וד"ש לניצן המוכשרת
יש סיכוי שנראה ממך ניתוח/מאמר על הנוכחי של הג'ירפות? אני לא מפסיקה לשמוע אותו ולדעתי הוא מסטרפיס, בשבילו המציאו את המושג. למרות שמשמיעים אותו בגלגלצ והכל, ואפילו בקניון רמת אביב הכניסו אותו לפלייליסט, אני מוצאת שהכל שם מתחבר לגאונות צרופה, ההפקה, המילים, העיבודים, ההרמוניות, פשוט שמיימי.
ואגב, הגדול שלי מעולף על השיר גג ויודע אותו בעל פה, די מצחיק, ילד בן ארבע וחצי מדקלם ולא יודע שזה שיר על מתאבדת.
לינארד כהן מ-1970 הוא זמר שונה לחלוטין מהמהדורה של 2006. לעומתו, בובי צימרמן ממש לא משתנה.
וזו היתה אהבה ממבט ראשון, או שזה קרה לך רק אחרי האזנות נוספות?
אצלי הוא לא חצה את מחסום החיבה המתונה, אבל בעקבות ההתפעלות הכה נחרצת שלך, אבדוק שוב.
ומביך אותי לספר על התפריט המוזיקלי שלי בגיל ארבע. חוששתני שזאת היתה יפה ירקוני שרה לילדים…
דובון יומבו שולת!!!1
אם כי זיהיתי שם משהו, והחלטתי להמשיך, זה קרה אחרי כמה האזנות.
הוא בסך הכל אנטנה שקולטת מוזות, או אם תרצי מנחת של חלליות. לא משהו שעומד בפני עצמו אלא בסך הכל כלי שרת, תשתית חיבור לאינטרנט- לא הדבר האמיתי. לפעמים גם למוזות נמאס לבקר, זה הכל.
וכמובן=- מיליונים של מזלטובים, ברוכה הבאה לרחבי הקוסמוס האינטרקיברנטי, זאת אומרת יותר נכון ברוכה הבאה ללוג. נכון כיף
?
תתחדשי!
עשיתי מנוי
טוב לראות אותך, ניצן!
ותודה.
ו-ונדי, נעים להיפגש במדיה הזאת.
ובאשר לכישרון, מרגע לרגע אני פחות מבינה.
לא אנטנה, לא קולטן, לא השראה ולא מבחוץ.
הכל בא מבפנים, וכמו כל תכונה אחרת שלנו – הכשרון אינו קבוע.
יש ימים בהם אדם מרגיש חזק יותר, ובימים אחרים פחות. יש ימים בהם אדם נדיב, ובימים אחרים קמצן, רגוע או רגזן.
נכון, יש קו כללי שמאפיין אדם, אבל העוצמות יכולות להתגבר או להיפך, ממש כמו כל מאפיין אחר.
מעניין אם אפשר לעשות משהו כדי לחזק את העוצמות האלה.
וברוך הבא. (וברוכה השליחה
)
המילה "כישרון" (וההטיה שלה ל"כישורים") היא שטיפת מוח של מערכת החינוך ושל מדעי השכל וההתנהגות למיניהם, ניסיון לקטלג את מה שנקרא "אמנות" (גם מילה בעייתית, אבל פחות) כמקצוע, כתחום ככל התחומים.
תחליף… אולי "אישיות", תפקיד בעולם, "שליחות" שהיא, אכן, נטיה מוּלדת. גם המילה "גאון" צורמת לי בהקשר זה.
בסוף המזימה שמאחורי המילה הזאת מתגשמת, ויוצאים כל-כך הרבה שירים (וספרים, וציורים וכו') שאין בהם כלום חוץ מ"כישרון".
ככה זה.
גם לי זה קרה, ואני רואה את זה קורה מול עיני לאחרים.
מדי פעם הברקה קטנה, חיוורת, לא יותר.
כשאתה יודע יותר מדי, אתה שוכח איך לרצות,
והאמנות הופכת לאוּמנות.
שפי: מסכימה איתך שהשימוש במילה "גאון" הוא מופרז.
לגבי "אישיות" ו"שליחות" – המילים הללו לא מבטאות לדעתי את "הדבר הזה" שבכל זאת מייחד יוצר
גברת ורטיגו: עצוב. השאלה היא אם הרצון לרצות עדיין קיים. אולי שם נמצא הפתח.
ובהזדמנות זאת עוד נסיון: סוג של מנהיגוּת.
זה מה שרוב האומנים אוהבים לחשוב- שהכל בא מאצלם וכו', אבל אם זה באמת ככה, אז תסביר לי אתה מה בדיוק הסיבה שזה לא תמיד נמצא שם, כמו ידע לדוגמא.
ואם כשרון בא מבחוץ, זה כן מסביר למה הוא חפעמים נמצא ולפעמים לא? זה מסביר למה אדם אחד יוצר ואחר לא? למה אחד מוכשר יותר מאחר?
גם ידע לא תמיד ניתן לשליפה מהזכרון. לפעמים זמין יותר ולפעמים פחות.
אף פעם לא הרגשת ביום מסויים חזקה יותר מאשר ביום אחר? או תכונה אחרת?
טוב, אתה עונה לי בשאלה וכצפוי זה לא ממש מספק אותי. אדם אחד יוצר ואחר לא כמו שאדם אחד יפה ואחר לא (ע"פ התיאוריה שלי, לא מוכרחים לקבל אותה, כמובן) למה? ככה. כי כמו שאני מאמינה האנטנה הזאת נמצאת אצל אנשים מסויימים ואצל אחרים היא נעדרת, אבל זוהי עובדה שגם מי שנחשב כשרוני לא מסוגל ליצור ע"פ פקודה, בעוד שמי שרכש ידע או מיומנות מסויימת יכול לבצע אותה בכל זמן ושעה (למעט מקרים של עייפות וחולי, אבל לצורך הדיון אפשר להוציא את הללו מהמשוואה)
בכל מקרה… בוודאי שבימים מסויימים אני מרגישה חזקה יותר. אבל אני לא העניין כאן.
יודע מה… למה לא. אם להסתמך על החוויה האישית, שנעזרת בעדויות של עוד יוצרים אני יכולה לספר לך (ואולי אני בכלל לא צריכה לספר לך כי אני מקבלת את התחושה שאתה בעצמך יוצר)
שהרבה פעמים כשמתפלק לי משהו באמת איכותי ולא סתם יפה או נחמד, אני מרגישה שזה בא באורח כל כך מופלא עד שאני מתקשה להאמין שרק אני הגורם היחידי במשוואה הזאת. הרבה יותר מסתדר לי ההסבר שיש נעלם חיצוני במשוואה, מרכיב נסתר שמחולל יותר ממה שמקובל לחשוב.
ועל הזין שלי כמה שהתיאוריה הזו תקמט לאומנים את האגו.
יקמט או לא יקמט, לא זה העניין.
באופן כללי, אני מאמין (ואין לי הוכחות, וגם לך לא) שאדם לא "מקבל" דברים מבחוץ.
אדם קולט בחושים, אדם מעבד בשכל, אדם חווה ברגש. לכל הקליטה והעיבוד האלה יש, אצל חלק מהאנשים, תוצרים. יצירה. תוצאה של תהליך פנימי שהאדם עובר, ולא של משהו חיצוני לגמרי שרק עובר דרכו.
אבל, כמו שאמרתי, הוכחות לא יהיו כאן.
למה גם אלה שאנחנו יודעים שיש להם את כלי העיבוד הפנימיים האלה יכולים לפעמים ליצור ולפעמים לא?
למה הם כל כך תלויים ?
יא מוותר בקלות