נסיית השכל ניצבת כיום על פרשת דרכים. בקרוב לעשרים שנות קיומה הספיקה הלהקה לצבור הערכה והצלחה בזכות יכולתה להתמיד בצליל האיכותי שלה, שמשלב רוק בטעם טוב, מזרחיות ופגיעוּת קומוניקטיבית. אלבומם הקודם, "אוטוביוגרפיה", שהיה בעצם אוסף של שיריהם בעיבודים משודרגים, נשמע כמו פסק זמן סיכומי מענג לקראת המהלך היצירתי הבא.

מהלך שכזה אכן הגיע, אבל הוא מתבטא יותר בדרך שבה נוצר האלבום החדש, "שורות של אנשים", ופחות בתוצאות. הוא הוקלט בלונדון, שם שהו חברי הלהקה בצוותא במשך חודש. תפקידו של הביחד האינטנסיבי היה להעניק טעם של חידוש, אבל גם של זכרונות ישנים מיצירת אלבומם הראשון, "דברים בלחש", שגם בהכנתו הם חלקו מגורים משותפים.

"שורות של אנשים", האלבום השביעי של כנסיית השכל, מבשר רעננות טכנית, אך לא תכנית. ה"כנסייה" נשמעת מצוין. ההפקה המוזיקלית מוקפדת כרגיל (הפעם המפיקים הם מתופף הלהקה דניאל זייבלט, ירון כהן ומשה בעבור) ונגינתם משובחת, מהודקת וטרייה, אבל גם בכך אין חידוש, משום שסטנדרטים גבוהים תמיד הנחו את הלהקה הזו. גם הגוונים הקודרים – שהתחדדו הפעם על רקע ערפל אלקטרוני – אינם זרים להם.

כנסיית השכל התייחדה מאז ומתמיד במקוריות ובחותם אישי של גבריות מוצקה בשבריריותה, שמץ מוזרות וטקסטים שיריים שמבטאים את תנודות נפשם, במגעיה עם אחרים ועם עצמה. קולו המזוהה של הסולן, יורם חזן, ממשיך להחצין את היסודות האלה, אם כי נוסף לו שינוי: הוא נשמע מאומץ ומנוכר יותר בגלל מעטפת הסאונד החשמלית הקרירה שחוסמת את החום. ולמרות זאת, הצימאון והכמיהה שבקולו מצליחים לעבור בעדינות מחוספסת.

הבעיה היא בתשתית של הכנסייה, שהולכת ונשחקת מרוב שהיא חוזרת על עצמה. מדובר באותו תמהיל ישן וטוב של "שירי בנות" (את "למיה יש אקדח" ו"היא הולכת" מחליף "על מה את חולמת מיכל"), שירי משוררים (הפעם דוד אבידן ושמעון אדף) ושירי זכרונות בצבעים פיוטיים של רן אלמליח וחזן.

כמה מהם מקסימים, כמו "האויב נמצא בפנים" (מילים ולחן רן אלמליח), "אהובה" (מילים ולחן יורם חזן), שמהדהד בסופו תפילות של בית כנסת בהתאם למילים החותמות ("חרדות תמוהות, נשימות כבדות, נמוגו עם תפילת היום") ו"הכל נשכח" – שיר שרובו רוק אינסטרומנטלי ורק בסופו מילים בנות דקה. לצידם מופיעים שירים יפים למדי, אך בטעם ממוחזר ובמילים רוויות קלישאות.

"ריח הגשם ואור הירח וניגון ישן שנשכח מהלב" או "לרוץ בין שלוליות של גשם… הכלבים נובחים" – הם צירופי מילים בלתי נסלחים בנדושותם לכותבים שכבר הוכיחו הישגים גבוהים מאלה. גם רובם של הלחנים (היפים) נשמעים כמו וריאציות למנגינות שכבר כיכבו ברפרטואר של הלהקה.

דווקא מבחינה ויזואלית יש שינוי, בזכות יצירותיה של האמנית מיכל רובנר, שהכפילה, על העטיפה ובחוברת, צלליות דמויות דקות ומאורכות. "שורות של אנשים", כך נכתב בשיר "מים שקטים חלק ב", שהעניק לאלבום את שמו, וכך גם ניצבות הדמויות של רובנר, שתופסות את מלוא עטיפת האלבום, אך מותירות רווחים. בניגוד אליהם, השירים עצמם מעובדים באופן דחוס, כמעט קלסטרופובי, לא מותירים חלל ומרווח נשימה. לא בטוח שיש לכך הצדקה טקסטואלית.

"כנסיית השכל" היא עדיין להקה מצוינת ובהשוואה לזמרים הדומיננטיים היום, ראויה להערכה גבוהה. אבל כשמשווים אותה לעצמה, היא לא עומדת בציפיות, דווקא בגלל הרף הגבוה שהציבה בעצמה. האתגר של הכנסייה הוא לא להתרגל לבית הנוח שהקימה, ובו תבניות שירים מוכנות, אלא להיטלטל במעבר הלא נוח לדירות חדשות, ועדיין לשמור על מורשת הטעם הטוב.

פורסם ב-ynet ב-31.10.10