לאונרד כהן, "המשחק האהוב"
25 בספטמבר 2009תומר בן-אפרים, "בצילה של הפצצה", "התו השמיני"
25 בנובמבר 2009
"ובכל זאת, למרות שידע שזאת חוצפה, ראה את עצמו לעיתים קרובות כיהודי האותנטי. הרקע שלו לימד אותו את החוויה הנוכרית. הוא היה אסיר תודה על כך. עכשיו הרחיב את החוויה הזאת לבני עמו. ומה כל העניין? איש בודד במדבר מתחנן לגילוי פנים".
("המשחק האהוב", לאונרד כהן, עמוד 200, הוצאת "חרגול" ו"עם עובד").
בימים שלפני ההופעה קראתי את הרומן הראשון שלו, "המשחק האהוב", שכתב לפני כמעט חמישים שנה ויצא עכשיו בתרגום מחודש לעברית. ליאורה ניר תרגמה אותו בבהירות שמחיה את לורנס בריוומן – המשורר היהודי הקנדי, בן דמותו של לאונרד כהן הצעיר, מהימים שבהם תינוקות המוזיקה שלו עדיין לא מילאו את אגף הנולדים.
"אמור להופיע בישראל", כך כתבתי השבוע ב-ynet בביקורת על "המשחק האהוב". אמור. אחרי הציפייה שנכזבה בשנה שעברה כבר פחדתי להאמין. ורק כשעברתי בשעה חמש ליד האיצטדיון ושמעתי אותו עושה בלאנס, הבנתי שזה יקרה. כנראה שזה יקרה.
* * *
פתאום זה התחיל. ממש בזמן. מכת חשמל. הכרה. הבנה. יכולת מושלמת לחוות את ההתרחשות בכל נימי ההוייה. והשלמה עם ההתפוגגות המהירה. אין סיכוי, הסברתי לעצמי, שזה יהיה כמו בציפיותיי. וזה בסדר. קיבלתי בלי לקבול שכך ארגיש כל ההופעה. לא יכולתי לדעת שהכל ישתנה לטובה.
המסכים שיקפו את הבעות פניו ואת צורותיהן. אדם זקן. הבטתי בו וראיתי את בריוומן הצעיר. כשחזרתי הביתה וקראתי שוב בספר, ראיתי את בריוומן הצעיר כמו כהן הזקן.
"מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל", הוא ביטא את הפסוק העתיק – הקללה של בלעם הנביא שהפכה לברכה. היה לו מבטא אשכנזי גלותי, ארכאי, שהעציב אותי. עדיין לא הבנתי דבר.
המוזיקה המצטברת נחשפה באיטיות. בהתחלה חשבתי שהוא אוטומטי. שוב ושוב ושוב ושוב חוזר ושר את אותם השירים. אבל אז הבטיח שיתן הערב את כולו וידעתי שיקיים. מאותו רגע הרגשתי שהוא מתפלל לא פחות מאשר שר.
* * *
"כי זאת ההזדמנות היחידה שלי לומר "הללויה" כשכבר אינני מהללת יה". זאת היתה סיבה מספר 14 בפוסט שלי "למה כן אלך להופעה של לאונרד כהן", 1 במאי 2009.
תוך כדי ההופעה השמעתי לאמא שלי את ה"הללויה" בטלפון. הלילה חלמתי שאני שולחת לה ביוטיוב שיר מההופעה של אתמול, שבו הוא נראה בפנים צעירות.
* * *
הספר "המשחק האהוב" מלא בנשים: הילדות ברטה וליסה – כשבריוומן בעצמו היה בגילן, ואחר כך הנערות – נורמה ותמרה, והנשים הצעירות – פטרישיה, נורמה ושל. לפעמים הן מתערבבות עם הזמנים. "שום אישה אינה יפה עד כדי כך שלא תרצה שיחזרו ויספרו לה את יופייה בשיר" (עמוד 175).
ב"המשחק האהוב" מופיע בריוומן-כהן גם כחבר וכיהודי, אבל כשקראתי אותו בפעם הראשונה חשתי שהזהויות האלה הן רק תפאורה למופע של זהותו העיקרית: יוצר-מאהב. ובכל זאת הבאתי בביקורת ציטוט קטן מזהותו כיהודי, שאתמול דווקא מילאה את רוב החלל של איצטדיון רמת גן. הנה חלק גדול יותר מהציטוט. בריוומן בבית הכנסת, מתבונן בדודיו, אחיו של אביו המת: "הם לא הבינו עד כמה הטקס שברירי. הם לקחו בו חלק בעיוורון, כמו היה עתיד להימשך לנצח. הם לא הבינו עד כמה הם חשובים, לא חשובים בעיני עצמם אלא חשובים לתפילות, לתיבה, לטקס. הם לא ידעו דבר על מלאכת האדיקות. הם היו סתם אדוקים. מעולם לא חשבו עד כמה הטקס קרוב לתוהו ובבוהו. אצילותם עמדה על כרעי תרנגולת כי היא התבססה על ירושה, ולא על יצירה שמתחדשת בכל רגע אל נוכח ההתאיינות.
בפרקים הכי חגיגיים או שמחים של הטקס בריוומן ידע שההליך כולו יכול להתהפך בן רגע לשממה… הלחן הנפלא הרקיע לשחקים והכריז שהתורה עץ חיים היא וכל נתיבותיה שלום. האם לא הבינו שיש להזין אותו?
… הוא לא יכול היה לקחת חלק באחוותם, אבל רצה להימנות עימם. נוסטלגיה לסולדיריות". (129-128).
זאת התמצית: התראה אמיצה על סכנת הניוון שאורבת ליהדות, ורצון להשתייך. אמש, כהן כבר היה שייך. הוא לא צפה בטקס, אלא ניהל אותו. וזה היה בית הכנסת שלו.
* * *
ביום כיפור האחרון שבו הלכתי לבית הכנסת, זה כבר היה לפני כמה שנים, ישבה לידי אישה זקנה. פתאום היא פנתה אלי: "זה בסדר שאני מדברת איתך"?
"בטח".
"אני לא יכולה להבין את זה. רק אתמול ישבתי בבית כנסת עם אבא שלי כשהייתי ילדה. הוא החזיק אותי על הידיים ואמר איתי את התפילות. זה היה רק אתמול".
היא חייכה אלי עם דמעות ונראתה כמו ילדה קטנה.
ככל שההופעה התקדמה, וכבר התאחדתי בתוכה, התברר שצליליו ניזונים הפעם מיהדותו. שיש בעיניו משמעות לכך שהוא שר "מי באש" דווקא בישראל, שלושה ימים לפני יום כיפור.
כשהוא דילג בעליזות, מנוגדת לכובד ומשתלבת בו, חשבתי: "קול דודי הנה זה בא. מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות".
* * *
לא הבנתי מיד. חלפו כמה שניות בתוך הברכה שחתמה את ההופעה: "יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". הוא כהן, והוא מברך אותנו בברכת הכהנים! הנה הוא עושה עם היד את התנועה הזו…
עברו כבר תשע שנים מאז שאבא שלי הניח את ידיו מלאות ההבעה על ראשי ובירך אותי. מזמן כבר לא חשתי מבורכת.
אתמול הרגשתי מבורכת. האיש האהוב העניק לנו את המוזיקה שלו ואת הברכות שלו. יבורך גם הוא.
בבוקר התגעגעתי לשיר החדש שלו, שעדיין לא נכתב.
12 תגובה
מאז אתמול היא להיות מבורכת.
פוסט מצוין.
היה מרגש אתמול, וכתבת כל כך יפה.
ומתי אנחנו נתחיל לברך את עצמנו? ואחרים? ממלכת כהנים וגוי קדוש. כל אחת ואחד. בזבזנו כבר כל כך הרבה שירים…
בברכת חתימה טובה ובחירה נכונה
זה כאילו שאני עברתי ליד האיצטדיון
יום קודם בערך ב-3
הנה, קשה לי בהופעות ענקיות כאלה
ואני כבר קצת מרגישה שאולי כן הייתי נהנית…
בכל אופן אני נהנית מלקרוא אותך ,
זה לא מעט…
מאתמול בלילה אני מחפשת ביקורות, לא הייתי בהופעה, בגלל שהאזנה רצופה לשיריו משעממת אותי. אבל אתמול שמעתי את החזרות כי המשרד שלי צמוד לשם, והתחלתי להצטער. והנה באה הביקורת שלך ונותנת לי את מה שחסר לי בכל הביקורות, הציוצים והסטטוסים, ערך אמיתי, מעבר לקלישאות הצפויות, תחושה שהחוויה נוגעת ברוחני ממש.
תודה רבה
שלומית, גלית, חגי, עידית וריקי (אני לא יכולה להפסיק לחשוב שאת מהשבט שלו): תודה! שימחתם אותי ועזרתם לי לנתב למקומות יותר ברורים את הרגש הזה, שעדיין לא מאוכל.
לילה טוב, כלומר שבת שלום
כל כך יפה…
מצחיק אותי הקטע ההזוי של "103 סיבות למה אלך להופעה" לעומת הפוסט של ההוא בדבר "92.5 סיבות למה לא אלך ללאונרד כהן" והנה ההוכחות, ראיתם, צדקתי, ראו את סיבה 78, אתמול ההוכחה. איך צדקתי, איך ידעתי.
כהן, היסטוריה. 50000 בכו, היסטוריה. איך ידעתי, הללויה. הנה, לראיה, סיבה 33 ושליש.
אז הנה, 50 היו ראו, נהנו בפרטי. מזלי שלא דיווחו לי כל אחד ואחת מהם, למה וכמה ילכו או לא ילכו.
כי אותי מעניין רק למה אלך או לא אלך – אני.
נהנתי לקרוא. פוסט מאוד מושקע.
הרגשתי בהופעה שבשלב מסוים הוא כאילו גבה בכמה סנטימטרים. עמד בזקיפות כזו שאינה אופיינית לו.
הוא התחיל מאוד סטרילי, עם מחוותיו הרגילות (בכל זאת בן 75..). מהחלק השני ובהדרן הייתה הרגשה שהוא במעיין מצב של השלמה. כאילו הגיע ל"ארץ המבוטחת" שלו כיוצר ומבצע.
מבחינתי זה היה השיא. לראות מהצד יוצר מדהים ברגע עילאי שכזה.
היה מצוין.
תודה רבה.
ושבוע טוב.
גמר חתימה טובה
שי
וגמר חתימה טובה גם לך!