ענבל דור, רפי אדר, אילה אשרוב, תמר גלעדי, רכבת לונה פארק
3 באפריל 2008התפוגגות
27 באפריל 2008היא כל כך קליידוסקופית. ביורק. לא, התכוונתי ללונדון. כלומר שתיהן. אורן מההפקה מספר לי שהאולם המפואר והעתיק הזה, האמרסמית' אפולו, היה בעבר אולם נשפים. וביום שני השבוע, 14.4.08, התקיים שם נשף חגיגי במיוחד, הופעה תיאטרלית ורוקית לפרקים של ביורק. בגלל המרחק אינני יכולה להביט בעיניה, אבל מרגישה את המבט שלה. המפגש של אלפי שנות קרחונות איסלנדית עם הקור הלונדוני מהדק מיתולוגיה חדשה, שמפוצצת בתאווה את ליבי הפרובנציאלי. הרסיסים התפזרו ואני דורכת עליהם. הם לא שורטים אלא חופרים תעלות שעליהם ישוטו הזכרונות במנהרה התת קרקעית, בין הראש לאצבעות המדובבות אותו.
לונדון באפריל – שמש נוצצת מרטיבות בצינה של חורף ירושלמי עם תוספת פריכות. חדה כמו התבררות ועזות, מבריקה כמו ניקיון ושנינות.
לילה אחר כך הרחוב מתחלף, וגם האולם מתעגל ומשתנה לרויאל אלברט הול. דמיאן דרלינגטון וג'ייסון סופורד מהאוסטרליין פינק פלויד נינוחים באופן מפתיע מאחורי הקלעים, דקות ספורות אחרי ששחזרו עם כל הלהקה בדייקנות אנרגטית את להקת המקור. ההופעה והראיון איתם פותחים בי תהיות על האם חיקוי הוא אומנות.
והתשובה היא הרי כן. ככה עובדת היום המוזיקה הקלאסית, שכולה ביצועים חדשים ליצירות עתיקות. האם זה משתנה כאשר היוצרים המקוריים עדיין חיים? לונדון, במובהקות הוותיקה שלה, הופכת את השאלות שלי לתשובות, ועם העיר הזאת אני לא מתיימרת להתווכח. ובכל זאת, שעות אחר כך, אני חושבת שהשלווה של הפינק פלויד האוסטרלית יכלה להתאפשר רק בגלל שהם לא באמת הסתכנו.
לא צילמתי. לא הצטלמתי. רק הבטחתי לעצמי לחוות את הכל תוך כדי ההתרחשות, ולא רטרואקטיבית. וקיימתי את הבטחתי.
*
תוספת מאוחרת, מתוך "פרויקט החופשות" שפורסם בבלוג של גלית חתן ב"רשימות", אביב 2009:
הלכתי לאיבוד. בדיוק כמו שרציתי. בעדינות הרפתקנית התרחקתי לאט מהמלון שלי בכיכר ראסל, לונדון, עד שכבר לא ידעתי היכן אני. בדיוק לפני שנה, בשבוע שנפתח בו פסח. לכאורה, זאת לא היתה חופשה במובן הקלאסי אלא "נסיעת עבודה". למעשה, זה היה חופש גדול יותר מהחופש הגדול, למרות שנמשך רק יומיים וחצי, מרוממים כמו פתיחת מתנה.
משימה עיתונאית נחשקת, שלא ממש קשורה לתחום הקבוע שלי, אבל גם לא לגמרי רחוקה ממנו. הופעות בלילות ופנאי בימים. איך בכלל לנהוג בעוצמות השפע הלא מוכר והנגיש? החלטתי: לא להתפתות "להספיק", אלא להתרצות בנעימות ובקלות.
המוזיאון הבריטי הנודע היה במרחק הליכה. שיעשע אותי לפגוש שם פרעונים חנוטים, סמוך כל כך לחג הזה שבו היו לאבותינו "עניינים" איתם. עשיתי להם פרצופים. אבל בעיקר שוטטתי "סתם" ברחובות ובגנים, שגם הפשוטים שבהם מתהדרים בוותק עתיק, ובהיתי בבתים עם השעונים והצריחים. ביום האחרון כבר הרשיתי לעצמי שחרור של אובדן בקרה והלכתי לאיבוד בעיר הזרה-חברה. איזה פלא. כמה כיף. אוי ואבוי. ב-11.00 הצ'ק אאוט ומיד אחר כך לשדה התעופה. איפה אני?! איך אגיע לשם? האם המתיקות מסמנת התפוגגות? –
בחיים לא.
6 תגובה
ואם מישהו סבור שניתן להתווכח, אין בכך כל טעם.
אמנם ללונדון, עיר בה חייתי מספר שנים די מזמן, היחס שלי השתנה בשנים האחרונות בגלל השינוי שחל באופי של העיר, בעיקר בגלל המאזן האתני/דמוגראפי, אבל האמנות והמוזיקה לא הושפעה מכך כמעט בכלל, והיא עדיין מכוונת לתושביה המקוריים של לונדון ולזרים שבאים לחוות ועדיין מתייחסים ללונדון ולתרבות שלה כפי שהיתה במקור תוך נסיונות להתעלם מהשינויים הסביבתיים, או לתר דיוק, כל מה שקורה מחוץ לאולמות התרבות והקונצרטים.
ונכון מאוד. יש לחוות הכל בזמו הווה. זה בהחלט שווה הכל.
ותימורה, שוב תודה על כתיבה יפהפיה.
שי
וחג שמח!
אח, העלאת לי את מפלס החשק (הגדול ממילא) להופעה של ביורק בארץ בקיץ הקרוב…
ולונדון היא העיר החביבה עלי בעולם.
לחוות תוך כדי התרחשות בלבד, בלי להנציח את הזיכרון – לפעמים אני רוצה לעשות את זה, אבל עם זיכרון חלש כמו שלי נדמה לי שזה חבל, כי לא יישאר לי מזה כלום אחר כך.
אולי לכתוב פוסט בבלוג זה מספיק בשביל הזיכרון, כי זו תמונה של מילים.
לא מתחשק לי לראות את ביורק שוב או את האוסטרליאן פינק פלויד
אבל ללונדון, להאמרסמית' אודיאון ולרויאל אלברט הול יש לי תמיד חשק גדול
יעל: באמת? טוב לדעת. עם רקורד טיולי כמו שלך, בהחלט יש לאמירה הזו תוקף.
גלית: בדרך כלל אני מתקשה בכך – או בגלל שגם אני לא סומכת על הזיכרון שלי, ולכן חייבת לתעד תוך כדי, או שמרוב שהחוויה כל כך חזקה לי רגשית, אני לא מצליחה לחוות אותה במלואה בזמן אמת.
שרון: ובצדק!
(ומוזר איך אני כבר מתגעגעת למשהו שבקושי אני מכירה)