מאיר אריאל בקיסריה מחייך אל ההמונים. כלומר, לא ממש הוא, אלא תמונת ענק שלו. "תשע שנים בלי מאיר אריאל", צועק דיויד ברוזה תוך כדי ששר בפעם האלף ומשהו את "מתחת לשמיים". "באנו לכאן" – אצבעותיו משמיעות בווירטואוזיות מנגינת תסכול משלהן, והוא מוסיף: "יש לנו זמן, מאיר. וואלה, אם היית כאן איתנו. אבל אנחנו איתך. אוהבים אותך, רוקדים איתך, שרים איתך, מתפלללים איתך"…

כמה דקות לפני כן, יואב קוטנר, שהנחה אמש (יום ה') את המופע בחן לא פורמלי, הצטרף בתופים לברוזה, ליהודה עדר ולשחר ולאודי אריאל, "הבנים של", בשיר "בצהרי יום". "הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון שלכם", שר ברוזה, והקהל ענה לו בצעקה – "מתרבות המערב"!

מוקי פתח את הערב בשיר "מודה אני" (אחרי שלהקת "בין השמשות" חיממה עם "באתי אליך"). "אני מתגעגע אליך מאיר בלי שבכלל הכרנו", הוא אמר. בין הבודדים על הבמה, שדווקא הכירו אישית את אריאל, היה יהודה עדר, שגם ניהל אומנותית את המופע, וליווה בגיטרה את מיקי קם אשתו ב"שיר תתמודע זמני". "עולה נגמ"ש על קו רקיע ומתנמנמת הדובה על בטן מלאה קליע", היא שרה בקדרות את השיר שהם הקדישו לגלעד שליט.

אחריהם עלה מאיר בנאי ושר את "לא יכול להוריד ממך את העיניים". פתאום פרצה אל הבמה תרצה אריאל ורקדה סביבו. אחרי הכל, היא גיבורת השיר.  ואז הוא עבר ל"קוצים א", ולהקת "שליחי הבלוז", שניגנה את השירים לאורך המופע, זעמה איתו: "וכל האסונות בסוף הולכים למעדן חלב… מוכי רעב ורעש חיש הופכים למיץ טבעי עכשיו…  בהקיצי נותנים את ההמנון".

"ועכשיו נשיר התקווה", אמר קובי אוז בשיר אחר, והתכוון לשיר "תקווה". "אז מה אני צריך את כל הליריות הזאת", הוא שר. ואני חשבתי, כפי שחשבתי תמיד כששמעתי את מאיר אריאל שר את המשפט הזה, שאני דווקא מאוד צריכה את הליריות הזאת. ועכשיו עוד יותר, כשנבצר ממנו לחדש את האספקה שלה.

את השיר שקדם ל"תקווה", "מדרש יונתי", אוז שר בכאב: "ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות"? "עברו יותר מעשרים שנה", אמר אוז, "ושוב שנת שמיטה".

אחריו עלו לבמה האחים אריאל, שאם עוצמים עיניים ומקשיבים להם, אפשר לשמוע שמץ מאביהם שבשמיים. ובין "ארול" ל"פלוגה בקו" שביצעו, דקלם אלון אבוטבול את "הספד לאמא".

לפני השיר "איך לפעמים אני", קוטנר סיפר ששאל את מאיר אריאל למה הוא שר אותו בלשון נקבה. "הנשמה היא נקבה", השיב לו אריאל. ואז התייצבה נינט טייב ושרה את השיר באנרגיות רוקיסטיות ממשיות, שנתמכו בנגינת הגיטרה של ברוך בן יצחק מ"רוקפור" ו"שליחי הבלוז". מי שפקפק באותנטיות שלה, נפתח למחשבות חדשות כאשר כמה דקות אחר כך שלום חנוך סמך את ידו עליה, בכל המובנים, כשהזמין אותה לשיר את "ריסים". השיר, שחנוך הלחין ומזוהה עם אריק איינשטיין, נזנח במשך שנים רבות. "השיר הזה חיכה הרבה זמן, אבל אני לא יכול לשיר אותו",  אמר חנוך. "ואז מצאתי מישהי ששרה אותו הכי טוב". הפעם נינט שרה בשקט ובעדינות שהלמה את המילים "כשלא קורים ניסי-ניסים יש עצב בריסים". וכל אותו זמן, לאורך כל השיר, חנוך הביט בה בהתרגשות, ולבסוף חיבק אותה חזק. אחר כך, משועשע מהצורך שלו לאזן, הוא חיבק גם את משה לוי שליווה אותה. "יש כאן המון אהבה, ואני אוהב את זה", הוא אמר.

לפני שנינט עלתה על הבמה, חנוך ביצע שיר חדש בשם "הזמן עובר". "זאת התכתבות שלי עם מאיר", הוא הסביר, וליווה את עצמו בגיטרה כשמשה לוי בפסנתר. אחר כך לוי עבר לאקורדיאון וחנוך שר ברוך חייכני את "נשל הנחש". את סוף השיר, "ואתה נשארת מאחור", הוא כבר לא ביטא במילים, רק במנגינה, כאילו סרב להותיר בעבר את חברו. אבל ב"זרעי קיץ" אולי הוא פגש אותו על "גל אהבה שנוסע אלינו".

האהבה הזו באה גם מאנשים שמאיר אריאל לא ידע על קיומם. הוא הרי נפטר לפני שהיה "כוכב נולד", שנציגות נוספות שלו בערב הזה היו מאיה רוטמן, ששרה עם ארז לב ארי את "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" ועם אסף אבידן את "טוק טוק טוק". והיתה מרינה מקסימיליאן-בלומין, שניגנה בפסנתר ושרה את "אולה בבו", ואז רקדה ושפעה כריזמה ב"טרמינל לומינלט", שאותו סיימה בלחישה תפילתית וחתמה ב"עכשיו קל יותר".

לא קל יותר כשנבצר מהרשימה הזו להכיל את כל עשרים האומנים שהופיעו הערב. נציין בכל זאת גם את אהובה עוזרי, שליוותה בבולבול טרנג (בנג'ו הודי), וגם את רונה קינן ששרה בחום את "שלל שרב", שלומי שבן והפסנתר עם "דומם עם זוג נאהבים" ושילה פרבר והגיטרה עם "ירושלים של ברזל".

בניגוד להופעות אחרות בקיסריה, הפעם איש מהקהל לא התקרב אל הבמה, כי לא ניתן היה לגעת במושא ההערצה. אבל הוא נגע בנוכחים, כפי שהוא נוגע בתשע השנים האחרונות. בקולות של אחרים, אך במילים שלו. וחבל שלא חש בכל האלפים האלה בחייו.

ולבסוף התאחדו על הבמה 3/5 (שלוש חמישיות) מלהקת "תמוז" המקורית – יהודה עדר (ולהקתו הנוכחית), איתן גדרון ואריאל זילבר, ובלי שלום חנוך. והיה מוזר לשמוע את זילבר, עם זקנו העבות וכיפתו הענקית, שר את "הולך בטל". אחר כך הם שרו את "סוף עונת התפוזים" והקהל קם על רגליו ושר עם הלהקה החסרה על "התחנה האחרונה, התחנה שלא עונה". כי מאיר אריאל בחייו ידע לנסח גם את מותו.

"שרים מאיר אריאל –  9 שנים בלעדיו", אמפי קיסריה, 24.7.08      

פורסם ב-ynet ב-25.7.08