זאת לא ביקורת הופעה. זה תרגום כושל של ניצוצות מהלב שלי. ניסיון נואל להעביר משהו ממה שהתרחש אתמול ושלשום בחדר ההופעות הקטן ב"אוזן השלישית". יומיים רצופים של פסטיפונץ' – החגיגה של ההוצאה המחודשת על גבי תקליט של האלבום הראשון של הלהקה האהובה עליי. בערב הראשון הופעת עמידה, שהוקדשה לשירים היותר עזים שלהם (לפחות עיבודית, כי כל שיריהם חזקים). הערב השני – הופעת ישיבה, שהוקדשה ל"בלדות" (ניסוח שלהם, שבמילא התרוקן ממשמעותו כשבסוף הקהל התבקש לעמוד על רגליו ולהשתתף איתם, משולהבים, בהנבעת המוזיקה ספוגת החשמל). מעט הילדים שהיו שם, אחת מהן שלי, היו כבר דור שני לאהבה הזו – ואני הבטתי בהם ובהורים שלהם, שבמשך שנים שהצטברו חוויתי איתם חוויות משמעותיות שקשורות ללהקה הזו. "את יודעת", אמרתי לה כבר בבית, כשעיניה נעצמות על סף עולם החלומות, "מוזיקה היא לא רק מוזיקה".

והמשכתי לחוות את ההופעה הזו כחלק מהשכבות של ההופעות שקדמו לה, עם אלה ששרים על הבמה ולמרגלותיה ובהִשתנות של כולנו מנערים/נערות לאנשים/נשים צעירות, ואז מבוגרים שמוסיפים לעולם את הילדים שלנו, שהופכים לנגד עינינו המשתוממות לנערים ולנערות – כמו קשת בבליקי, הבת של יוסי בבליקי, שעלתה לבמה ושרה איתו את השיר "כוכב מהלילה". והאהבה, וההתרגשות, והחיוכים, הטעינו את המילים: "זוכר איך שהיית מאושר – הו, מאושר". וזכרתי איך הוא היה מאושר כשהיא נולדה.

זאת לא ביקורת הופעה. אם כבר, ביקור בזמן הופעה – ברחובות הנפש והנפשות, שלמרות השחיקה במדרכותיהם, מרוב צעדים, המים שבמזרקות שלצדן נובעים כל הזמן. וחיים.