סליחה לכל המוזיקאים שריגשו אמש (יום שני) במופע העשור למות מאיר אריאל בקיסריה. לדורי בן זאב, ששימח עם "סוף שבוע בכפר" שכתב לו אריאל והרחיב את טווח השיר כששרבב אליו אזכור אקטואלי של לאונרד כהן; לשלומי סרנגה שריגש ב"נגה", למיקי קם ששרה בפעם הראשונה את "אנא הישאר" עם מילים של אריאל, לחן פורטוגזי וביצוע וירטואוזי.

בקשת מחילה מהאחים אריאל, הבנים של מאיר, שהקסימו באנרגטיות עם "קוצים א'", שילבו במנגינה את "אדון הסליחות" וסיכמו אותו ב"חטאנו לפניך"; מאהוד בנאי, שזכה בכבוד מוצדק לשיר שלושה שירים רצופים – "לילה שקט עבר על כוחותינו", "שיר תת מודע זמני" ו"בלוז כנעני" שכתב על אריאל.

סליחה גם מתרצה אריאל, שהזכירה בנאומה את גלעד שליט ואת הרצח במוצ"ש. "לא ייתכן שתעבור על זה לסדר היום", היא פנתה לשמיים. ואפילו מנינט טייב, שביצעה בזעם תמוה את "שלל שרב".

סליחה מהם, ומכל שאר המוצלחים, עם כל אהבתם ויצירתם, על כך שהשיא הגדול, היחיד בעוצמתו, היה שייך ללהקה שכבר לא קיימת, ולקראת סוף המופע, נוכחותה החלה להסתמן. האחים אריאל שרו את "מודה אני". המילים כבר הסתיימו, אבל אהוד אריאל המשיך את המנגינה, הגיטרה שלו מתוגברת בגיטרה של יהודה עדר, המנהל האומנותי של המופע. שחר כבר עזב את הבמה, אהוד עמד לעזוב, שלום חנוך עלה, נישק אותו, והמשיך במקומו את השיר שטרם הסתיים – תחילה בנגינה ואז בשירה: "יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד"! – הוא נשמע כל כך משכנע.

בינתיים על הבמה, התארגנות תזזיתית. חנוך התבקש למשוך זמן. קטע וידיאו הוקרן ובו מאיר אריאל הצעיר שר "שיר כאב". חנוך המבוגר ליווה אותו על הבמה. בסרט הישן נראה גם אריאל זילבר הצעיר מנגן בקלידים. ופתאום אריאל זילבר המבוגר הגיע וכמו השתקפות מראָה פלאית התיישב ליד הקלידים הנוכחיים והצטרף לחנוך, לעדר, למאיר ישראל ולאיתן גדרון, שכבר איישו את הבמה. הקהל קם על רגליו ולא חזר יותר לשבת. כך התחיל האיחוד של להקת "תמוז".

הם פתחו ב"הולך בטל" והקהל השתולל. ב"פנס הרחוב" האזור הפך לתחנת כוח. "מישהו הפסיק, מישהו הפסיק, מישהו הפסיק את הזרם – בסניף המרכזי", והדליק אותו מחדש בקיסריה, שם הוא פרץ מבין האצבעות של חמשת פורצי הדרך משנות השבעים, אבות הרוק'נרול הישראלי, שחידשו את מעמדם. בשיר "סוף עונת התפוזים" שיא האושר הגיע למפלס העליון. "רק זריקה קטנה וזה חולף"? לא, אל תתנו לזה לחלוף. אבל הזרם נחלש בכל זאת. חנוך ניגש לזילבר וחיבק אותו והלהקה התחילה לרדת מהבמה.

יואב קוטנר, המנחה הנכון בזמן הנכון, הפציר: "רוצים עוד. רוצים עוד קצת", אבל זה לא עזר. חצות וחצי. רוח באה מהים ולא הצליחה לצנן את הכמיהה. קוטנר הכריז בעצב על סיום המופע: "זה נגמר. לילה טוב. תודה. גם אני רציתי עוד".

האנשים סירבו לעזוב את השטח. זה לא היה חלק ממשחקי ההדרן הידועים. המופע באמת הסתיים רשמית, אבל עדיין נקלטו תזוזות מאחורי הקלעים. קוטנר עדכן: "יש אופצייה לארבע-חמישיות תמוז", ועודד את עדר ואת גידרון, שנותרו על הבמה, לנגן. "נראה מה יהיה". הקהל תמרן אותם לשיר "ככה את רצית אותי". פתאום הגיע זילבר והסביר במבוכה את הקושי האמיתי שלהם לחזור ולהופיע הפעם. "יש בלבול בין 'תמוז' למאיר אריאל. זה אמור להיות הערב שלו. אני רוצה להופיע", הוא גילה, "אבל זה לא מתאים עכשיו. עובדה – מאיר (ישראל) איננו, וגם שלום לא כאן. תקראו לשלום".

הקהל קרא וחנוך התייצב. "ככה את רצית אותי" התנגן וחנוך הוסיף את הגיטרה ואת קולו. במופע הזיכרון בשנה שעברה הוא ומאיר ישראל סירבו לאפשר את האיחוד השלם של תמוז, אבל הפעם הם התמסרו. חנוך אלתר בצרחות ג'יבריש שהתמזגו בשירה של זילבר. שניהם הצליחו להישמע מובדלים ומאוחדים בו זמנית, מצייתים לכוחה של המוזיקה לחבר בין אנשים. חבל שהיא לא מחיה מתים, אבל לפחות היא מכבדת אותם. בזכות מאיר אריאל, ובזכות אוהביו, "תמוז" נעתרה להמשיך. חנוך הגביר הילוך, זילבר התאים אליו את קלידיו. הם ביצעו שוב את "סוף עונת התפוזים" וחנוך אמר: "שלא תחשבו שלא אכפת לנו. זה רק בגללכם"!

"סוף עונת האהבה"? ההתרגשות טענה את ההיפך. פתאום הם התקשו לעזוב את הבמה. האם זהו רמז לעתיד שצופן איחוד ממשי של "תמוז"? חנוך נגע לרגע בכובע של זילבר ואז נישק את פניו. הם עזבו את הבמה, אבל הותירו משאלה עם סיכויים להתממש.

פורסם ב-ynet ב-4.8.09