דצמבר
5 בדצמבר 2008"נרצחת איזו תכלת"
31 בדצמבר 2008
היא לא אהבה את הצליל. התאורה הלא סדירה שבחדר החזרות הקלה על מבטיה לעקוף את מבטיו. הוא בטח גאה במהוקצעות.
המנגינות יצאו מלוטשות. היא השתאתה מהמיומנות הטכנית שהאנשים מולה רכשו בחודשים האחרונים. באי נוחות נאלצה לכנותם בינה לבין עצמה במילה האסורה – מושלמים. אבל ככה זה כשמתחוללת הפריה בין מילים למנגינה ונולד ילד. הוא האבא והיא האמא, כי המילים הן שלה.
היא יצאה החוצה. הבנות יאהבו אותו. עדיין הן לא יודעות על קיומו – עוד לא הגיעו להופעות שאינן "למוזמנים בלבד", כי לא היו כאלה. אבל ברגע כלשהו, הם יהיו פתאום "הלהקה" ונערות עורגות ישזרו כמיהות שינדדו הלוך ושוב בשביל שבין מיטתן לבין הפוסטר שלו, שעל הקיר.
הוא יעמוד במרכז התמונה, לבדו, כאילו הכל רק בזכותו. היחצנית תתעקש על כך ותשתמש במילים כמו "עוצמה" ו"נוכחות", ותוסיף: "בכל מקרה זאת תהיה תמונת גובה". אבל בסוף תישבר ומבין המילים המקצועיות יתפרע לה משפט מיוזע כמו פרחח: "הוא פשוט הורס". היא תעדיף אפילו לוותר על הגיטרה, אבל כאן הוא כבר יטיח את כעסו כמו מהלומת תופים מחוץ לקצב: "אני לא דוגמן".
היא עמדה על המדרכה ברחוב וניסתה להקשיב. חומרי הבידוד כלאו את הקול בין הקירות, אבל זה לא שינה דבר, כי המוזיקה סדקה את ראשה, חוצבת בה פתחים, כדי לחדור דרכם בעוצמה רבה יותר. ועדיין לא אהבה את הצליל, אבל לא ידעה מה לא בסדר בו. בחלל הצר שבין הפה לעיניים, מעבדת הכאב, תסס הצער מתוך מבחנות שקופות. מה לא נכון? האם הרעב נעלם? לא, אבל קיבל פתאום ברק. נזכרה בלילה שבו חזר מרופט ודהוי והיא נכספה אל עייפותו האפורה, שציפתה את הגיטרה בדקיקות לא אחידה. "אין הילה בעייפות", הוא אמר לה. "שום הוד. שום הדר. שום שגב. שמעת"?
היא ידעה שבחדר למטה הצלילים מתפרעים עכשיו בהפוגה של אלתורים, וחשה אותם. הגיטרות, הבאס, הקלידים, התופים – כל אחד מהם במקומו הקבוע, נטען בנשמתו של הנגן.
הוא יצא אל הרחוב, מושיט לה את הגיטרה שלו. כמו בית שנפרד לרגע מהנדודים. כמו שמגישים ליולדת את תינוקה. כמו ילד שמביא לאמו פרחים.
היא קלטה את הגיטרה ברווח הרחב שבין זרועותיה. הקשיבה לצלילים האהובים שגרו בפנים, וכיסתה אותם בכפות ידיה.
(נכתב בזעם מפרה באפריל 2002 )
4 תגובה
ובלי להשמע נודניק: מתי הספר?
אתה אף פעם לא נודניק.
וזו שאלה טובה.
תעזבנו יום יעזבך יומיים, אתה יודע.
אבל לאחרונה אני מתחילה לחזור אליו.
והאמת, מתאר סיטואציות שפגשתי לא מעט בחיים…
תודה
שי
רבה.