"מריונטה סול" היא להקה קמצנית. חבריה משדרים נרגנות עקרונית ואף נעדרים ויזואלית מאלבומם. המוזיקה המבעבעת שלהם נדחסת בכספת בנק  צר, כחצי שעה אורכו, סניף באר שבע – העיר שיורה עכשיו כדורי מוזיקה עוצמתיים (נדב אזולאי, יוחנן קרסל ובקרוב מוזיקאים נוספים).

אבל הדלות המופגנת של "מריונטה סול" בכל מה שחיצוני למוזיקה, היא הדלק של "עיר הפועלים", אלבומם השלישי (אחרי שני אלבומים מחתרתיים שיצאו באינטרנט) – יצירה סנסציונית בַּאמת הגברית ונטולת ההצטעצעות שהיא משלחת, שעוצמתה בתמציותה. אמיר גרומן – הזמר וכותב השירים ועידו קרוב – שותפו לנגינה, לעיבודים, להפקה, להקלטה ולעיצוב העטיפה, יצרו אלבום שמימדי ההתרגשות שבגילויו מזכירים את החשיפה הראשונה למוזיקה של "בנזין", שגם היא הגיעה מהפריפריה, מתודלקת בכישרון ובכריזמה הפוליקרית, וגם את ההלם שבהתוודאות ללהקת "אלג'יר". בשונה מהחום הטעון שהפיצו שתי הלהקות הנכחדות האלה, "מריונטה" אומנם רותחת, אבל בטמפרטורות שקולות וכמעט אנליטיות. בקרירותם המתנכרת, ובדימויים המילוליים הציוריים, הם מזכירים לעיתים את הצמד "יאפים עם ג'יפים".

על מצע של רוק מִדברי ים תיכוני עם אלקטרוניות אייטיזית, מונח הצליל שלהם. הוא מתבסס על קולו הדומיננטי של גרומן – מתכת חלודה, חמוצה-מרה, מכאיבה כמו גריסת חצץ בשיניים ושיוף הקרביים בנייר זכוכית. "זה רק הקול שלי מתקלף", שר גרומן ב"הכל היה", ואכן הוא מפשיט את קולו במהלך האלבום – מהניכור האגרסיבי שבשיר הפותח, דרך ההתרככות  שב"ראש ההר" וזעקת הגור הפצוע המבצבצת מ"הי". לקראת הסוף, בשיר "המום", גרומן מחצין סוף סוף את הצעקה שנאצרה, והלבה הזו מתנפצת ומנתצת בשיר האחרון, "התנפצות".

בעזרת גיטרות, בס, קלידים, פסנתר, תכנותים ותופים (חלקם של גיל נמט המבריק, שמתופף להפליא גם באלבום של נדב אזולאי), "מריונטה" אורגים עם מוזיקה רהוטה ורבת עומקים את מנגינת הייאוש. היא אכזרית בחשיפתה ומיטלטלת מהמתח שבין התפוררות לעירות ("ערי בלהות") ולהתערערות ("שעונים"). רדופי רוחות עתיקות (שמתגלות בשיר "עשור" שאיתו פרצו), הם מוחצים בפטאליות שלהם. "הקרב על שארית הזמן הוכרע כשהיית ילד", אומר גרומן בשיר הנושא. הייאוש גלוי – "פה אין לך כלום", נאמר ב"המום" – והפסימיות שלהם מצמיתה כמו הטיפוס לראש ההר, שבסיומו מתגלה הסוף המר ("ראש ההר"). גם מעט התקווה בוקעת באופן  חלקי. אור פניה היפות יתגלה רק בחושך ("עיר הפועלים").

גם ללא מפיק חיצוני גרומן וקרוב הוציאו אלבום מצוין, ובכל זאת ניכר בו חסרונה של אוטוריטה אובייקטיבית. בדרך כלל מפיק תקיף מונע משירים רעים לעבור את הסף, אבל במקרה של "מריונטה", נדרשת סמכות שדווקא היתה משכנעת אותם לא לוותר על שירים טובים, כמו "בין השמשות" שנשמט מהאלבום. מפיק כזה היה גם דורש מהם לצרף חוברת טקסטים, שכה חיונית מאחר שלגרומן מילים באיכות של משורר, ומשפר את ההיגוי שלו כך שיהגה אותן באופן ברור.

מתחת ללכלוכי הזיעה והאבק שב"מריונטה סול" ניכרים מים זכים, וכל תשתית הצימאון של הלהקה מובילה אל צלילותם. כמו הרחוב המתמלא זהב שבשיר "ערי בלהות", הם מלחלחים ביופי את המציאות המיובשת.

"עיר הפועלים", "מריונטה סול", "שקשוק השפנים רקורדס"

פורסם ב-ynet ב-18.6.09