הנה הם צועדים בסך: דני ואנה, רני וגברת שרה השכנה, הסוכן הכפול ובן המלך. הסיבה למפגש המרגש: חגיגות 25 שנה לצאת אלבום הבכורה של להקת משינה, ובמרכזן הוצאת "עסקי הרוקנ'רול" – מארז חגיגי. הוא כולל 40 להיטים, דיוידי וספר – שני האחרונים במהדורה מוגבלת. בדיוידי קטעי הופעות נדירים מהאוסף הפרטי של חברי הלהקה, ובספר הם ומנהליהם – בועז בן ציון ושוקי וייס – מסכמים (בראיונות שהעניקו לדרור נחום) את סיפור היכרותם ופועלם המוזיקלי בתוספת חידושים וגילויים (למשל תרומתו המכרעת של טכנאי ההקלטות ראובן שפירא לצליל הבשל של האלבום הראשון). ויש גם שיר חדש ומוצלח בשם "הנה אנחנו" ששלומי ברכה כתב והלחין – עדכני, אבל ברוח הישנה.

אז הנה הם ארוזים בשיריהם: יובל בנאי, שלומי ברכה, מייקל בנסון, איגי דיין ואבנר חודורוב. בדיוידי הם שרים בתסרוקות מתחלפות לאורך השנים ובהבעות מתלהבות. הופעות חיות הן הרי דלק עשוי זיעה שאת נטיפתה לא חשים כשמקשיבים לתוצרי האולפנים המלוטשים. בהופעה בחולון בשנת 88' הם כה צעירים ובאמת נראה ש"הכל עוד אפשרי" כדברי השיר שלהם שבנסון שר בחיוך. והנה בנאי בפארק הירקון שנת 1990, נטען מהרוק’נרול ומהקהל. "רוצים משהו שקט ודיכאוני"? הוא שואל שנתיים אחר כך, והם מפציצים את צמח ב"הכל התחיל בנאצר". שנה אחר כך, צרוד בחולצת כפתורים לבנה, הוא מחיה את שרה השכנה הרוצחת. ויש גם את "תחזור תחזור" מהשנה הנוכחית בקיסריה. עם כובד השנים המצטברות, העצב נשמע בו עצוב יותר, אבל גם פילוסופי כשבנאי הבן שר "והגורל צבעו אפל עמוק בפנים" ומאוב  המסך עולים דמותו וקולו של יוסי בנאי האב.

הנה "אופטיקאי מדופלם" – השיר הראשון שלהם שיצא לרדיו בשנת 85' עם ה-ר' המתגלגלת המצחיקה ב"לרומא או מרוקו" והלעג העצוב ב"אולי לטוקיו גם"; הברקת ה-"או-או-או" הממכר של "רכבת לילה לקהיר"; הניגון המפורסם של "ריקוד המכונה" עם תמריץ ה"גילה גילה בוצ'ה בודי" והעצב השקט שב"את לא כמו כולם". לפעמים זה כה פשוט: יש למשינה שירים יפים והם שרים ומנגנים אותם יפה. זה הכל. העניין הוא שלשמור על ההישגים האלה לאורך רבע מאה, זה לא פשוט. בשנים האחרונות חסר למשינה משהו בשירים החדשים. אולי זו רוח הנעורים שחלפה מבלי להשאיר תחליף בגרות הולם. אולי מסובך לייצר פשטות מתוך מודעות יתר ולשבץ בה תחכום "אגבי".

במכלול של האוסף הכפול מתגלה הנפש של משינה – ניבטת משירי האהבה הליריים-עוקצניים, שירי ההתבוננות על אנשים כמו "אנה" (שכתבה אורלי זילברשץ), שפתאום הלהקה נשמעת אמפתית כלפיה ולא לעגנית; ממתקי הנונסנס ("להתנתק מן הניתוק"), ההברקות המילוליות, כולל משפטי המופת ("לא יכול להפסיק לזוז גם כשהמוזיקה נגמרת. משהו בחיי הולך להשתנות") והאבחונים העצמיים הקולעים ("מרגיש כמו תאונה, אבל ממשיך להתנהג רגיל"). וכל אלה ניצבים על בסיס המוזיקליות הנעימה שלהם, שאינה פשטנית, אבל קליטה ומזינה את מקצוענותם המוקפדת והמתחדשת בהתאם לתקופה (סקא ורגאיי, רוק מטאלי, פופ). כל אלה באים עם "רוח חבר'ה" יצירתית שאיתה "מנגנים הרבה שרים במקהלה".

כשמקשיבים ברצף לשירים של משינה, מגלים גם את כישרונם לתמצת סיפור. הרבה מאמרים מקצועיים נכתבים למשל על פשר ההתמכרות לסמים, והנה התשובה, מוגשת במילים הישירות של שלומי ברכה בשיר "דני": "כשחיפשת את הקיצור, אז נפלת. זה הסיפור". במקרה הזה נוספו לו גם בונוסים של ביטויי חברוּת, החמצה ותיאורי טבע "משינאים" צלולים כמו  "המים עשויים קריסטל".

האשימו אותם בצדק, והם כבר מודים בעצמם, בגניבות ממקורות זרים, אבל המשמיצים התעלמו ברשעות מכך שהמגע הישראלי המובהק שלהם לא נכח במקור המועתק. כך גם הדיוק בהנצחת ההווה הספציפי. כמו בשיר "נגעה בשמיים", הם מערבבים את גופם במדבר של התקופה ושיריהם מבטאים בחדות ובעומק את רוח הזמן: "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" – עם האינתיפאדה והקטסטרופה העולמית, "להתראות נעורים שלום אהבה" ו"תחזור תחזור" עם הטבח הגולדשטייני במערת המכפלה ואימת הפיגועים.

ולמרות השמחה שהמארז מעורר, עם כל הידורו הסיכומי והיקפו – הוא לא מושלם. חסרות, למשל, מילות השירים (מלבד של השיר החדש). הן אומנם ידועות ומוכרות, ובכל זאת מתבקשת נוכחותן בפורמט שכזה. כרגיל באלבומי אוסף, כואב גם על השירים שנשארו בחוץ, למשל הקאוורים לשירי הילדים כמו "מדוע לובשת הזברה פיג'מה" ו"שלומית בונה סוכה". חסרים גם חומרים נדירים כמו "נובמבר אחד" ו"ינשוף על ענף גבוה" – שירים שלהקת "שלום הציבור" (אחד מגלגולי משינה בהתהוותה) הוציאה לרדיו.

ובכל זאת, למרות החסרונות היחסיים, הסך הכל שבאוסף הוא אהוב ומחייך. בזכות הנוכחות המשינאית הרציפה ברחובות המוזיקליים שלנו, שלפעמים מלוכלכים או צחיחים, "כשאתה לבד, זקוק לאהבה, אתה פתאום מרגיש – עוד יש לך תקווה".

התפרסם ב-ynet ב-14.11.10