אהוד בנאי וברי סחרוף במופע השקה לאלבום "היא הופיעה כמו הרוח", פברואר 2017
9 בפברואר 2017דני סנדרסון, הופעת השקה לאלבום "מכאן הדרך", פברואר 2017
16 בפברואר 2017מתי כספי מתעתע. לכאורה הכול אצלו תקין, יציב ומיושב. "כמו בריקוד", אלבומו החדש (שבע שנים לאחר אלבומו הקודם), ממשיך לשמור על איכויותיו המוקפדות. בית ספר ללחנים, לעיבודים הולמים ולנגינה, שהוא מושקע בה – מאייש את רוב עמדות הנגנים. גם השירה שלו לא השתנתה, כולל צבע קולו והריש המתגלגלת שלו, שאצלו היא לא נחווית כארכאית אלא כאלגנטית.
אגף המילים מצטיין אף הוא – כמו בשאר אלבומיו, שבהם היטיב לפרגן לעצמו טקסטים ההולמים את מידותיו. הפעם אלו הטקסטים של דני רובס (מלבד שניים – של יענקלה רוטבליט ושל יהונתן גפן), שמיטיב ליצוק סיפור לתבנית שיר ומשתעשע במילים באופן שמעמיק אותן (כמו במפגש בין "בחירה" ל"בריחה" בשיר "איש בלי הגנות"). הסך הכול הוא שירים יפים בנימה "קלאסית" – עשירה ורגועה, הולמת את קילומטרז' השנים שנצברו, עם הברקות של צבע כמו בשיר "דבקה בת זמנינו", שכולל פתיח ממושך של כלי ההקשה מרימבה ודג’מבה, קולות של האחיות A-WA וסיומת ממזרית שמשעתקת ברגע טקסיות שבטית עתיקה אל צ'אט בין זמננו. אבל מלבד ריצודים מעקצצים, שורה על האלבום מונוכרומטיות נינוחה.
אבל רק לכאורה, כי כספי, כאמור מתעתע. כבר בשיר הפותח גולשות ממנו נימות אחרות. "וכל השירים בי לא רגועים", הוא שר ("אין אף אחת כמוה"). התמונה שמעורפלת בהתחלה כמו שלווה עצלה, מצטללת ומתמקדת ככל שנפרסת מניפת האלבום. "בוהה באנשים, איך הם לא מרגישים, את הסופה שבתוכך, את רטט החושים", שר כספי, ובהמשך מגיע השיר "זמנים מודרניים" עם הרוק התזזיתי והתחושה הקלסטרופובית והלכודה, שמתבטאת גם במילים ("אתה בסרט נע בתוך המכונה, רואה את התמונה, רואה ולא מסוגל לזוז") וגם בעיבוד החשמלי שמתחמק ממנוחה.
"יש להם אמון בשגרה", מתאר כספי זוג אוהבים, ונראה שהוא גם מכוון אל עצמו ואל קהלו, אך אז, בסוף השיר הרומנטי, על זוגיות ששרדה את כובד הצטברות השנים, יש "צל על הרצפה לאט מתארך"; ואל תוך הביטחון מסתננים ספקות, פקפוקים וסדקים, ששיאם הוא שיר הנושא, "כמו בריקוד", המשיק לסיום האלבום. הוא משרטט זוגיות טובה וארוכה, שמשלימה עם ההתכלות המסתמנת: "הצמרות נעות והשעה קרבה. עיניי נעצמות ומסביב שלווה", וזו מובילה לרצועה האחרונה באלבום – "נעימת ערש", שכספי מפזם בלי מילים עם גיטרה בלבד.
וכך, לבסוף, משתררת עצבות, וכל השירים נקשרים זה לזה, ומתחברים בהרמוניה, אבל גם בערעור לנוכח התובנה המטרידה שיש באלבום טעם של סוף.
פורסם בגלובס ב- 14.12.2017