למי בעצם שייכת היצירה? ליוצר או לקהל? נינט טייב, באלבומה החדש, "קומוניקטיבי", מתריסה: זה שלי. ואכן, שלוש  שנים אחרי אלבומה הראשון, "יחפה", שבו גילמה בעיקר את תפקיד הזמרת, הפעם נינט אחראית למילים של כל השירים, והשתתפה בהלחנתם, בנגינתם וגם בעיבודיהם ובהפקתם עם חברי להקת "רוקפור". במידה רבה, האלבום הזה הוא חגיגה פרטית שלה, שמתענגת מתחושת הבעלות על היצירה. וכדרכן של מסיבות פרטיות, מי שלא הוזמן נשאר בחוץ.
 
אין שום דבר מזמין באלבום "קומוניקטיבי", וגם לא חוש מידה. לנינט לא אכפת להעמיס על השומעים שירים גדושי אינפורמציה. לשבחה ייאמר כי היא מגיעה אל האלבום הזה תוססת מכישרון שעבר התנסויות וחוויות, ויש לה צורך לחשוף את ההתפתחות הזו, שמתבטאת בשיפור יכולות הכתיבה שלה ובהרחבת היקף הגוונים הקוֹליים שלה, המחצינים קטלוג רגשות קיצוני, שעיקרו כעס, לעג ואירוניה. לגנותה ייאמר כי בשם זכות הביטוי היא מסתכנת באופן מודע ביצירת אלבום שהוא ניסיוני במתיחת הקצוות של יכולותיה ושל סבלנות המאזינים. ועל הכל מולבשת "אומנותיות", שמתבטאת בקישוטיות מאולצת כמו למשל בשיר המעניין "יקינטון", שמסתיים לבסוף ב"הו-הו-הו-הו" מאולץ ומלאכותי, שחוזר על עצמו פעמיים. "אין קסמים גדולים מהדמיון שלי", היא שרה ב"בשקט הזה", ואכן מאפשרת לדמיונה להשתולל, למשל בשיר "כלה" – הזייה על כלה מסוממת בדרך לחופה, עם רוק כבד תיאטרלי, עד כדי הבכה, כולל אלמנט מלעיג בלי לשכנע של ר' מתגלגלת.
 
רוק כבד הוא הכוכב הראשי של האלבום, ואחרי ההכנה התקשורתית הממושכת שנינט העבירה אותנו בחודשים האחרונים, החיבור שלה איתו טבעי ואינו דורש הנמקה. "רוקפור" (ברוך בן יצחק, מרק לזר ואיסר טננבאום), עם נסיונם הרב בעסקי הרוק'נרול, איכותיותם המוערכת ומיומנותם הטכנית, מקשטים את הרוק הבסיסי בפסנתר של יקי גני ובצ'לו של מאיה בלזיצמן. ניכר כי הושקעה באלבום עבודה ממושכת וקפדנית, אבל התוצאה היא ליטוש והברקה של שירים, שרובם אינם טובים מספיק, וגם לא מציעים הזדהות או נחמה. 
 
ההתחלה דווקא מבטיחה – "אם אני אלך", שיצא כסינגל ראשון וזכה לשבחים מוצדקים. 
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3728586,00.html
שירים טובים נוספים הם "פרח", עם המשפט היפה: "יבוא החושך ויראה לך כמה את מאירה לבד", ו"בשקט הזה", שבו נינט שרה עם מארינה מקסימיליאן בלומין (שהלחינה).
 
אבל ככל שמתקדם האלבום, נחשף החטא הגדול, שמנפץ את יומרת הכנות – חוסר אמינות: "אני מעדיפה לשתוק", שרה נינט בשיר "מדברים", כששום שתיקה, אמיתית או מרומזת, אינה מתגלית באלבום. המשך השיר אפילו מגחיך את היומרה – "אנשים לא באמת יודעים מהי משמעות מילה". דוגמא נוספת לאמינות הלקויה היא כשנינט מרימה את קולה במילים "לא תקחו לי את השלווה".
 
נראה שהפעם נינט ויתרה מראש על הדיאלוג עם הקהל, מה גם שהאלבום מסתיים במילים "לא שומעת כלום". מזל שהיא ממהרת להוסיף את המילה "עכשיו", שמרמזת על פתיחות עתידית להיות שוב קומוניקטיבית, אולי כשתתייצב על נקודה גבוהה יותר במסלול הטיפוס המרתק שלה.  
 
ציון: * * וחצי
 
"קומוניקטיבי", נינט טייב, "הליקון"
 
פורסם ב-ynet ב-18.11.09