התוצאה די מאכזבת. מפתיע ששילוב הכוחות הזה לא רק שלא יצר ערך מוסף, אלא אפילו גרע מהרף הגבוה של כל אחד מהם. זה לא שיר של עידן רייכל ולא ממש שיר של אביב גפן. זאת טריטוריית אמצע מעט אנמית. זרם הדם האמיתי, הגועש, נמצא יותר בפוטנציאל ההלחמה בין השניים מאשר במימוש שלו, מה גם שההגשה של רייכל חיוורת וכמעט חסרת נוכחות. "אני אדם משום מקום", נאמר בשיר, אבל שני היוצרים שיצרו אותו לא הגיעו משום מקום, אלא מנקודות מוצא עבות ומגובשות. חבל שהעושר הזה לא ממלא את חלל השיר.

מצד שני, דווקא על רקע סכנת המגלומניה שאורבת לשניים, ראויה להערכה התרחקותם המובהקת ממנה והצניעות העדינה שמרחפת על השיר. מלבד זאת, נחרטים ב"קוצים" כמה רגעים יפים, בעיקר המנגינה של הגיטרה המלווה והדימוי הציורי "סירות נייר במים", שמזכיר עולם ילדות נאיבי.

השיר "קוצים" מספר על החמצה, והוא גם נשמע כמו החמצה. בניגוד למתואר בקוצים שבשיר, ש"מזכירים בכוח, שלא נותנים לשכוח, דוקרים אותנו ולא מרפים" – השיר חסר את העוצמה המכאיבה הזו, שלופתת את הלב מבלי לעזוב אותו. ויחד עם זאת, ראוי לזכור שמדובר רק בשיר אחד מתוך אלבום שלם, כך שהסקרנות והציפייה עדיין בתוקף.