"הבית עולה באש", שרה עינב ג'קסון כהן בשיר הנושא של האלבום "שני לבבות", שיר שבו גם מתרחשת, על בסיס כמעט רגעי, תאונת רכבות. ועדיין, למרות הדרמה, שלא לומר טרגדיה, היצירה הזו כולה מתאפיינת בחרישיות הזעקה.

זהו אלבומה השני של ג'קסון כהן (הראשון, "עץ נופל ביער", יצא ב-2011 וזכה לשבחי הביקורת), וכישרון הכתיבה וההלחנה שלה מתעצם. ניכר כי השירים נבחרו בקפידה ולוטשו, והתוצאה היא מלאכת מחשבת של אריגה עדינה. בתור מוזיקאית שהיא קודם כול פסנתרנית, הפסנתר הדומיננטי לטובה באלבום הזה, תוחם את ההתרחשות וגם מעמיק אותה, ביחד עם עיבוי תזמורתי עשיר של צלילים נחושים ברכותם. יש כוח רב-משמעות במתח שמתרחש באלבום בין סיטואציות של טרום-נפילה קטסטרופלית לבין האיפוק שג'קסון כהן מפגינה באופן המופנם של שירתה. "אלוהים אדירים, רק לא עוד מאותו הדבר", היא מתחננת בשיר הפותח המרגש, "למזרח" (חפשו ביוטיוב את "גרסת הכוכבים" המקסימה לשיר הזה, שנוצרה לכבוד ההד-סטארט של האלבום). אמנים רבים בוודאי היו מזניקים שיר שכזה בתור צרחה גדולה, אך ג'קסון כהן בחרה בעוצמת השקט.

וכך גם בשאר השירים היפהפיים, כמו "בגללה" – על יחסי בת עם אמא שלה – שבו החרישיות לא מסווה את האירוניה העצמית ואת הביקורת; "אלגיה" שכתב יותם ראובני (ומופיע גם ב"השעה הכי יפה" – האלבום-פרויקט המצוין של שיריו שיצא השנה), שבו, גם כאשר מתוארים נשר ועורב על כתפיה – דימוי לחוזק – היא פגיעה ורכה; ו"שלוש אפשרויות" שכתבה דאנה איבגי לצד "הבוקר הוא גשר" שכתבה והלחינה דניאלה ספקטור, עם המשפט הסודק "אל תדאגי, תמיד נוכל לעזוב".
בחידוש של ג'קסון כהן ל"נשקי אותי" הידוע של סיון שביט, העיבוד האיטי והמינורי יוצר טריטוריה אוורירית וכמעט שקופה. בזכותו, המסע המתואר בו, שאמור להתרחש במרחב גיאוגרפי – מתקיים דווקא ביערות הפנימיים, הסבוכים והאפלוליים של הנפש. "אני לא יודעת לאן נגיע", היא שרה, ותחושת האושר ההרפתקני שבגרסת המקור מתהפכת הפעם לחוסר ודאות מערער. דווקא ב"מחפשת סיבה" – השיר היחידי באלבום שלא מושר בשלווה, ושבו מתוארים בעליבותם המבריקה תירוצים לפרימת קשר זוגי – יש בסוף ודאות, אבל גם היא לא מבשרת נחמה.

ועדיין, האלבום הזה ממגנט בזכות יופיו, כנותו והקול המכמיר של ג'קסון כהן. "שני לבבות" הוא שם שהולם אותו, כי הוא כולל את פעימות הלב שלה לצד הלב הנוסף שסחפה וסיפחה – הלב של המאזין.

פורסם בגלובס ב-28.04.2018