דני רובס, "משהו חדש מתחיל"
10 במרץ 200813.3.08
15 במרץ 2008
9.3.08 לפנות ערב, באוטובוס שמדרים מתל אביב – שלומי שבן, נעם רותם, שרון מולדאבי, רונה קינן, ערן צור, דן תורן ולהקת פונץ' מחייכים חיוכים של טיול שנתי. הדינמיות של הנסיעה והשמחה על הזכות "לעשות משהו" מטעינות את החלל בעליצות. האחווה שבין החברים-קולגות מרופדת בעדכונים, שיחות נפש, ושיר חדש שנעם רותם משמיע עם גיטרה. זאת בעצם המוזיקה היחידה שנשמעת באוטובוס, למי שתהה מה הפסקול בהסעה של מוזיקאים ישראליים למופע תמיכה בתושבי עוטף עזה. בחושך שמתעבה בהדרגה, הגבולות מיטשטשים ומתגלה האמת: מדינת תל אביב ומדינת הקאסמים הן בעצם אותה מדינה.
נועה בביוף, זמרת אינדי-פולק מוערכת, הצטרפה ברגע האחרון. דויד פרץ ומתן נויפלד המארגנים (בשיתוף עם אוניברסיטת בן גוריון ומכללת ספיר) הזמינו רק אומנים ששרים בעברית, ובביוף שרה בעיקר באנגלית. "לפני כמה שנים הלחנתי פסוקים מספר קוהלת", היא מספרת תוך כדי הנסיעה. "זה היה בתקופה קשה שנהרגו חיילים בעזה". כמה שעות אחר כך, באולם של קיבוץ דורות, היא תשיר בקולה הזך: "אין כל חדש תחת השמש… כל הדברים יגעים". לפני כמה שנים, מישהו בקיבוץ בארי שבעוטף עזה, גרם לה להבין שהיא בעצם מוזיקאית.
ברבע לשמונה, עם כניסתם של המוזיקאים מתל אביב, האולם הרחב אך הצחיח מתמלא בהדרגה כמעט לגמרי. נסים קלדרון המנחה מזמין את דן תורן. הוא מנגן ושר בהתלהבות, שמלובה בהתלהבות הקהל. לבסוף הוא שר את "פלוגה בקו" של מאיר אריאל, שמספר על ילדה קטנה מהגליל. "גליל, דרום, מה זה משנה"? תוהה תורן. "רק בעינינו יש הבדל. אצל אלה שרוצים להרוג אותנו זה אותו דבר".
שלומי שבן והפסנתר משמיעים להיטים משני אלבומיו, ואחריו נעם רותם, שחותם בשיר הנושא המתבקש של אלבומו החדש, "עזרה בדרך". וכך מוזיקאי אחרי מוזיקאי. מעוטי ציוד ומרובים בכל הדרוש להם בתמציתיות – אהבה קשובה. משלבים מקצוענות ואכפתיות מול קהל רעב למוזיקה שלהם.
שרון מולדאבי אומר שזאת "זכות להיות כאן היום". הוא היה אמור להופיע במכללת ספיר הקרובה בשבוע שבו נהרג בה הסטודנט רוני יחיא. אחרי ששר "אנחנו בשיא כשאנחנו נופלים", הוא מזמין את דויד פרץ, שמצטרף אליו בגיטרה ובמפוחית ללהיט מימי להקת "גן חיות", "ירח כחול". במקום "ישמור על כל האנשים – החזקים, החלשים" הוא שר: "היהודים והשכנים". ואז הם מבצעים את "כנפיים" באופן שמדגיש את החיבוק שבשיר. "אני מקווה", הוא אומר אחרי ששר את "בבית", "שכל אחד ירגיש ביטחון בבית שלו".
הראפ של "סגול 59" מרקיד את הקהל למרגלות הבמה עם המילים מהשיר "יום יפה" – "הפלסטינים הכריזו על שלום כולל".
דויד פרץ ולהקתו: נדב אזולאי, כוכב בפני עצמו, שכאן הוא על תקן גיטריסט ואקורדיוניסט, דויד חמד הבסיסט וגיל נמט המתופף, שרים שירים עם שמות כמו "באר שבע", "בדרך לירוחם" ו"ארץ הקסאם". אחר כך רונה קינן, שמתקבלת בחום המנוגד לשם השיר שלה "בתוך אגם קפוא". "איזה כיף להיות כאן", היא אומרת, מזמינה גם היא את פרץ, והגיטרות שלהם מצמררות זו את זו בשיר "מיהו המיילל ברוח". "אני שמחה שיצא לי להצטרף למיזם הצנוע והנעים הזה", היא אומרת. בשיר הבא, "מבול", ערן צור מפתיע ומצטרף, ואיתו נמט המתופף, פרץ ואיתי בלטר – מוזיקאי תל אביבי שהקליט את אלבומו החדש באולפן של פרץ ואזולאי בבאר שבע. בלטר מלווה בפסנתר את החבורה האנרגטית ששרה "הוא והיא". משם ממשיך צור לשיר "על קו העימות" שהלחין למילים של ענבל פרלמוטר: "על קו העימות, לאורכו של התפר, בור ועם הארץ פוגש את פוץ ועם הספר… נלחמים שוב ושוב, אדמה זה חשוב"… נמט ובלטר מגויסים מחדש כדי ללוות באופן מרעיד את "חייל של שוקולד" של חנוך לוין. ואחר כך: "קרבות תרנגולים" ו"לילות של ירח מלא" עם השיא האנרגטי: "יש לנו אהבה היית מאמינה".
מוזיקה במיטבה. שיאים מחשמלים כאלה הם ההצדקה לקיומה. על הבמה ולמרגלותיה אנשים נוכחים ברגעים נשגבים. עוד מעט יצאו משם המוזיקאים מתנשפים ומחייכים. מזינים וניזונים. חווים את התודות כמעניקים וכמקבלים.
להקת פונץ' מפעימה עם "אל תפחד" של אהוד בנאי ועוברת ל"הקומוניסט" הרוקנרולי. "לי אין דרך ליסוג עכשיו ולי אין שום פיתרון עכשיו", הם שרים את השיר שמסתיים בשאלה "מה נשאר לך פה"?. אמש, קרוב לחצות, לחבורה שעל הבמה לא היו תשובות, והם התנחמו בספקות שב"נשל הנחש" של מאיר אריאל בביצוע משותף. פינו מקום זה לזה לקטעי סולו והתאחדו עם עצמם ועם הקהל, שקיבל מהם מוזיקה מזוקקת, משודרגת בדאגה לשלומם.
פורסם ב"גלובס" ב-10.3.08
7 תגובה
תודה רבה על הפוסט והדיווח הנוגע מהאירוע היפה שחבל מאוד שלא יכולתי להגיע אליו, כל הכבוד לדויד פרץ ולמי שיזם איתו ואירגן איתו את הערב הזה
מופע ברמה תיכוניסטית בינונית.
עם קצת הגברה ועוד יותר רעש אינטרנטי הטעה.
זבל שניסה לשרת את המופיעים עצמם בלי קשר למחוות ושטויות כאלה.
כבעל ניסיון, אני יודע שתגובה אנונימית עלולה לעורר אנטגוניזם ושתשומת הלב כלפיה נמוכה בעשרים אחוז פחות, אבל אני בכל זאת אשאיר לך אחת, בעיקר כי אין שום משמעות לשאלה אם אני אחתום בשם שלי או לא – את הרי לא מכירה אותי בכל מקרה.
ובכן, אני קורא חלק מהתגובות לבלוג שלך, ושם לב שלא מעט מהן נגועות באנטגוניזם. זה גורם לי לתהות מה הגורם לזה, תהייה שמעסיקה אותי מהטעם הפשוט שגם אצלי הכתיבה שלך מעוררת (לפרקים) את הרפלקס הזה (גם אם הוא לא גולמי וסוחף לפעולה כמו השארת טוקבק ארסי. לפחות לא עד הרגע).
אני לא מתיימר לחשוב בשביל האנשים האחרים שמטקבקים אבל נראה לי שלפחות אצלי זה בגלל ההרגשה שאת – גם כאדם פרטי אבל בעיקר כמסמנת של תופעה – מוזילה את המלים בכל הקשור לכתיבה חוויתית. אני רואה איך טקסטים שאת מעלה – ואני מדבר על כאלה שהתפרסמו באמצעי התקשורת (כי אחרת זה לא מעניין, ומיד אסביר את עצמי בעניין הזה) –
כוללים פעם אחרי פעם תיאורים כמעט פורנוגרפיים על מוזיקה. פורנוגרפיים במובן שהם מאיירם רגשות בצורה גראפית ואלימה. גם אני – עושה רושם שבדומה אליך – נמנה על קבוצת האנשים שמעודדת, בוא נאמר, את החתירה למשמעות; שעדיין מאמינה ביכולת של דברים לרגש ולהקסים. אבל כשאני קורא אותך, כשכל הופעת טריביוט פאקקט היא "המוזיקה במיטיבה" (לא פחות, ה-מוזיקה במיטיבה, בה"א הידיעה!), אני מרגיש
שהקרב שלי ושל האנשים שכמותי מאבד נקודות.
כותבים כמוך מורידים את הפתיחות בקרה קוראים לניסיון – שהוא אמיתי במקומות אחרים – למשמע דברים, לחפש את האמת הגרעינית שמסתתרת בתוך חוויות מוזיקליות ואישיות שהן, למרבה הצער, נדירות. אני בטוח שדיפ דאון גם את מרגישה ככה. אבל זה לא מונע ממך לכתוב, ומהם לקרוא, והטענה שלי היא שכשהם נתקלים בהשתפכות התמידית והמעיקה הזאת, הם אומרים לעצמם שהם כנראה היוצאים מהכלל מבחינת אי היכולת להגיע לרמות אקסטטיות כאלו פעם אחרי פעם, יום חמישי אחרי יום חמישי (או שלוש פעמים באותו יום חמישי? לא הצלחתי להבין) ונאטמים עוד קצת כלפי שטף הדימויים שתוקף אותם.
לכן, כמו שאת מבינה, מעצבנת אותי העובדה שניתנת לזה במה תקשורתית פעם אחרי פעם.
אם אני מקנא? לא. מהסיבה הפשוטה שלא הייתי רוצה להיות חלק מהסרט הנע הזה, שמרגיש מחויב לתת שמות ומשמעויות בדברים, פעם אחרי פעם, ושהקשר בינם לבין המציאות מתרופף מטקסט לטקסט.
תחשבי על זה.
קראתי את תגובתך בכובד ראש, והאמת? לא הצלחתי להבין את טיעוניך.
האם נכחת בהופעה שאליה מתייחס הטקסט הזה, ואתה חולק עליה כמי שהיה שם? או שאתה מסתמך באופן חד צדדי על התגובה הקודמת לך, שאינה מנומקת וכוללת הטחת דברים חסרי הסבר?
אני הייתי שם ויכולה לספר לך שהמופע עצמו לא היה חף מפגמים, כמו סאונד גרוע ותקלות טכניות, אבל כן – היו בו את אותם רגעים שכוחם בספונטניות שלהם ובאינטראקציה בין מוזיקאים מוכשרים שבלי לעשות חזרות, אבל עם "לב פתוח" (עקב השעה המאוחרת נבצר ממני לדייק ולהסביר את התואר), יצא מהם משהו יפה וחד פעמי. כן, מוזיקה במיטבה, או לפחות מה שאני מחפשת במוזיקה חיה.
ולא, בניגוד להתרשמותך, אני לא חווה רגעים כאלה שוב ושוב. ורוב הרגעים המוזיקליים שאני חווה הם בכלל לא מיוחדים. אז למה שאכתוב עליהם? מטבע הדברים אני מעדיפה את המצבים המעניינים.
רמות אקסטטיות? הגזמת. פורנוגרפיה? אלימות? אין לי מה לענות על טענות כלליות. אם תרצה שאתייחס לדבריך עניינית, הבא ציטוטים.
ומה זה בדיוק "כותבים כמוני"? שוב אמירה שאיננה אומרת דבר.
ולסיכום, אין לי בעיה עם האלמוניות שלך, אבל יש לי בעיה עם טיעונים כלליים וחסרי הוכחות והנמקות.
טוב, בחרת לענות באופן משפטי – מה שמפתיע מאוד לאור הכתיבה הלכאורה מופשטת שלך – אבל לסחבק אין כוח לחזור לכל מיני ביקורות עבר על מנת להציג את האקדח המעשן, כלומר את אותם תיאורים משתפכים והגזמת רגשות.
תחת זאת, אני אסתכן בלהיתפש כמבקר לא רציני, משום שאני מעדיף את זה על פני התנצחות בעלת אופי משפטי.
יתרה מזאת, גם כשנתתי דוגמה בודדה כדי לסבר את האוזן, נוכחתי שאת מתמודדת אתה באופן שמונע ממך לראות את העניין הגדול. פירקת אותה עד למובן המילולי הכי שטוח, מבלי להבין את מטען המשמעות של המלים, זה שלא תחום בין האותיות שלהם, כלומר מה זה להגיד "המוזיקה במיטבה", ולמה זאת זילות.
בהקשר הזה אציין שהביטוי פורנוגרפיה של רגשות היה מטאפורה, אבל בהתנהולתך המשפטית לפתע, היא עברה לך מטר מעל הראש (ובהמשך לדימוי, פורנוגרפיה בהכרח מייצרת אלימות מבחינת ווליום ההתייחסות לדברים והדגשת הממד הצעקני שלהם).
אם את לא חווה רגעים כאלה שוב ושוב, על אחת כמה וכמה אם הם נדירים, זאת חובתך להכניס אותם לקונטקסט יותר רחב, כלומר לדווח גם על האפור והלא-מרגש. בוודאי שבמדור הופעות קבוע, שצריך לתת תמונה יותר עמוקה וזו, מה לעשות, בהכרח מכילה גם צדדים פחות עמוקיםמרגשים.
ככה גם תקטיני את הסיכון בלהיתפש כמתרגשת סדרתית.
כותבים כמוך הם כותבים כמוך, יש לא מעט כאלה. זה בכלל לא משנה, ואין שום עניין לפרט את השמות שלהם פה. מה, תנסחי כתב הגנה גם בשמם? לא יודע למה בכלל התעכבת על העניין הזה.
זהו, עד כן.
אם "משפטי" בעיניך פירושו הבקשה שלי לראות *עובדות* מול עיניי לצורך הדיון, אז אני מקבלת את התואר (שמעט משעשע אותי) הזה.
מי קובע מהי "חובתי"?
מקווה שלא תיעלב, אבל לא אתה.
בבלוג האישי הזה – אני.
במסגרות הכתיבתיות שמהן אני מנסה להתפרנס – העורכים שלי, והם אשכרה דורשים ממני לכתוב על אירועים מעניינים… אין לי שום סיבה מקצועית או שפויה לתעד שיעמומונים.
ומיצינו, נכון?
(כי נראה לי שאנחנו משעממים את הקוראים).
לא היה לי ספק שבפעם הראשונה שתתקלי בביקורת אמיתית (ולא מחמיאה, מה לעשות, כי כשמה כן היא – ביקורת), את תשתיקי אותה. כמו שאמרת בפעם הקודמת שאת לא מבינה את הטיעון שלי אבל ענית כמי שמבינה היטב, כך לפתע "אנחנו משעממים את הקוראים", בעוד שבפועל זו בפעם בראשונה שיוצא להם להיתקל בבלוג הזה בדיון ביקורת אמיתי, מה שדי אירוני בהתחשב בעובדה שהבלוג עוסק ב…, נו, ביקורת.
וואטבר, כמו שאומרים אצלנו בעדה. תמשיכי לקרטע בבינוניות ולהתחמם לאור תגובותיהם של אותם 5 מעריצים.
לא ברור על מה חשבתי כשהקדשתי לך תגובה מנומקת