בהתחלה נכספים אל הארץ. בהמשך בונים אותה, ועדיין ממשיכים להילחם עליה ועלינו, וגם מנסים לייצר שגרה. ותוך כדי כך מוחים ובוכים, כואבים, אוהבים ומקווים – לשלום, לסתם שלווה ובעיקר לנורמליות. וכל הזמן שרים את זה. זוהי התמצית של הספר "שיעור מולדת – שירים על הארץ ודברים על הבית" (הוצאת "עם עובד"). 
 
פעם היו כאן שירונים – ממוסחרים ומאולתרים – ובהם המילים של שירי ארץ ישראל, שהושרו במרחב הציבורי והפרטי. יואב קוטנר, שבין פעילויותיו הקשורות למוזיקה הישראלית, הוא גם חוקר אותה, קיבץ מאות מהשירים האלה למהדורה אלבומית. חברה אליו בעריכה עליזה ציגלר, שכבר שיתפה פעולה איתו בשתי האנתולוגיות הקודמות שלו, "אהבה בת חמישים" ו"עוד על אהבה".
 
בין השיר הראשון באלבום – המנון המדינה, "התקווה", שכתב נפתלי הרץ אימבר בשנת 1877 לבין השיר  האחרון  – "באב אל וואד 38/א" של "הבילויים" (נועם ענבר וימי ויסלר), מחברות או מפרידות  130 שנים. בפרק הזמן הזה השתנו היעדים – מחזון ("פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות") והקמה עם ביטחון בצדקת הדרך ("נבנה ארצנו ארץ מולדת, כי לנו-לנו ארץ זאת") עד להתבססות ("אמא אדמה") והתבוססות ("עורי עור"). וגם נקודת המבט השתנתה – מקולקטיב מגויס לטובת הכלל ("שיר בוקר" – "בהרים כבר השמש מלהטת") לאינדיבידואל שמגויס לטובת עצמו ("לחיות בניו זילנד") ומהתמוגגות מהארץ ("עוד לא תמו כל פלאייך") וכמיהה אליה ("אומרים ישנה ארץ") עד למחאה ("חייל של שוקולד"). מעניין ומרגש לחוות באמצעות הספר את התמורות האלה, כשאת הסקרנות האינטלקטואלית מלווה חוויה חושית של שירה כמעט בלתי נמנעת תוך כדי הקריאה.      
 
השירים שבספר מסודרים לפי תקופות ומעוטרים בצילומים של אנשים, מקומות, אירועים ומצבים משישים שנות חיים כאן. יש גם ממתקים קטנים – גלויות ובהן מספרים אומנים ואנשי רוח ישראליים מהו הבית עבורם, ואין – אינדקס, שהיה מגביר את נוחות השימוש ואת ההנאה.
 
לא פחות משהספר עוסק בשירים, הוא גם עוסק באלה שיצרו אותם ובנסיבות היצירה. קוטנר, שהקדיש את הספר לעלי מוהר, מחבר "שיר הנושא", מספר עליהם – על רחל המשוררת, נעמי שמר, נתן אלתרמן, חיים – גורי וחפר, אהוד מנור, מאיר אריאל, אביהו מדינה ועל יוצרים בולטים נוספים ששיריהם השפיעו גם על הלכי הרוח הכלליים והפרטיים. וכך, מתוך הספר עולה תופעה מרתקת: לעיתים שירים שנכתבו במטרה מסוימת, או בלי מטרה, מאומצים על ידי הציבור שנים אחר כך כדי לבטא מצב נפשי ציבורי. כך למשל, השיר האישי "דרכינו" (עמ' 255)  שכתב יעקב רוטבליט (וביצע תחילה דני בסן), הפך אחרי רצח רבין (בביצוען של שרית וינו אלעד וחני פירסטנברג) לשיר עידוד קולקטיבי. 
 
יופיו של הספר ניכר לא רק בעיצובו התוכני והוויזואלי, אלא גם בעובדה שלמרות שזהו ספר כה "ממלכתי", קוטנר מכניס לתוכו חותם אישי. זה מתבטא, למשל, באופן שבו הוא מעמד את השיר "כמה יוסי" של ברי סחרוף לצד "ניו יורק" של אלון אולארצ'יק (עמ' 238-9). שניהם גרו בבת ים; סחרוף עדיין שם בשיר, ומתגעגע ל"עיר הגדולה"; אולארצ'יק (שבשיר) נמצא בניו יורק ומתגעגע לבת ים. הטון האישי בספר מתבטא גם במחאה הפרטית שמתחבאת בין קטעי האינפורמציה ההיסטוריים, למשל כשקוטנר כותב על שירי המחאה: "טקסטים שאומרים משהו עדיין ממעטים להתקבל לזרועות המיינסטרים התקשורתי, במיוחד כשערוץ 2 מכתיב את הטעם והכיוון בתרבות הישראלית" (עמ' 215).
 
קוטנר מוותר מראש על אובייקטיביות ואין לו שום כוונה לשמור על איזון פוליטיקלי-קורקטי משעמם. כהרגלו המקצועי המתמיד, מטרתו היא לאהוב ולהפיץ את אהבותיו. וכך, לא פחות משלושים שירים באלבום שייכים לאריק איינשטיין, עליו הוא כותב: "הוא תמיד מחזיר אותי הביתה". "המוזיקה מנצחת", קובע קוטנר בלי היסוס כשהוא מספר על איינשטיין, ולפחות על סמך הישראליות מלאת הכישרונות שנשקפת מהספר, אפשר בהחלט להצטרף לקביעה הזו. 
 
"שיעור מולדת – שירים על הארץ ודברים על הבית", יואב קוטנר, "עם עובד".