האש מתעתעת. הלהבות שפורצות מתוך השירה של עמיר בניון באלבומו ה-13 "מילה ברוח", נחוות בהתחלה כמטשטשות דקויות, כמשטחות הכול לעוצמה אחידה. בדומה למוזיקאית דקלה, מלכת הדרמה, גם אצל בניון, האקספרסיביות שלו לפעמים נראית ונשמעת גדושה מדי. אפשר לחוש את זה למשל בשיר "באמת", שבגדול, מדגים את הקלישאה על ההוא שאוהב אותה, אבל לא אומר את זה. אבל – מעבר לכך שהשיר הרבה יותר עמוק ומורכב מזה, בהאזנות הבאות לאלבום מתברר שדווקא ההפרזה הזו היא מושא להשתוקקות של המאזין. כמו באהבה.

ומילה ברוח הוא קודם כול אלבום על אהבה. לא הניצוץ של ההתאהבות, אלא המופע המתמשך שלה של בניית חיים משותפים. בית. ילדים. ובמקרה של משפחת בניון – גם יצירה משותפת, שכן בגזרה המילולית – מחצית משירי האלבום נכתבו על-ידו והמחצית השנייה על-ידי מרים בניון גולן, אשתו המשוררת. גם הוא משורר, אם זה לא ברור, וכזה שמבעבע מדמיון ומיצירתיות, כמו בשיר הנושא, שבו הוא מתאר: "כלב שלא נובח בקרקס האדום / ציפור שיר אילמת מחייכת אליי / ולא שרה לי שיר / אופנוען קצת עיוור שפגש את הקיר".

ככל שמעמיקים באלבום הזה, מתברר שהאש אינה אלא מסך עשן, שמכסה – אבל גם מגלה בלב הדחיסות את דקויות הרוך. כמו בשיר הנושא שהוא שיר מפתח, המפה של האלבום, המתעד את התנועה שמובילה ליצירה, עם מִצלול מהדהד של ח' מזרחית כמו רוח.

הלחנים (של בניון כמובן) הם מורכבים – מתפתלים, מסובכים וכבדים. יפים, אבל לא בהכרח קומוניקטיביים. בוודאי שלא שירים של "שירה בציבור", וגם לא מנגינות שמתרגלים אותן בשיעורי גיטרה, אף שהגיטרה החשמלית שולטת באלבום (לצד הרבה אלקטרוניקה, כולל תכנותים וסימפולים, ופה ושם עוּד של בניון וכלי הקשה). ביחד עם המילים הם יוצרים יצירה שהיא כהגדרת בניון "מקושטת דיוק". לכאורה, זוהי סתירה, שכן דיוק אמור להיות נקי מקישוטים ומתוספות. אבל זוהי מהות האלבום – גם בתוכן וגם בצורה. טווסיות ססגונית שמלווה אותו, צובעת את האפור בלי לטשטש את היותו האמצע של הקצוות, והם נוכחים באלבום על שלל גוניהם.

"באמת אני אהבתי אותך, אבל פשוט הייתי אני כל-כך", שר בניון בכנות כמעט ילדותית. אבל זוהי בדיוק התמצית. וביצירה, כמו באהבה, עם סכנת ההיבלעות מתוך ההתמזגות, יש צורך  לשמור על האני. ובניון מצליח בכך וממשיך להרחיב את גבולות טריטוריית האש היפה שלו.

פורסם בגלובס ב-5.1.2017