צלילי הלב

השירים של עמיר לב הם כתב חידה שמוביל אל מטמון. כשנחשפת תיבת האוצר, הידיים חופרות ושולפות ממנה שירים – אותם אלה שהובילו אליו. כלומר, המציאה אצלו היא גם החיפוש. העונג משניהם שווה, וכיוון שכך, אלבום חדש של עמיר לב הוא מאלה שמעוררים ציפייה.

"חשמל מהשמש" הוא אלבומו השביעי, ארבע שנים אחרי קודמו, "נוגע בדרכון". וגם הפעם זולג ממנו על אדמה יבשה מטר של שירים-סיפורים, שכל אחד מהם נראה, לכאורה, כמו נוסחה: שיר מעורפל-עלילה, משוגר דרך מסך ארוג היטב של צלילים. אלא שלא מדובר בנוסחה, וגם לא בתבנית שנוצקת לתוכה שבלונה אקראית. כל שיר של לב הוא פיסת עור אנושי מרושת עצבים, הלם התלישה מהגוף וכאביה משפיעים על תנודות החיוּת שבו.

לא נוסחה, אבל בכל זאת טביעת צליל מובהקת, מילולית וקולית, אלא שבאלבום הזה משתכלל  חידוש, והוא זוהר מתוך היצירה של לב בכללותה. הסיפור שבכל שיר, המגיח מתוך זרם תודעה, מופשט הפעם ומצטמצם  לכדי משפטים מופשטים מובילים, שחוזרים על עצמם שוב ושוב, רפטטיביים, מהדהדים, כמו למשל: "אין פעם הבאה". "יש כיוונים". "רוב האנשים טובים", וגם המשפט מהשיר  "ירושלים":  "איזה נצח נצחים כשהחיים קצרים". הם גורמים למאזין לשכב ער מתחת שמיכת צלילי הלב האלה, להידרך מהמציאות המשתקפת, להידרש לפענחה. גם אם לא תצליחו לעולם, לכו בעקבות המוזיקה. גם היא מספרת סיפור משלה. מינימליסטית במספר הנגנים – חמישה בלבד, כולל לב, בגיטרה ואיתו נווה קורן בתופים, היתם בשארה בכלי הקשה, נתן זוהר בעוד ונעם דיין בקמנצ'ה – ובכל זאת עשירה ויפה. הרוק שהיא יוצרת אינו מהסוג הנסער והצורח את עצמו, אלא מהמופנם, הדוחס את הזעקה עמוק יותר בנפש. המילים המינימליסטיות חודרות עמוק על אף חוסר הפשר. אי הנוחות המכוונת לא מונעת מהרגש להיכנס ולהדמיע. ו"זה מצטבר", שר לב בשיר "מונית צהובה", שממנו מגיחה אופציית השיגעון ("אפשר להשתגע"), אבל זו רק אופציה אחת, לאו דווקא ממומשת.

אם נחושים למצוא מכנה משותף בין השירים, הרי שהוא העוני, הפושה בחיי האנשים שמודעותם אליו מכדררת אותו מהם פנימה והחוצה, ולפעמים פורצת אל תמורות שאינן שוות-ערך כלכלי – "נתקענו במעלית, הרווחנו את הזמן", שר לב בשיר הפותח "הירוק העולה", וחותם בשיר "שנינו" – שתמציותו בהירה גם אם לא נהירה לאשורה. "שנינו אתמול", נועץ לב את התמונה, חזק יותר, עמוק יותר, ולא משנה אם מדובר בסיטואציה של אסון או בהצלה ממנו. שיר שהוא תמרור עצור ענק, שקוף, שלא רק מורה את הדרך, אלא הוא בעצמו הדרך. ודרך המבט של לב, אתה סולל אותה בעצמך.

פורסם בגלובס ב- 29.06.2018