בלי הקדמות, ערן צור מכניס את המאזין היישר למסדרונות גבריותו בפתח אלבומו החדש "כל מה שאנושי". "נכון שאני גבר, גם אם מביטים על הצד הנשי", הוא משתף באינטימיות. שלוש שנים וחצי חלפו מאז אלבומו הקודם, "חותך בחתך הזהב" וקולו של צור ממשיך להישמע תשוקתי ואפלולי, עמוק ומטריד.
 
תחושת אי נוחות מכוונת מקשה על ההליכה בשבילי האלבום. אפילו בשיר "מישהו מביט בי מלמעלה" – לכאורה שיר אמונה מעודד, צור מחצין את הצדדים המאיימים של ההשגחה הצמודה מגבוה. בשיר "אחת אחר חצות" (לחן: עמיר לב) עם נוכחותו הברוכה של אברהם טל בשירה, מצוטט מהשיר "שני חברים יצאו לדרך" הפזמון "ישנן צרות גדולות יותר", אבל הוא לא ממש מרגיע.
 
אין כמעט מרגוע באלבום. הוא רוחש מתחים של זהות – חיצונית ופנימית. "הבגד הזה הוא שלי בחיים, אבל מה אני לובש? איך אני לבוש בפנטזיה"?, תוהה צור בשיר "חליפה של חייט", ורומז על שדים שטרם הושמדו בשיר הרוקנרולי המצוין "הגופה" (לחן: יובל מסנר): "הרי אני כבר אבא לילדים עכשיו. חייב לסלק את הגופה שנשארה לי בחדר… עכשיו אוכל להיות מי שאני ולא אני של פעם מזמן".
 
גם היחסים בין המינים רוויים במתח שמקורו בהתנגשות שבין הגבריות הישנה לנשיות המודרנית. בשיר "ג'נטלמן", במסווה של עיבוד מוזיקלי עליז, צור מצייר בעזרת האינטונציה המודגשת שלו קריקטורה נלעגת על דמויות הגבר והאישה. לחיבור בין שני המינים נוספות משמעויות חיצוניות בשיר "בחוץ" (מילים: אתגר קרת), הממחיש מפגש מיני שמשליך לכיוונים פוליטיים ופילוסופיים מדכדכים אך גם מחויכים.
 
הגודש באלבום בין תכנים שמלכתחילה הם טעונים, לא מתפזר באופן אחיד והצד המוזיקלי לא מסייע לכך. דורון פלסקוב ואוהד בן-ארי אחראים להפקה ולעיבודים העשירים, שמתהדרים בהקלטות של נגינה חיה, כלומר ללא סימפולים או מניפולציות של סאונד. האלבום אכן נשמע טוב, אבל רמת השירים לא שווה, וחלקם, בעיקר אלה שבמחצית הראשונה, אינם מתרוממים לרמת החוזק של המחצית השנייה. משיר מס' 8, "הגופה", נוצר רצף של שירים עזים, ועובר זמן יקר עד שמגיעים לשיר עוצמתי כמו שיר מס' 11, "דלתות", שבו המילים של המשורר אברהם שלונסקי, הלחן של צור והשירה של מרינה מקסימיליאן-בלומין מתלכדים ליצירה מרגשת. בולטים גם "הנפילה" – יצירה עשירה מוזיקלית (לחן: אוהד בן-ארי) שמחצינה תחושת אסון על רקע מציאות של "ריאליטי", "סלויון" העדין שכתב המשורר יאיר הורביץ (שמהדהד בנימתו את "פרח שחור" המוקדם של צור) ושיר האהבה "מרפרף", החותם את האלבום, ובו בפשטות נפלאה ואינטימית, נרמז חסד אירוטי של זוג.  
 
הפער המצער ברמת השירים היה יכול להימנע באמצעות עריכת שירים קפדנית שמקשה על תנאי הכניסה לאלבום. הוא היה נשמע אומנם קצר יותר, אבל ממוקד באופן שמחדד את דקויותיו. צור מדגיש את אנושיותו ב"כל מה שאנושי", ואולי אצל יוצרים פחותים ממנו, אפשר היה לפטור את חוסר המושלמות שבאלבום באותה אנושיות, אבל ממנו יש ציפיות אחרות.
 
 
"כל מה שאנושי", ערן צור, "התו השמיני"
 
 
פורסם ב-ynet ב-11.3.10