שלושה שירים באוסף של פבלו רוזנברג מכילים בשמותיהם לב  – "בא להציע את לבי", "רק הלב יודע" ו"הלב הקטן הזה". מלבד הלב, שמככב גם בטקסטים של שלושה שירים נוספים(!), מופיעה הנשמה – בלא פחות מששה שירים.
 
האזנה לאלבום הזה, שמרכז רבים מלהיטיו של רוזנברג, בתוספת שירים אחרים שמעט נשכחו ושירי בונוס – מזכירה שאכן מדובר בזמר שהלב הוא הלב של יצירתו והנשמה בנשמתו. השירים עוסקים, כצפוי, באהבה על נגזרותיה הטובות וגם הכואבות, ובטקסטים שרוזנברג כתב הוא הקפיד כמעט תמיד על חרוזים מושלמים (למשל: "עכשיו-נחשב", "יין-עדיין, חנינה-מוכנה"), אם כי לא חסך בקלישאות מהסוג של "בוער מתוך תשוקה". ולמרות כל אלה, ואולי במפתיע, התוצאה אינה מתפקעת מקיטש, וניתן לצלוח את האלבום מבלי לקבל הרעלת מתיקות.
 
יש כמה סיבות לכך שרוזנברג לא מועד אל תוך ענן ורוד של שמאלץ. אחת מהן היא שבסך הכל הוא כותב שירים טובים, כלומר כאלה המשלבים באופן מאוזן בין מילים חביבות ומנגינות נחמדות, שביחד קולעות לטעם הישראלי הרחב מבלי שאמינותן וכנותן נפגמת. תורמת לכך צורת ההגשה שלו, שמבליטה את החום האנושי שמשדר קולו הנעים, ביחד עם הרייש הארגנטינאית הסימפטית שלו, המתגלגלת בעליצות ומשמשת כצינור לרגש שופע. אבל הסכר העיקרי כנגד נהר האמוציה הוא הרוק שמנטרל ביעילות כמעט כל מתקתקות.
 
אם מקשיבים, למשל, ל"נר על החלון" של "סטלה מאריס", להקת הרוק הכבד שרוזנברג פרץ איתה את דרכו המוזיקלית, נזכרים שמדובר בלהיט עוצמתי, עשוי היטב ברוקיסטיות שלו, שמחווירה את הקאוור הקטיפתי שעיצב לו הראל סקעת. שיר מייצג נוסף שמדגים את האופן שבו הרוק מחספס את המשי הוא "רק הלב יודע". 
 
יש באלבום גם אווירה לטינית בשירים בספרדית כמו הדואט "מלדיטה לונה" עם שלומי שבת ו"קרנבל" עם איטלו גונזלס ואלפרדו סוטולונגו, שמשמח מאוד באנרגיות הברזילאיות המרקידות שלו. ויש גם דואט עם יואב יצחק – קאוור לשיר הידוע "ילדונת", שמתחיל סולידי ומתהדר בהמשך באנרגיות רוקיסטיות.    
 
נוכחותם של הלהיטים שהוזכרו ונוספים כמו "בדמעות שאת בוכה", "זה לא מאוחר", "בין ערביים" שכתב והלחין שלמה ארצי וכאמור "נר על החלון", מדגישה את העדרותם התמוהה והמצערת של שירים כמו "לילה טוב" (אף הוא של סטלה מאריס), "הלילה היא הולכת" ("אל תתני לו שיתווה לך את הדרך") ו"אלונה אומרת".
 
אלבום אוסף הוא סיכום – סופי במקרה הרע או ביניים במקרה הטוב – של יצירה, ולפעמים מדוברפשוט ברצון של מוזיקאי להפגין נוכחות גם כשאין לו מספיק חומרים חדשים. אבל הדבר שמעניין באמת אצל פבלו רוזנברג הוא דווקא השירים החדשים (בהנחה שהם קיימים לפחות פוטנציאלית), שאמורים למלא את אלבומו הבא. אם "קוביות", השיר החדש היחיד באלבום, מייצג את השירים הבאים, הרי שניתן ללמוד ממנו כי פניו אל הרוק, לפחות מבחינת העיבוד והאופן שבו הוא צועק את השיר. התוכן הוא עדיין מהסוג הרומנטי, שעם כל נדושותו, אצל רוזנברג מדובר בסוס – לבן כמובן – מנצח.
 
פבלו רוזנברג, "האוסף", "הליקון"      

19.11.06, ynet