תוך כדי כתיבת הביקורת על האלבום החדש של רמי פורטיס, נזכרתי ב"מקרה פסנתר" –  הופעה שלו עם שלומי שבן בסוף 2002 
 
הנה ביקורת לא פורמלית על ההופעה ההיא, שכתבתי לפורום המוזיקה הישראלית של ynet ב-7.12.02. 
 

לגלות את השמחה, להרחיב את הממלכה
 

כשהמלך ישן, פולשים אל הארמון ליצן החצר והנגן המטורף. הם חוגגים במסיבה שלהם. צלילים ואורות, פורטיס בפיג'מת הסאטן האדומה – רק מצנפת היתה חסרה, מתפצל לעשרות או מאות, אולי אפילו אלפים של פרצופים, שלמים או מורכבים מפסיפס של רסיסים. ושלומי שבן מרקיד את ההתרחשות במכות-נשיקות על הקלידים. וירטואוז', שהאינדיווידואליות המתפרצת שלו נועדה בעצם ללוות – כמו תלמיד המשמש את רבו. כשהמילים מסתדרות עכשיו על המסך, אני קוראת את זה כמו סתירה או לפחות ניגוד, איך ישות עצמאית-חופשית יכולה לשרת? אבל במציאות המכושפת שבאולם ראיתי אותם מחוללים על הבמה, ביחד, הרמוניה.

***

מה רמי פורטיס – רוקיסט ללא ספק – עושה כאן? האם הוא שחקן? האם ליצן?
אחרי ההופעה חשבתי על הפסוק שהפך לקלישאה "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו" ועל הביטוי "לקטוף את הפירות". פורטיס יושב שם – ילד שמחטט בארגז צעצועים. אבל הוא בעצם המבוגר שבנה את הארגז ויצר את הצעצועים. בזמן התקין, הבנאלי, אנשים מתחילים כילדים ומסיימים בזיקנה. ופורטיס מניח על הבמה שנים של ניסיון, יסורים, ספקות ואת התוצרים של כל אלה – והוא משתעשע איתם, מתענג לגלות את השמחה, להרחיב את הממלכה. הכל שלו – וממנו. עכשיו הוא מחלק את הממתקים.
יש בצפייה במצב הזה עידוד על הנדיבות שהחיים יכולים להשפיע, אם רק נשארים נאמנים לברית המוקדמת, שכל אדם – גם אם הוא לא זוכר – כורת עם עצמו.

***

אפילו בהופעות שאני נהנית בהן, הכל ברור לי: הנה האולם, מלפנים הבמה, אני הקהל ומולי הזמר, הגענו, אנחנו נשארים, ואחר כך הולכים. האירוע, ההופעה, מתחולל תחת המגבלות האלה.
אבל בהופעה שלשום לא זכרתי איפה אני נמצאת ולא ידעתי מתי, ואם הייתי שואלת את עצמי מי אני – אולי הייתי יודעת ואולי לא, אבל ההופעה הזאת השכיחה ממני את כל השאלות.
פשוט הייתי שם בתוך הארמון, עדה לברית שכרתו ליצן החצר – שכאילו זורק באוויר שאלות, אבל בעצם מנחש תשובות, והפסנתרן שחוכמתו חושנית.
 
האם העיבודים ה"קלאסיים" שקיבלו השירים של פורטיס – הראו שאכן יש בהם גרעין "קלאסי", שרוק הוא בסך הכל אופציה אחת לפרשנות שלו? או שמא הרוק הוא תמיד הבסיס וכל השאר זה רק תוספות?
לא יודעת, ואני לא חושבת שהערב הזה התיימר לענות על שאלות כאלה. פורטיס נראה משועשע מהמרחבים החדשים שלפניו והתנהג כמו שחקן טבעי ומנוסה בדרך שבה שיחק את השירים, נכנס כמו נער בתוך הרפתקה לתוך הדמויות שהמחזאי פורטיס כתב לו.

***

המופע היה קפדני במקצועיותו, כלומר החומרים היו מלוטשים והתאורה שיתפה פעולה בתור השחקנית השלישית, הדגישה וטשטשה, הרקידה, רקדה, ציירה וצבעה. הסדקים בהופעה נחשפו בקלילות רק כשפורטיס דיבר עם הקהל, והרשה לעצמו חוסר ריכוז לא פורמלי, שגרם לו להתבלבל מעט ולעיתים לאבד כיוון – אבל הפורמט הרחוק מרשמיות איפשר את זה והחליק את המעידות הקלות הללו כאינטימיות חיננית.

***

אני קוראת את כל מה שכתבתי עד עכשיו ומתברר לי שלא הזכרתי אף שם של שיר. זה לא במקרה. השירים לא היו עצם העניין. הם היו חלק ממנו. העניין היה – מחול. במובן של ריקוד, אבל גם במובן של לחולל – לממש, וגם החלל שבו הכל מתרחש. אלה שמכירים את יצירתו של פורטיס – ראו אותה בלבוש חדש וצבעוני. אלה שלא מכירים אותה – גם להם, בעיקר להם, היא היתה חדשה וצבעונית. ואנשים כמוני, שמכירים – לא מכירים, מפזמים להפתעתם שיר שלם בעל פה, ונתקעים דווקא באמצע להיט – אנחנו הרשינו לעצמנו ללכת לאיבוד, בתוך מקום שלמרות השאלות והספקות הוא היה בטוח – בגלל הצבעוניות של האפשרויות.