פסקול לווייתנים

"גופה של לווייתן כחול נשטפה לחופי העיירה אַרקָטָה ביום שבת", כך נפתח ספר הביכורים של יובל דותן "אבא טס עם לווייתן" (הוצאת מטר). ספר עמוק, יצירתי ולא שגרתי. הוא מספר במבט עוקצני-דוקרני על שיבוש, שבאמצעותו נחשפת הנפש האנושית הפגיעה מתחת למעטה של מוסכמות והסדרים חברתיים מזויפים ונלעגים. פוליטיקה מקומית שהיא גם אוניברסלית, תככים באקדמיה ודינמיקות חברתיות הרסניות מתגלים בספר הזה לצד תובנות מתנגנות.

ההתמסרות האישית שלי אליו לא הייתה מיידית. הביקורתיות הלועגת הרתיעה אותי בהתחלה, אבל אט-אט נשביתי בשבר הדמויות המרכזיות וכבר רציתי לדעת עליהן הכול, ובעיקר להבין את המהות של ה"זה" – ההוויה החזקה של הספר.

יובל דותן, פסיכותרפיסט במקצועו, מצטרף לפינה החדשה באתר סך הקול: שירים לספרים –  שבה מוצגים פסקולים של שירים בהשראת ספרים, ולפעמים שירים שהסופר/ת חשב/ה עליהם או הקשיב/ה להם בזמן שכתב/ה את הספר. אם תרצו, פלייליסטורי או קול הספר.

ויש בונוס לקוראות ולקוראים של סך הקול – מי שירכוש את הספר דרך האתר של ההוצאה בלינק הבא, יזכה ל-15% הנחה נוספת בהזנת הקופון אבא טס.

https://www.matarbooks.co.il/%D7%97%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A9?q=%D7%90%D7%91%D7%90+%D7%98%D7%A1

עד כאן ההקדמה. רשות הדיבור ליובל דותן, ולצלילימילים שלו:

1. "שיר על יונה בחלוני" בביצוע אריק איינשטיין (מילים: אברהם שלונסקי, לחן: יוני רכטר)

ארקטה, עיירה קטנה בקליפורניה, היא משכנם של מדושני העונג, בוהי להבי המאוורר הבודדים ושוחרי השִגרה האדישים. היא יכולה להיות כל מקום אחר בעולם מפני שהסבל האנושי שבה מורחק ומוסתר. השמירה על הסדר החברתי ועל השגרה מושלים בכיפה ואלו ששפר עליהם מזלם נהנים מכל השפע. כשננסה לדמיין אדם מן השורה מארקטה לא נראה את האומללים המסתגרים בחדריהם, אלא נעדיף לדמיין אדם פשוט יותר, מעין אדם כללי, שיורד בקלות בגרון. אבל כאשר נסחפת גופה של לווייתן על החוף, הצורך לדייק בשעת גילוי המוות מעלה שורה של השערות, אשר בין השאר מפגישות בין אותו אדם תיאורטי מדומיין לבין אחד מ:

"אלה שבוהים בלהבי המאוורר החג מעל ראשם כציפור אוכלת נבלות, מרחרחים את התבשילים בחדר המדרגות ומתעטפים ברחמיהם העצמיים. מדובר במפגש מורכב עבור האדם התיאורטי, שכן חברי אותה קבוצה אינם תיאורטיים בשום צורה; ריח מוזר נודף מגופם. זה לא סירחון או ניחוח חזק ומעורר, פשוט ריח מוזר שנוצר מתוך החיכוך של הכלום בשומדבר. האדם התיאורטי לא אוהב לחשוב על חיכוכים מופשטים מסוג כזה ומעדיף אבנים".

נקודת הפתיחה של הספר "אבא טס עם לווייתן" היא במקום שבו אלו שיש להם, מוקיעים את אלו שאין להם, או שנכון יותר לומר, אלו שאינם.

אברהם חלפי, משורר אשר ידע דבר מה על עצב ובדידות כתב את "שיר על יונה בחלוני". אריק איינשטיין שר את השיר ללחנו של יוני רכטר באלבום שהוקדש לשיריו של המשורר. זה אלבום שמאוד יקר ללבי. כשהייתי נער גיליתי אותו והוא מהר מאוד נעשה חלק ממני. אולי היונה שמתאר חלפי נשלחה לראות האם כלו המים. אולי מדובר ביונה שנבלע בתוך לווייתן. חלפי מביט ביונה הארעית שעל חלונו, סופר את הימים שעוברים בתוך השגרה ואומר:

"כתר על ראש מלכים

ועל כתפיהם המלוכה.
אבל ילדים שלרחוב מושלכים  –
קומתם נמוכה.

אומרים: השמיים – גן
אומרים: בשמיים טוב.
ירדו נא שמיים לשבת כאן

עם הילדים ברחוב."

2. "אחרית" (לחן וביצוע: אריק רודיך)

בשלב זה, המבט פונה למעלה, אל השמיים. לאחר שגופת הלווייתן מתפוררת, אלן הרשקוביץ, טייס מסוקים, נקרא להטיס את השלד אל אוניברסיטת הומבולדט. הטיסה מהווה חלק ניכר מהספר ובמהלכה נחשף אלן דרך הצצה לתוך מחשבותיו וזיכרונותיו. בעוד השמיים מעליו, הים נפרש מתחתיו כמו שנפשו מתחילה להיפרש בפנינו.

אלן מסיים את משימתו ומחפש את דרכו חזרה הביתה. השמיים מעליו והמים תחתיו כבר שחורים ואפלים. הוא רדוף תחושה מייסרת חסרת מילים, שאותה מכיר כל חייו הבוגרים. בהיעדר המילים המתאימות להכיל את החוויה הנוראית הזאת, למד לכנות אותה בשם "זה". לאורך המסע הנפשי של אלן בספר, "זה" חוזר על עצמו במקומות שונים וממחיש את ההיבט האילם של הטראומה, זה שמעבר למילים:

"לפעמים גם היה מרגיש כך כשהיו יוצאים להצגה עם חברים. לאחר שכולם התיישבו במקומותיהם וההצגה החלה, היה נבלע בעל-כורחו בתוך אביזר במה שולי; שרפרף, מראה או כל דבר אחר שאינו בתנועה, בוהה ונאחז בו בבעתה במשך שעה וחצי. במקרה שחבריו או אשתו זרקו לעברו מבט, היו מתרשמים מהריכוז העז וההתמסרות העמוקה שהסתמנו על-פניו. לפעמים הרגיש כך כשהלך ברחוב. אפילו כשהיה לבד במקלחת. איש לא ידע על התחושה מלבדו, וכאמור לא ניתן היה לתארה במילים".

כשהייתי ילד נהגתי להאזין לרדיו בלילות. הייתי מעביר בין התחנות השונות ומחפש שירים. אי אפשר לשחזר את הראשוניות הזאת של שמיעת שיר או קטע מוזיקלי שמתחבר להוויה פנימית. הרבה שירים הכרתי באופן הזה והם נצרבו אצלי בנפש. יש קטע אינסטרומנטלי של אריק רודיך בשם: "אחרית". אני חושב שהוא הגיח מדי פעם באותם לילות מתוך אותו מכשיר שבור אצלי בחדר. כשאני חושב על תחושת ה"זה" של אלן הרשקוביץ, בעוד הוא מרחף באפלה, משהו מאותה מנגינה ישנה מתנגן בתוכי:

3. "זמר אהבה לים" בביצוע גידי גוב (מילים: רפאל אליעז, לחן: סשה ארגוב)

לצד ה"זה" הבלתי מזוהה שבתוך אלן הרשקוביץ, עולות גם מחשבות רוויות מילים. הוא נאבק בחוויה של נחיתות וניכור כלפי העולם. פתאום נדמה לו שהוא רואה תנועה במים. משהו מתעורר בתוך החשיכה תחתיו. אמת שנשכחה מתחילה להתעורר, אולי תקווה למשהו שעשוי לחזור לחיים, אולי אשמה וייאוש. הוא מפנה את הזרקור לעבר הים, כאילו מבלי שיודע מה מבקש למצוא שם:

"הרגע הזה, בו ריחף מעל הים לצד אורות הבתים שבקעו מכיוון קו החוף, היה נטול עבר (…) החשיכה שכיסתה את הים, הקשתה עליו לגלגל את מבטו על-פני הגלים באופן האהוב עליו… עיניו תרו בקדחתנות אחר סדקים בתוך המעטה האפל, עד שרעיון נדלק במוחו; בעוד חיוך מתפשט על פניו, ידו נשלחה אל לוח המכשירים ובהינף האצבע הדליק את הזרקור הגדול".

רפאל אליעז כתב את השיר "זמר אהבה לים". סשה ארגוב החדיר לתוך המילים את הדבר הזה שהוא יודע לעשות, זה שתמיד יוצר בעיניי מעטפת פשוטה שמסתירה מורכבות והרבה עומק. כפי שארקטה יכולה להיות כל מקום בעולם, כך גם כל אחד יכול למצוא את עצמו מבקש זרקור של אור, שאותו יוכל להפנות אל עבר החשיכה, בחיפוש אחר דבר-מה לא ידוע שמתחיל לתת את אותותיו. מדובר בצורך אנושי קדום במציאת האמת ובגאולה:

"אם עוד החושך רב ואין כוכב לי
ואם הים גועש
על תורן ספינתי הדליקי אמא
שושנה של אש.

ואם החווירו עד בלי שחוק שמיים
וחוט השחר דק
הושיטי יד חמה, ברכיני אמא
ולב אל לב יחזק".

הרבה אמנים ביצעו את השיר לאורך השנים. אני תמיד אהבתי את הביצוע של גידי גוב הצעיר, שמגיש את המילים באופן ישיר ונטול פאתוס. מזכיר לי דיבור של ילד שלא מנסה לסחוף אחריו את המאזין, אלא רק מבקש לומר את אשר על לבו:

4. "אייטיז" בביצוע "פסיכופט צעיר" (מילים ולחן: רוגל אלפר)

כדי להכיר לעומק את נפשו של אלן הרשקוביץ, את הדבר שנע בתוך המים ובהמשך מאיים לבלוע אותו, נעים אחורה בזמן לתקופת ילדותו ומגלים את מי שהיה חברו הטוב, בארי מילר השני. היחסים שנרקמו בין השניים היו קרש הצלה עבור שניהם. כל אחד מהם מנוכר מהסביבה ומתמודד עם הקושי למצוא את מקומו בתוך משפחתו ובעולם. בארי ילד רזה, חלש ופסיבי בהשוואה לאלן הילד, שמרבה להפנות חיצי זעם כלפי סביבתו. בית הקולנוע השכונתי נעשה למקום הסודי שלהם, שם הם רואים את כל הסרטים המכוננים של שנות ה-70. שם אלן מתוודה בפני בארי על האהבות שחש כלפי הבנות בבית הספר, שם העולם שבחוץ משני כששניהם נבלעים בתוך עולמם הפרטי.

"הכול היה נשכח כבר בדרך ל"קומודור". החיים האמיתיים התקיימו בתוך אולם הקולנוע. העולם שבחוץ, שכלל את בריאן לוי וכל שאר הבני זונות האלה, היה רק הפרעה גסה עמה נאלצו להתמודד בכל פעם, עד שחזרו לכיסאות הקבועים בשורה האחרונה… כשישבו זה לצד זה ונבלעו בתוך המסך, שומדבר לא היה חשוב מלבד מה שהתרחש בסרט".

רוגל אלפר, הידוע לרוב בעשייתו העיתונאית, הוציא בשנות ה-90 את האלבום "פסיכופת צעיר". ידוע לי שלפחות שיר אחד מתוכו הושמע ברדיו מכיוון שאני זוכר את עצמי כנער שומע אותו פתאום משומקום. באותה תקופה עדיין לא היה את החיפוש האינטרנטי שקיים בימינו, לכן במשך שנים חיפשתי את השיר ללא הצלחה. הוא נשאר עבורי משהו נדיר וישן כמו נעורים, כמו הימים שבהם נזכר אלן הרשקוביץ בגעגוע כואב. האחד אי שם בקליפורניה, השני בתל אביב, אבל החוויה שלהם-שלנו דומה:

"שדרות שאול המלך אף פעם לא היו כזה בונטון

עם מדרגות בית אריאלה, ראיתי שיצאת מהמוזיאון.

רציתי שתדעי שאני הילד הכי לא כועס בתיכון

לפעמים מדמיין את הדם שלי על הקירות.

 בואי לקולנוע פריז בשתיים, יש סרט מהחלל.

מכירה את פרופסור יוג'ין קוקו מכוכב הארץ פנטלון?

לפעמים אני מרגיש שהוא מעיף אותי ממש כמו עפיפון

מכוון פנס אל העיניים שלי ולא נותן לישון".

5. "אגדה יפנית" בביצוע אריאל זילבר (מילים: אהוד מנור, לחן: אריאל זילבר)

החברות בין אלן לבארי מתגלה כחלק משמעותי ביותר בעברו של אלן הרשקוביץ. בארי היה ועודנו חלק ממנו. אירוע אכזרי ואלים הפריד ביניהם, ומאז משהו מת באלן. החלק האוהב והרך בנפשו הוכחד. הטראומה ממשיכה לרדוף אותו וייתכן שהיא המקור לקיומו של ה"זה".

ההרג של דבר-מה יפה ונדיר לוקח אותי אל אחד השירים היפים שנכתבו בעברית: "אגדה יפנית". אהוד מנור הצליח לתאר את מעשה הרצח ואת האשמה הרודפת באופן מדויק ואסתטי, כזה שמותיר למאזין להשלים מתוכו את הכאב המחריד שכאילו נעדר מהשיר:

"סר פנים ונסער חזר לכפר

והנה זוג ברבורים בנהר.

לבנים ויפים, אוהבים וזקופים

מיד חץ שלח באחד.

 …  ברבורה לבנה
ראתה את הצייד בעינה.
היא שלחה מקורה וקרעה בבשרה
מולו, צללה בצילו".

הלחן של אריאל זילבר מעצים את הפער הזה בין האסתטי למחריד, בכך שנשמע כמו שיר ילדים; קופץ מעלה-מטה, מינורי אבל בתנועה מתמדת, צף על פני המים ומסרב לשקוע. אני חושב שכשכתבתי את הפרק שבו מתרחשת הפגיעה האכזרית בבארי, ניסיתי להיצמד לתיאור יבש, כמעט עובדתי, אולי כדי לעורר פער מסוג דומה אצל הקורא.

6. "ביום מסה" בביצוע מתי כספי (מילים: משה טבנקין, לחן: מתי כספי)

הטראומה של העבר חיה בהווה וממיתה את העתיד. הטרגדיה של בארי מגולמת בתוך נפשו של אלן והוא חי אותה, רדוף על ידה ומתייסר לבדו. נראה שאין אדם בעולם שיודע מה מתרחש בנפשו. הוא נוהג לשבת במזנון לא רחוק משלד הלווייתן שהפך להיות מוצג באוניברסיטת המבולדט, מוסתר מאחורי משקפי השמש השחורים. בהיעדר נפש אחרת שתוכל להכיל את כאביו, גם הוא מתפרק מבשרו והופך להיות לא יותר מזיכרון.

כאשר הטראומה נותרת פעורה כך ומאכלת את הנפש מבלי שאחר כלשהו ישלח יד לתוכה, העולם כולו נחווה בהכרח כעומד מנגד, אדיש, מתנהל כהרגלו. המרחק בין האדם לעולם נחווה במלוא עומקו ומותיר את הנפש לרדוף אחר עצמה במעגלים אינסופיים של ייאוש, כך שמילים וצלילים מאבדים את משמעותם. הפרק האחרון בספר נועד אולי לתאר משהו מהאובדן הזה:

"העבר והעתיד קורסים לתוך הווה מרוקן. משפטים וביטויים שונים שבזמני קדם היו עשויים להביע עולם ומלואו, הופכים לצלילים בלבד. כמובן, גם צלילים עשויים להיות בעלי משמעות. בכוחה של מנגינה מסוימת להעביר כוונות ותחושות, אך הכוונה כאן לצלילים חסרי כוונה, כאלה שנוצרו מכורח הנסיבות — כמו חבטתו העמומה של פרי רקוב באדמה או נקישה של אבן קטנה בסלע בעת שהיא נסחפת בנהר".

משה טבנקין כתב את השיר "ביום מסה" ומתי כספי הלחין וביצע אותו באלבום הסולו הראשון שלו. חשוב לי להביא את השיר במלואו, מכיוון שאני מרגיש שהוא כולו ניסיון לתפוס משהו מקריסת המשמעות. כל שורה מבקשת לתאר את אותו הדבר חסר המילים:

 "בבגוד באדם דרכו

מארבע רוחות העולם

רגליו יוליכוהו שולל 

אל מחוז אין בו חפץ

מערה יער – אטום.

שחללו – בלוי

שעיגולו – חתום.

שעפרו – קלוי.

 שאין בו אבן על אבן 

שאין בו ענף לקושש.

שאין בו פחמי כיריים.

אין בו לחם.

אין אש

אין מים.

שבו יש

מלוא חופניים

רק אפר".

הלחן של כספי לשיר יוצר מעגל קבוע של משפטים מוזיקליים, שורה רודפת אחרי שורה וכולן מהדהדות זו את זו בחיפוש אחר משמעות. למרות החזרתיות של הלחן והרזון היחסי של הטקסט, העיבוד העשיר גורם לתחושה של ריחוף בתוך השומדבר. זהו שיר שממצה את הכאב שיש בריק, לצד תנועה ועושר שמותירים אולי תחושה של תקווה.