"רומנטיקה? ים. אהבה? בשפע. אש להבה? תועפות. אבל הכל שקרים" [מתוך "לאהוב בעברית" מאת גיל חובב].

איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון – אשכנזי דלפון, התאהב בלאה אבושדיד, נסיכה ירושלמית – ספרדייה מיוחסת ממשפחה עשירה * כתבו על זה שירים, וספרים, ועכשיו נוסף ספר חדש, שכתב הנכד * לכבוד שבוע הספר, ובמיוחד לאתר סך הקול, גיל חובב מעניק את פסקול השירים של ספרו החדש, "לאהוב בעברית".

***

לשם מה אני כותב ספרים? כי אני אוהב לספר סיפורים. כי אני מתגעגע לבני משפחתי שכבר אינם איתי. כי אני רוצה לדעת את האמת. כי ככה אני מרגיש פחות לבד. מטבע הדברים, כשכתבתי את 'לאהוב בעברית' – ספרי המבוסס על מכתבי האהבה בין סבא וסבתא שלי, איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד, האזנתי לשירים שנכתבו על בני משפחתי ובנותיה. אלה התנגנו ביוטיוב, הזדמזמו בראשי והעסיקו אותי לא מעט. הנה שלושה מהם:

אליעזר בן יהודה / מתי כספי, חוה אלברשטיין והפרברים (מילים: ירון לונדון, לחן: מתי כספי)

השיר מקסים ומלא הערצה לאליעזר בן יהודה, אבל תמיד הטרידה אותי השורה האגבית "ובלילות, העששית בחלונו". יש בה טעות: גם אם כתב בן יהודה לאור עששית (ובהחלט ייתכן שהיו לו אמצעי תאורה מתקדמים יותר), לא סביר שהיא הייתה בחלונו.

זאת משום שאליעזר בן יהודה עבד על מילונו בעמידה (!) שמונה עשרה שעות ביממה (!!) כשפניו אל הקיר ולא אל החלון (!!!). רעייתו השנייה, חמדה, היא זו שסידרה שזה יהיה כך. היא רצתה שהוא יפנה את גבו על החדר, כדי שילדיהם וגם היא עצמה לא יסיחו את דעתו ממלאכת הקודש. מאותה סיבה היא גם הרחיקה אותו מהחלון – שלא יתפתה להביט בעולם שבחוץ. פניו היו מופנים אל ספריו וכשהרים מבט, הוא ראה מולו קיר, שעליו תלתה חמדה שטיחון ועליו רקמה: "היום קצר והמלאכה מרובה".

כך שהעששית (אם הייתה) בחלון לא תרמה דבר.

אהבת איתמר בן אב"י / מירי אלוני (מילים: דודו ברק. לחן: נורית הירש)

טוב, השיר הזה נכתב ממש על נושא הספר – על הרומן בין סבא וסבתא שלי, שהיה הראשון שנוהל בעברית זה אלפיים שנה, שערורייתי לתפארת ויוקד כריבוא שמשות. דודו ברק קיבל השראה מאחד השירים הרבים שכתב סבא שלי לסבתא שלי ופרסם בעיתוניו (לראות אותה לא נתנו לו, שהרי הוא היה אשכנזי, והוריה הספרדים התחלחלו מעצם הרעיון שבתם תינשא לפשוט-עם).
הנה השיר המקורי, שעליו מבוסס זה שכולנו מזמזמים:

אלתי
==
את אלתי אהבתי למרות רצונה
אחרת לא יכולתי לסור למעונה.
מצאתיה קודרה. מצאתיה בוכייה
כיונה הומייה.

גבותיה כקשתות על עיניה השתטחו,
בלבי רגשות ורגשות התמתחו:
השתגעתי, אלתי, השתגעתי מאהבה
ואת לי – רק איבה.

כי היה הייתה אלתי
זו היפה בבנות ארצתי,
מגזע אותן הנערות
ההורגות כשהן אוהבות.

לכן הרגה בלהבת לבבה
את הראשון אשר אהבה,
והרגה עוד עשרים אחרים
ולסוף – הרגה גם אותי.

אך יבוא יום ולבתך
תכה גלים, תגנח דמים
כי עשרים הרוגי לבבך
יהרגו ביחדם אז אותך.

רק אנוכי – אחרון הרוגייך
לא אזכור ימי תפארתך
ועל קבר שחור גאוותך
עוד אשיר שירת זיווגך.

בדרך לירושלים (דרור) / (מילים: אהוד מנור. לחן: שלמה ארצי)

מייד אחרי מותה של אמא שלי, כתב עליה אהוד מנור שיר. הוא בוצע לראשונה על ידי אילנית בפסטיבל הזמר המזרחי, שנקרא על שם אמא שלי (שהייתה מהוגותיו): 'דרור, למנצח שיר מזמור'. השיר נפלא, הן בגלל המילים המרגשות (אהוד מנור ואמא שלי היו ידידי נפש), הן בגלל הלחן העדין והמרהיב של שלמה ארצי ולטעמי, בעיקר בזכות העיבוד המפעים של ננסי ברנדס.
יש במילים, בלחן ובעיבוד, משהו מן התחושה שיש לי בכל פעם שאני עולה לירושלים מאז שאמא שלי מתה. היא כבר לא שם, אבל אני מתרגש, כי אני נוסע אליה תמיד. העלייה הזו, האוויר שהופך לצלול מרגע לרגע, הלחן שהופך לשמימי משורה לשורה, העיבוד המלאכי – זה מה שאני מרגיש כשאני נוסע לירושלים, כשאני כותב, כשאני ממריא ארצה והמטוס עוזב את העננים של חו"ל ונוסק מעליהם אל האור, אל ישראל. תמיד אני חושב: אולי היא שם.