הדימוי התקשורתי של אביב גפן עושה לו עוול. במציאות אין זכר למוחצנות היהירה ולפרובוקטיביות. פנים מול פנים נחשף אדם נחמד להפליא, משעשע, רגיש ונטול פוזות. אז איך אפשר להסביר את הפער? אולי בכך שגפן, בחור תקשורתי ביותר, מיטיב "לספק את הסחורה". רוצים כותרת מתלהמת? תקבלו. וכך הוא מקבע את תדמיתו הארוגנטית.
 
אבל אני בכלל לא רציתי ממנו כותרת. באופן ברור ומוצהר התכוונתי לדבר איתו אך ורק על מוזיקה. "איזו מהפכה זאת תהיה בהקשר שלך. ראיון על מוזיקה בלבד", אמרתי לו.
 
ומה יצא? כותרת בגלובס: "אני משפיע יותר מראש הממשלה". ונכון, לא היתה ברירה ואל הראיון השתרבבו גם פוליטיקה ורכילויות שלא מעניינות אותי. וגם ההדגשים השתבשו לגמרי. זה לא היה תלוי בי.
 
כשזה תלוי רק בי, אני מתפרעת עם ראיונות בני 5,000 מילה על מוזיקה נטו – כמו כאן, בפורום המוזיקה המצוין של ויינט. אבל כרגע אינני יכולה להרשות לעצמי לעבוד "בשביל הנשמה", כלומר בהתנדבות.
 
בסוף הפוסט ניתן למצוא את הכתבה כפי שהתפרסמה השבוע ב"גלובס".
 
כאן, בבלוג שלי, אני מנצלת את ההזדמנות להביא אותה כמו שהתכוונתי מלכתחילה. וכך, ערכתי אותה מחדש, וזאת הגרסה שלי. אפשר לקרוא לה – הגרסה האקוסטית.
 
***     
 
 
"יש לילות שאני פתאום מתעורר, ומיד מתקשר למפיק שלי ואומר: 'עכשיו אולפן! עכשיו'", אומר אביב גפן, "ואני מקבל אולפן! ואני שם עד הבוקר. זה המקדש. זה טעם החיים שלי, המוזיקה".         
אין לך אולפן בבית?
"יש לי בבית אולפן קטן, אבל הוא משמש רק לסקיצות. אני לא מסכים לעבוד שם קשה מדי. בכלל, האולפנים הביתיים בעייתיים בעיניי עם כל הנגישות אליהם – הם הרי נמצאים בחדר השני. אבל אני חושב שהדרך של האומן מהבית שלו לאולפן היא דרך מאוד חשובה. האולפן אכן מקדש. ההליכה אליו, היציאה מהבית, הפרידה מהאהובה או מהאהוב כדי להגיע אליו – משמעותיים לאומן". 
 

"האלוהים שלי"

גפן, 33, נמצא כיום באחת מתקופותיו הטובות. האלבומים שהפיק לעצמו ("עם הזמן") ולנינט טייב ("יחפה") הגיעו לזהב. האלבום שלו ושל סטיבן ווילסון, חברו לצמד "בלאקפילד" חצה את ה-100,000 עותקים, וחברת "וורנר-אטלנטיק" הנחשבת חתמה איתם על חוזה ותפיץ את אלבומם השני. השניים יקדמו אותו בקרוב במסע הופעות מתוקשר באירופה ובאמריקה. "אני יוצא להרפתקה שאין לי מושג איך היא תיגמר, אבל זה נראה טוב", הוא מדווח, "וחוץ מזה המפיק עופר מאירי ואני מוציאים אלבום לאלכס, זמרת מדהימה בת 16. וכל הזמן אני מופיע רצח – עם 'התעויוט', הופעה אקוסטית עם ערן מיטלמן, וגם הופעות בהאנגר".
 
ועדיין, ניכר שהוא מתענג על המוזיקה לא רק מהצד המוחצן שלה. "המוזיקה כל כך חזקה בחיים שלי. אני לא זוכר באיזה יום בשבוע אבא שלי (יהונתן גפן – ת.ל) עזב את הבית, אבל אני זוכר איזה שיר היה ברדיו. זאת מוזיקה בעיניי. זה האלוהים שלי".
איזה שיר היה ברדיו?
"(מחייך במבוכה). לא אומר. זה אינטימי שלי".
אתה מפריד בין החיים למוזיקה? המוזיקה, למשל, מסתדרת עם הזוגיות שלך?
"בואי נגיד ששני (פרידן, אשתו – ת.ל) הפכה להיות מאוד סבלנית למוזיקה, כי היא יודעת שזה תמיד יהיה אצלי במקום הראשון"…
והיא רק במקום השני?   
"לצערי המוזיקה במקום הראשון. שני יודעת שאם יש שיר טוב או לחן טוב או נושא טקסטואלי טוב, אני שמה. זה יכול לקחת יום, יומיים, חודש, אבל אני שם לגמרי. וזה מצריך ממנה ויתורים מאוד גדולים, אבל לכן היא גם אהובה שלי כל כך גדולה – כי היא הבינה את זה בלי להיעלב בכלל. היא אולי החברה הראשונה שלי שמבינה את זה".
היא גם מעורבת במוזיקה שלך? אתה משמיע לה דברים?
"היא הראשונה שאני משמיע לה, ואני משמיע לה הכל. אבל אין לה שום השפעה על השירים".
יש לכם אותו טעם מוזיקלי?          
"בהתחלה לא. בהתחלה היא אהבה את 'אר אי אם' וסטינג החדשים. אמרתי לה שזה או אני או הם… אבל שיבחתי את טעמה מאוד. היום היא כבר ספצית גדולה".
ונגיד שהיא לא היתה אוהבת מוזיקה, או שהיתה אדישה למוזיקה. יכולת להסתדר עם זה?
"כן. זאת בעצם השאיפה שלי".
שהיא לא תאהב מוזיקה?
"כן".
למה?  
"כי… יש מערכת מוזיקלית, ויש מערכת של אהבה וזוגיות. וצריכה להיות הפרדה".
 
אחר כך דיברנו על אבהות בהקשר המוזיקלי. שאלתי אם ירצה שילדיו העתידיים יהיו מוזיקאים. הוא הרהר ארוכות, לא הסגיר את הסוד שפורסם אחרי שהכתבה הופצה – שאשתו כבר בחודש השלישי. ואז חייך: "אני חושב שכן. קצת יהיה לי עצוב, כי התחרות תהיה קשה… זה או שהתחרות תהיה קשה, או שאני אגנוב להם שירים… לא יודע"…
 

"צעקה נשמרת יותר טוב מחיוך"

השיר האחרון של אביב גפן (נכון לחנוכה 2006) נכתב בהלוויה של יונה קירשנבאום. "היה מאוד עצוב, כי יונה היתה אישה אהובה והיא ומוטי בעלה חברים טובים של ההורים שלי ושלי. וכשהרב הקריא משהו על הקבר, הגיעה לראש שלי מנגינה. מיד הלכתי לבית של מוטי במכמורת, שקרוב לבית הקברות, וחיפשתי פסנתר קטן, אורגן כזה מצ'וקמק. ושם הכל נכתב, בשנייה. ככה נוצרים השירים הטובים בעיניי".
מוכרחים ליצור מתוך כאב?   
"עדיף, כי זה יותר מעניין. שמחה מביאה להיט פופ מתקתק שנמאס על המאזין אחרי חודשיים. צעקה נשמרת יותר טוב מחיוך".
אז אתה אומר דבר אכזרי. יוצר שנמצא בתקופה מצוינת, לא יצור שירים טובים?
"יש שירי אושר, אבל הם לא רבים. ואני גם לא אדם שמח"…
אפילו לא בתקופות טובות?
"היום אני נמצא במקום מאוד טוב – בשירה שלי, בכתיבה שלי, בחיים שלי, בזוגיות שלי – אבל אני לא מאושר. מצד שני, החיים הם בכל זאת כיף. יש בעצם משהו מאוד רומנטי בעצב הזה".
אז אתה אוהב את העצב הזה.
"כן. כל עוד הוא לא פתטי ואני לא מושך לשם באופן מכוון כדי לכתוב".
כשאתה מתחיל שיר, אתה יודע איך הוא ייראה בסוף?    
"לחלוטין. באופן מפחיד, אפילו".
ואתה כותב בקלות?
"כן, אני לא מהנודניקים המתחבטים"… 
יש לך טקסים או הרגלים קבועים כדי ליצור או לקבל השראה?  
"זה פתטי, אבל אני נעזר בריח של גויאבות שמאוד עוזר לי, ובנרות. אני גומר נרות כמו מפעל כל יום. לא יכול לעבוד עם אור בחדר. אני חייב לראות את הלהבה, את הריצוד".
מה אתה עושה במצבים שבהם אתה לא יכול ליצור? מתעקש או מאפשר לעצמך מנוחה?
"יש תקופות של אינפוט ואאוטפוט. יש תקופות שבהן אני משמש כצופה. אני מטייל בעולם, וגם בתוך הנפש שלי, ואחרי זה הכל יוצא. האינפוט זאת בעצם המוזה שלי".
אז התקופות האלה לא מבהילות אותך.
"להיפך"!
מה היחס שלך לשירים שלך מפעם לעומת שירים חדשים? אתה ביקורתי כלפיהם? אוהב אותם?
"אני אוהב את כולם. כולם היו בניי, כמו שאומרים"…
ואתה מוצא בהם טעויות? מחפש?
"תמיד יש טעויות בהפקה, בהתנסחות, אבל זה נורא יפה. השירים שלי הם כמו  יומן פרטי של אדם מתבגר שפרוש לעיני כל ישראל… בכלל, אחרי שאמות לא אתפס כאן כאלתרמן או כביאליק. אני רואה את עצמי כמשורר רחוב – בינוני. לא מישהו דגול, אבל אני הכי טוב בשירים שלי".
יש שירים שאתה מתחרט עליהם?    
"לא מתחרט גם על הטיפשיים ביותר".
אתה בכלל מקשיב למוזיקה של עצמך? 
"לא יותר מדי. כשיש שירים שלי ברדיו, אני מעביר".
למה?
"כי זה מביך אותי".
ואתה שומע אלבומים של עצמך?
"לא. אני מעדיף לשמוע מוזיקה אחרת"…
 
המוזיקה תמיד התמזגה עם חייו. "זכיתי להירדם משירי הערש ששרו לי שלום חנוך, דיוויד ברוזה, גרוניך, אריק איינשטיין ואבא כמובן. בבית שלי תמיד שרו וכתבו. גדלתי מאחורי הקלעים של מועדון 'צוותא'. ההורים שלי לקחו אותי לשם בסלקל. לא היה להם כסף לאופר, כי כל הכסף הלך לחשיש של אבא שלי"…
אז בעצם לא בחרת להיות מוזיקאי.
"מעולם לא".
ואם לא היית מוזיקאי, מה היית?
"יותר קל לי לומר מה לא הייתי – מתמטיקאי, איש הייטק, מורה לתושב"ע, קבלן ובנקאי. אבל הייתי פסיכולוג מצוין, וגם איש תקשורת מעולה. יכולתי להיות תמהוני שממציא איזה כת".
גורו כזה?
"גורו בשקל".
 

מאחורי ערפל הסיגריות שלו גפן ממוקד. לא משייט בזרם אסוציאציות שקל להיקלע לתוכן בראיונות. המילים יוצאות ממנו צבעוניות, אבל בשליטה מוחלטת. ממש כמו שהוא עובד עם להקתו. "אני מגיע לאולפן עם כל תפקיד בנוי וכתוב. כל עיבוד – מריפ גיטרה של חצי שנייה עד קרן יער בסוף – הכל כתוב לי בראש ואסור להפריע. לא חושב שהלהקה ואני יכולים ליצור ביחד משהו טוב. אני מאמין בלהיות דיקטטור, ואני כזה. הלהקה צריכה לעזור לי להוריד את זה לטייפ בצורה הכי טובה".
וחשוב לך להיות מובן וקומוניקטיבי בשירים שלך?          
"לא. אני עושה את הכל כמו שאני רוצה".
שהאחרים ישברו את הראש.
"לגמרי, מה גם שיש לי קהל רחב, שנבנתה בינינו במשך המון שנים מערכת של אמון מאוד גדולה. הם מקבלים את כל הדברים שאני עושה. מדהים שאני יכול לעשות מצד אחד את 'חלולים' – אלבום קשה נורא ו'ממנטו מורי' – אלבום על מוות שהוקלט בדנמרק על אי של קרח, ומצד שני את נינט".
איך באמת היה להפיק אותה?
"אני לא מפיק טוב"!
מה זאת אומרת?
"אני לא מפיק טוב כמו שאין לי קול טוב, אבל בשביל עצמי אני מפיק טוב עם הקול הכי טוב בעולם. את נינט נהניתי להפיק, ואני מאוד אוהב את האלבום, שנעשה תחת לחץ תקשורתי עצום. עשיתי לה שירות גדול בכך שלא תפרתי לה הפקת פופ עם להיטים מתקתקים, והיא הלכה איתי לאורך כל הדרך. העבודה איתה נתנה לי המון מעצם החיבור הקיצוני בין העולמות שלנו. כתבתי לה אלבום שמיועד לקהל די פאנקיסטי בני 17 עד 25, ובהופעה שלה ראיתי בנות 60 וילדים בני 6 עם פלאפונים, שרים את השירים הכבדים האלה ובמקביל מחפשים את יהודה לוי".
מה בעצם השאיפות שלך?      
"אני רוצה שבלאקפילד / אביב גפן יגיעו לכמה שיותר אנשים בעולם. השיר 'סוף העולם' נשמע מצוין גם באנגלית".
איפה תהיה בעוד עשרים שנה?  
(חושב ממושכות) "לא יודע".
איפה אתה רוצה להיות?
(שוב משתהה). "לא יודע. אין לי מושג. אני אדם כל כך פעיל ופתוח שפשוט אין לי מושג. אין לי איזה חלום".
 
בעבר הצהיר גפן על רצונו בתיק החינוך, וזה עדיין בתוקף מבחינתו. לא מדובר במגלומניה ילדותית – עובדה שאינו רוצה להיות ראש הממשלה ("לאורך זמן אני משפיע במוזיקה שלי יותר מראשי ממשלות"). ההתלהבות העצובה שבה הוא מדבר מאשרת את כנותו. "יש בכיתות מורים עצובים, שנמצאים בפיגור נוראי אחרי התלמידים – ואני לא אומר את זה בזלזול, חלילה. ילדים יושבים עם אס אם אסים, לא מקשיבים למילה של המורה, עונים לשיחות באמצע השיעור. כבר אין כבוד למורה, והוא גם לא יכול לדבר לתלמידים שלו. חומרי הלימוד  לא רלוונטיים. צריכים ללמוד גם שירה של קורט קוביין, לא רק של ביאליק. שירים של 'רדיו הד' הם שירה צרופה אמיתית. חבל שמערכת החינוך לא מתעדכנת. אבל יש כמה בתי ספר שדווקא לומדים אותי היום, זה נורא יפה".
 

הכתבה בגלובס

– סוף –