חוזרים למקורוק

אוניברסיטת ת"א, ינואר השנה. ערן צור ויובל מסנר שרים ומנגנים עם הפייטנים הירושלמים הרב דוד מנחם ואלעד גבאי. הרפרטואר: שירי רוק של צור ופיוטים עתיקים. על הבמה גיטרות וצ'לו לצד קאנון, דרבוקה ו(חליל) נאי. "למולדת שובי רני צהלי בת יפהפיה", שר צור בטבעיות מוחלטת פיוט יהודי טוניסאי שחיבר אשר מזרחי ללחן ערבי. דוד מנחם מתמוגג: "כל כך יפה איך שערן התל-אביבי הזה שר ככה פיוט צפון-אפריקאי".
הקהל נרגש מהחיבורים האלה ומגיב במחיאות כפיים חפלאיות ובצעקות רוקיות.

כל זה התרחש במסגרת "דיאלוג בין שירה לפיוט" – עוד אחד מהערבים של פרויקט "ידידי השכחת" של "בית הלל" וקרן אבי חי, שמשגשג כשלוש שנים באוניברסיטאות בארץ. בין האומנים שהופיעו בו עד כה: שלמה בר, יאיר דלאל, אתי אנקרי, מיכה שטרית, ליאור אלמליח, נקמת הטרקטור, קורין אלאל, כנסיית השכל, ערן צור, אביתר בנאי ואהוד בנאי.

במקביל פעילים הצלחות מתמשכות כמו התזמורת האנדלוסית ו"אנסמבל היונה" שמחייה את המוזיקה היהודית המזרחית ומרבה להופיע עם ברי סחרוף.

מהצד המזרח האירופאי ישנן להקות כמו "אוי דיויז'ן" שעושות ג'אז יהודי ו"א גרויסע מציאע" ו"טריו קרפיון",שמופיעות בין השאר במרתונים של מוזיקה יהודית שנערכים במועדון הרוק התל אביבי לבונטין 7.

לכך אפשר להוסיף אתרי אינטרנט משגשגים כ"הזמנה לפיוט", ואת הצלחת "אנא בכוח" – שיר התפילה של עובדיה חממה בפלייליסט של גלגל"צ. ויש דוגמאות נוספות, שהושמטו מחשש שהכתבה תיראה כניימ-דרופינג ארוך.

אז למה זה קורה? למה דווקא עכשיו? והאם יש קשר בין פיוטים לרוק'נרול?

"על הקודש מונח ענן של ספק"

ערן צור: "בבית שלי נחשפתי לשירת ספרד – אבן גבירול, יהודה הלוי, וגם ביאליק, אבל זמירות שבת לא היו. הוריי ניצולי שואה, וכל הרקע הדתי המזרח אירופאי שלנו נמחק. לכן קל לי יותר להתחבר למוזיקה היהודית דרך המסורת המזרחית, שחדשה לי, ואני שמח שהגעתי אליה דרך דודי ואלעד שמופיעים איתי".
איך אתה מתחבר למוזיקה הזו?
"כל אומן ישראלי שעובד עם הטקסט מחפש את הצורה הנכונה לשיר בעברית. ומהבחינה הזו, הפיוט הוא שיעור חשוב כי היו אנשים שהצליחו להגיע לזה לפני אלפי שנים, וזה מוכיח שהדבר אפשרי. יש בפיוטים שכבות של אינפורמציה שלא גלויות ברגע הראשון, ואני אוהב את הירידה לעומקן. אני מרגיש שהלחן התמים שאנשים שרים בארוחות שבת, טומן בתוכו הרבה יותר".
מה לגבי הפן הדתי?
"בניגוד לאנשים מזרחיים שמגיעים אל החומר הזה ממקומות אחרים, אני רואה בפיוטים האלה חומר אמנותי ותו לא. על הקודש מונח ענן של ספק. מצד שני, אולי הדברים האלה נותנים כוח מבחינה נפשית".
אתה משתמש בחומרים האלה ביצירה שלך?      
"קשה לשים אצבע על השפעות ישירות, אבל הדברים עושים את פעולתם. לקחת אותם ולהטמיע אותם בשפה שלך, זאת החוכמה. השפה העברית מחברת אותי לזמן ולמקום דרך הקודים שבהם הפיוטים משתמשים. אני מחפש את החיבור לשפה ורוצה להכיר אותו. זה מאפשר לי להציץ ליסודות שלי. בשיר שלי 'ערב ב' כסליו' שבו ציטטתי את אבן גבירול, הצלחתי לכתוב במשפט 'עיוור בלב ים מי אותו יציל' מילים מתקופות שונות, ואני רואה בכך הישג. לזה אני שואף".

אלעד גבאי, נגן בהרכבים של מוזיקה אתנית (להקות "קדם", "שחרית" ועוד) ומורה למוזיקה מזרחית באוניברסיטת בר-אילן ובאקדמיה למוזיקה מזרחית קלאסית בירושלים, מספר על ההשפעה ההדדית בין הפייטנים לצור: "אנחנו, הפייטנים הירושלמים, יותר זורמים עם השיר, בניגוד לז'אנר של המוזיקה הישראלית עם ההתחלה, אמצע וסוף. הם הרבה יותר מסודרים מאיתנו ואנחנו למדנו מהם להיות יותר מאורגנים. ערן, לעומת זאת, למד את ההיפך – לתפוס תו ולראות מה יקרה איתו. לקחנו את ערן למקום הזה של יאללה, ננגן, נתגלגל"…

הפייטן דוד מנחם מחדד את הדברים: "כשהציעו לי להופיע עם ערן חשבתי שכל אחד מאיתנו ישיר לחוד את השירים שלו, אבל ערן למד את הפיוטים ובהופעות הוא גם שר אותם לבד ואני 'רק' מנגן, ואני אוהב את זה. זה ממש 'אם תרצו אין זו אגדה'. בדרך כלל כשאני מופיע עם מוזיקאים מתחומים אחרים, אני מתאים את הפיוטים לפי המהות של המוזיקאים ששרים אותם. אני בוחן אותם בהתחלה עם פיוטים 'פושטים' ואז מגלה את היכולות שלהם. הופעתי עם שלומי שבת והבנתי שהכיוון שלו הוא חאפלה, אז התאמתי לו פיוטים כאלה. לערן צור אני מתאים פיוטים מהורהרים. מבין כל המוזיקאים שהופעתי איתם, ערן היחידי שממש הכנסתי להיכלות".
יש נקודות מפגש בין מוזיקה יהודית לרוק'נרול?
"מה זאת מוזיקה יהודית? הרי היא קיימת בכל העולם ותמיד היתה דינמית והתאימה את עצמה למקום שלה ולתקופה שלה. אז אם הרוק דורש את זה, היא יכולה להתאים את עצמה אליו".

זה בדיוק מה שחושב הפייטן ליאור אלמליח, שהתפרסם כסולן של התזמורת האנדלוסית: "אף אחד לא יודע איך באמת שרו את הפיוטים לפני מאות שנים. הטקסטים עברו מאב לבן, אבל כל פייטן שר אותם באופן אישי. אני מאמין שהפיוט לא תלוי בטרנדים, אבל הלבוש שהוא לובש מזמן לזמן מתאים לרוח התקופה, וזאת הדרך שלו להעביר את עצמו הלאה. כיום זה קורה באמצעות הרוק, אבל בזמנים אחרים הוא יכול להישמע אחרת, הכל בהתאם לזמנו".

"ידע נשגב"

גם אהוד בנאי רואה קשר בין רוק'נרול ליהדות, והוא מסביר את העיתוי של התופעה: "זה תהליך טבעי ומתבקש. מוזיקאים רגישים הם קצת כמו מרכזי קליטה שקולטים עם האנטנות שלהם את כיוון הרוח. יש כאן תהליך של עם שהתפזר לארבע רוחות השמיים ועכשיו חוזר לאדמתו העתיקה, למקום בו היתה מורשת מוזיקלית עמוקה של נגינת ושירת הלויים. מדובר בידע נשגב שאבד עם כל הגלויות, ועכשיו חוזר לכאן קרוע ושבור מאתיופיה, אוקראינה, פרס, אירופה ואמריקה. ומכל השברים האלה, לאט לאט, מתרקמת כאן זהות יהודית ישראלית".
ואיך זה מתקשר לרוק?
"מוזיקאי הרוק, וסליחה על חוסר הצניעות, הם בדרך כלל ה'רציניים' שבחבורה, שבאו למוזיקה מתוך עניין אמיתי ולא כדי להיות כוכבים לשעה-שעתיים. אני רואה את העניין שלנו בזה כמשהו מתבקש, ברירה טבעית. כמו שדילן וניל יאנג וספרינגסטין מחפשים שורשים בפולק אמריקאי, אנחנו הולכים למקורות שלנו".

יואב קוטנר, העורך הראשי של ערוץ המוזיקה 24, מסכים עם בנאי: "יש רצון לחזור לשורשים. יהודה פוליקר, למשל, גילה את המוזיקה היוונית ואת נושא השואה אחרי שעשה תקליטי רוק, וכך יוצרים נוספים, שאחרי שהם קיימים בשוק כמה שנים, מחפשים את האמת שלהם. אגב, מוזיקה יהודית זה גם ברי סחרוף או רמי פורטיס ושלום חנוך, ש'סתם' שרים בעברית".
 
לערן צור יש הסבר יותר מפוכח למהלך: "אנחנו, האמנים הישראלים, לא מלקקים דבש כיום, וזאת ממש מלחמת הישרדות קשה. לכן, כשנוצרת הזדמנות כזו בתחום הראוי הזה, אז התמיכה והמימון של קרן אבי חי שמעורבת בפרויקטים האלה, מאוד עוזרת, מכובדת ולגיטימית".
 
יהודה הלוי זה טרנד?
 
האם מדובר בתופעה חדשה? קוטנר סבור שלא: "תמיד היתה כמיהה של אנשים לחזור למקורותיהם. חברת התקליטים 'מי'ם' – מוזיקה יהודית מקורית  שהקים ניצן זעירא קיימת כבר יותר מעשר שנים והם עושים דברים מאוד יפים בתחום. אני חושב שזה קשור למצב המדינה יותר מאשר למצב המוזיקה. אנחנו בתקופה של משבר בערכים ובזהות שלנו ושואלים שאלות כמו מי אנחנו ומה אנחנו עושים פה. ובמקורות יש כנראה תשובות לאנשים שמחפשים".

מיכה שטרית מרחיב: "תמיד עסקו בכך. גם ביאליק וטשרניחובסקי הכירו את המקורות, והיה גם הגל של הכנענים, ואצל עמוס קינן יש התייחסות לשפה העברית. כל מי שרוצה להעמיק בתרבות שלו מגיע לזה. התרבות היהודית יותר עתיקה מהתרבות הישראלית. מי שמתעסק בכתיבה הולך באופן טבעי לארון הספרים היהודי, העמוק והמדהים, בעיקר כשהשפה השלטת היא של התקשורת הדלה מילולית. וכשיש לך כל כך הרבה להביע, במיוחד במדינה כמו שלנו, צריך הרבה יותר מילים. אנשים מחפשים תיבת תהודה ומוצאים אותה בטקסטים העתיקים האלה. אבל בפיוטים יש משהו יותר עמוק, מעבר לשפה – שורשים, ואפשר להסתכל עליהם כעל שירה. אם אתה קצת יותר מאמין – זה עוד יותר חזק, ואם אתה דתי – זה משהו אחר".
איך זה אצלך?
"אני רוצה להעשיר את השפה ולעבוד עם כל מה שיש בה. יש בי אופטימיות כשאני נפגש עם חומר מלפני אלף שנה. לבצע את 'ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב' – זה מאוד חזק".
אתה חושב שמדובר בטרנד?
"לא נראה לי שזה קשור לטרנד. קשה לי לדבר על יהודה הלוי כטרנד".

ומוסיף הפייטן אלעד גבאי: "הממסד תמיד העדיף לחלק בין החילוני לדתי ובין הלבן לשחור. הוא לא ידע איך לאכול את מי שבאמצע, ויש הרבה באמצע. הרי אפשר להאמין באלוהים ולא לשמור שבת. אפשר לשמוע גלגלצ בדרך לבית הכנסת בשבת. היום מי שבאמצע מרגיש בשל להתבטא. וכשיש מופע של ערן צור עם פייטנים באוניברסיטה, הרבה סטודנטים מתלהבים, כי זה טבעי להם. הם לא נמצאים בצד של לובשי השחורים שלא הולכים לצבא או של אוכלי הקלאמרי ביום כיפור במסעדות יוקרה בתל אביב. בשבילם ערן צור ופיוטים ביחד זה נפלא, והמהלך הזה רק ילך ויגדל".

גם מיכה שטרית מאמין שהתופעה תתפשט: "מערכת החינוך לא מתעסקת ביהודה לוי, ומהבחינה הזו אנחנו, מוזיקאים ששרים אותו, נותנים שירות. אני מאמין שכל השירה העברית תתרחב. היום בני נוער מכירים את 'עוד חוזר הניגון' של אלתרמן בזכות ברי סחרוף, ששר אותו. ואולי כל העוסקים בדבר עושים עבודת ארכיון ובעצם אנחנו סוכנים של החומר הזה כדי להביא אותו לעתיד. גם זה משהו".

"גפילטע פיש עם חילבה"

בשבועות הקרובים יוציאו מיכה שטרית וליאור אלמליח אלבום ובו ניגונים מסורתיים בעיבודים חדשים ופיוטים שהולחנו במיוחד. "ליאור ביקש ממני שאעזור לו בתקליט פופ שהוא עושה", מספר שטרית על המפגש ביניהם. "אז אמרתי לו: זמרי פופ יש בשפע, אבל אתה עוסק בתחום מדהים בעיניי – פיוטים. אם תרצה, אני מוכן לצאת איתך לדרך עם זה. אין לי כוח לעשות 'עוד תקליט'. ומאז, כבר שנה שלישית שאנחנו עוסקים בכך, משפיעים זה על זה ומלמדים אחד את השני. הוא לימד אותי מקאמים, סולמות מזרחיים וניגונים עתיקים ומסורתיים. אני הצעתי לו זווית שונה על הטקסטים, ועכשיו הוא שר אותם אחרת".

ליאור אלמליח מאשר: "למדתי ממיכה התייחסות נכונה לטקסט. הוא איש של טקסטים, ולכן פניתי אליו. תמיד כיניתי אותו 'הפייטן' כי השירים שלו הם בעצם פיוטים. מיכה נפתח לעולם הפיוטים שהוא לא הכיר והתחבר אליו מתוך הנשמה שלו".

גם אהוד בנאי עובד בימים אלה על אלבום פיוטים משלו. "מדובר במיקס של פיוטים שאני חי באופן יומיומי או שבועי", הוא מפרט. "דברים פשוטים ששרים בבית הכנסת או סביב שולחן שבת. מיקס פרסי-אשכנזי-תימני, כי אלה החיים שלי – גפילטע פיש עם חילבה. אין בו פיוטי ימי הביניים של רבי יהודה הלוי ואבן גבירול, סלסולים אקרובטיים בסגנון פייטני המזרח או המערב ושום דבר חדש שהלחנתי. רק הגישה האישית שלי וההפקה המוזיקלית".
הוא חלק מתופעה מוזיקלית ורעיונית שמתרחשת עכשיו?
"קשה לי  לדבר על אלבום שלי כ'חלק מתופעה', אבל בדיעבד הוא בהחלט כזה. למרות שאני עושה אותו מתוך החיים שלי כאיש בודד שלא שייך בהכרח למגמה מסוימת או לזרם זה או אחר, נושא הזהות היהודית שלי מעסיק אותי מאוד, והאלבום הוא ללא ספק חלק מזה".

בעוד שבעבר, בנאי חשש מכך שחלק מהקהל שלו יירתע מפני אלבום פיוטים שכזה, כיום הוא מביע ביטחון: "עכשיו אני שלם לגמרי עם האלבום הזה ומאמין שהוא יתקבל בברכה".

למיכה שטרית לא אכפת גם אם האלבום שלו ושל אלמליח לא יתקבל בטווח הקרוב. "אני לא חושב שהשיר מחפש קהל, אני חושב שהקהל מחפש שיר", הוא מבהיר. "חשוב לי לא רק מה שאני אומר, אלא מי מקשיב. לחפש מה הקהל אוהב זה כמו לרדוף אחרי הקשת ואני לא מוכן לקבל כל אחד כקהל. אם החומר יעשה סלקציה – זה גם טוב. חוץ מזה, לדברים שלא אוהבים היום יהיה קהל בעתיד. גם אני, כשלמדתי את יהודה הלוי בתיכון – רציתי לירות בזה. אבל אני אופטימי ומאמין שהקהל ילך ויגדל. הרי עדיין מדפיסים את ביאליק ויש לו ביקוש. אני מאמין בחומר הזה, למרות שהוא לא יככב בגלגלצ. האיכות ההישרדותית של היצירות קובעת את האיכות התרבותית. זה כבר עבר אלף שנה, ויעבור עוד אלף".
– סוף –
(פורסם ב"גלובס", ימים ד-ה, 30-31.5.07