אמפי קיסריה. 24.7.08. (אמש). המופע "שרים מאיר אריאל – 9 שנים בלעדיו". שלום חנוך מטביע על נינט את חותמת האיכות שלו. כמה דקות לפני כן היא שרה את השיר "איך לפעמים אני". הגישה והאנרגיות שלה היו רוקיסטיות, מה גם שהיא נתמכה בנגינת הגיטרה המיומנת של ברוך בן יצחק מ"רוקפור" ובכלים המצטיינים של "שליחי הבלוז". נינט צעקה. היא החצינה משהו חזק. אבל מה? דבר אמת או הצגה?
 
נינט שואפת להיות רוקיסטית, כך לפחות נרמז מהתבטאויותיה ומההתארחויות שלה בהופעות של גבע אלון, רוקפור, שי גבסו וחנוך עצמו. לא נכחתי בהופעות הללו, כך שאינני יכולה לשפוט את התוצאה, אבל מקורותיי לא הצביעו על התרשמות מיוחדת בבראנז'ה המוזיקלית מהמהלך. נינט, כך נראה, נתפסה יותר לרוק במובן התדמיתי חיצוני שלו – צרחות ותלבושות, ולא לעובדה שהוא אמור להחצין פנימיות יצירתית אותנטית. לא נראה היה שאוטוריטה רצינית מתחום הרוקנרול לוקחת ברצינות את נינט.
 
שלום חנוך על הבמה דיבר על "ריסים", השיר הנשכח מעט, שמאיר אריאל כתב וחנוך הלחין לאריק איינשטיין. "השיר הזה חיכה הרבה זמן, אבל אני לא יכול לשיר אותו", אמר חנוך. "ואז מצאתי מישהי ששרה אותו הכי טוב", והצביע על נינט. הפעם היא שרה בעדינות חרישית, בקושי נשמעת, אבל מה שנשמע היה משכנע. ולאורך כל השירה שלה, חנוך הביט בה בהתרגשות, מאשר במבטו את מהלכי הקול שלה. מחייך. בתום השיר חיבק אותה חזק. (אחר כך, משועשע מהצורך שלו לאזן, הוא חיבק גם את משה לוי שליווה בפסנתר אותו ואותה).
 
שלום חנוך נגע – לא נגע – בנינט. בדמיוני מופיע הציור הנודע "בריאת האדם" של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית. אסוציאציה מוגזמת בעליל, אבל כרגע אני מסרבת לקחת אחריות עליה, עקב כ-30 שעות עירות רציפה. ובכל זאת, הנקודה העקרונית ברורה?
 
 
* * *

לפני "ריסים" חנוך ביצע את "נשל הנחש", ככל הנראה השיר האהוב עלי ביותר של מאיר אריאל (וגם הפוסט הכי נצפה שלי).
 
הכי אהוב, אם כי – עם הסתייגות. בגלל "הבית של המנייאק", כמובן, שמעבר לתוכנו ה"בעייתי", נראה חריג משאר בתי השיר.
 
וגם היתה לי בחורה
קצת פראית, קצת לא ברורה.
אך לא הגיע לה שאשתגע –
אז במכונית שכורה
הרסתי לה את הצורה
ועכשיו אני מתגעגע.   
 
הקאוורים לשיר הזה נוטים לשיר את הבית הנ"ל בהזדהות גברית יתרה, כמעט מתענגת על ההדגשת ההרס (בניגוד למאיר אריאל, ששר אותו באותה נימה שהקדיש לשאר הבתים).
 
שלום חנוך, ששר את השיר כולו בהשלמה מחויכת ונינוחה, הגביר את החיוך בבית הזה, אבל זה היה חיוך עצוב. היתה בו חרטה כנה, שמדגישה את הגעגועים.
 

* * *

ההופעה בקיסריה:
 
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3573055,00.html