עלמה זהר, הופעה, "פלא", אוגוסט 2016
18 באוגוסט 2016הילד נותן בראש: איפה הילד בהופעה, ספטמבר 2016
1 בספטמבר 2016גשמי ברכה
"שום דבר אינו פשוט", מתעוות קולו של שלומי ברכה בצורמנות אלקטרונית וחוזר על עצמו שוב ושוב כמו מנטרה. זה קורה ב"ארץ עיר" – השיר החותם את "מאדים ומחוויר" – אלבום הסולו השני שלו אחרי שתיקה ממושכת. הראשון, "צ'אפלין צ'ארלי", יצא בשנת 2003. אז מה קרה בין שני האלבומים? שום דבר אינו פשוט, זו כנראה חלק מהתשובה. חלק אחר, מובן יותר, שייך ללהקה שלו, משינה, שבדיוק בתקופת אלבומו הראשון חזרה לפעילות. ברכה הוא כידוע אחד מעמודי התווך שלה, וכתב והלחין רבים מלהיטיה ("למה לי פוליטיקה עכשיו", "רני בפריז ו"הכוכבים דולקים על אש קטנה" – הם רק חלק מרשימה מפוארת).
מי שמחפש את הקשר בין ברכה של משינה לברכה של "עצמו", ימצא אותו קודם כול בטקסטים ובלחנים. בשתי ה"אכסניות" הוא כותב מבריק, המצטיין במשחקי מילים (מבחר מהאלבום הנוכחי: "המלכה מלקה", "הטובה שטווה", "הסופרים כבר לא סופרים" ו"שפת הים" במובן של שפת דיבור), ובמלחין שמתרוצץ חסר מנוח בין הקליט למורכב – ולפעמים שוהה בו זמנית בשתי הטריטוריות. גם איכות הגיטרה שלו ב"מאדים ומחוויר" מתבטאת כאן היטב, אבל הצליל שונה, מתוגבר ב"קין והבל 90210" – להקת פאנק-מטאל ישראלית. עופר מאירי שהפיק מוזיקלית וגם עיבד את השירים יצר ביחד עם ברכה תזמור בסיסי ומינימליסטי (גיטרות-בס-תופים וקלידים), אך מאסיבי בעוצמות הרוקיסטיות. כסולן, יש לברכה קול "קטן", והוא לא מטשטש את העניין אלא דווקא הולך איתו, אפילו מדגיש לפעמים את חוסר הכריזמה שלו בהגשת שיר. כך, למשל, "צב", השיר הפותח, מתחיל איטי, שלו ונינוח, ממש כמו הנושא. שלא כמוהו, באמצע השיר – נוצר מהפך. גיטרות תובעניות מנערות אותו ותיפוף עצבני מטלטל אותו בסיומו.
"מאדים ומחוויר" הוא אלבום של חיפוש, של אי נחת ושל חוסר מנוח עם משיכה אל האפל. הדפוס שבו קבוע: ברכה מתעד את עצמו מנסה לחולל משהו או להגיע לאן-שהוא, אך הדבר לא עולה בידו. מילים נפוצות כאן הן "לא" ו"אין", והאווירה סיוטית, כולל התקדמות לאחור ונפילה אל התהום. עם המטען הזה הוא ניגש אל הנושא המרכזי – זוגיות, עם שלל הווריאציות והניואנסים שלה, בעיקר החסרים – בתקשורת, בוודאות וביציבות.
"שום דבר אינו פשוט" באלבום "מאדים ומחוויר". לא השירים היפים במועקתם, לא החיות הנעות בו בקצב משתנה – צב, עטלפים, דרקון, זאב ועוד, וגם לא שלומי ברכה – שמוכפל על העטיפה בהמוניו, לא ממש פוגש את עצמו, אבל בדרך פוגש אותנו.
פורסם בגלובס באוגוסט 2016