הנה זה מתחיל. ביופי האכזר של יום שמש חורפי. השמש זוהרת, אבל קרה.
הימים האחרונים הם עיסה מתנועעת כמו קצב לב לא סדיר. עם ים תל אביבי וחיפאי ונינט וביאליק ואפלולית של מסעדה אופנתית עם מרואיין כוכב נחמד להפליא והרגעים המתוקים האלה בהם מתחולל מפגש אמיתי בין שתי נפשות. זה מתפוגג אחר כך, אבל באותם רגעים זוהי ברית.
ולחץ, וגם מחלקת טיפול נמרץ עם אבא של חברה יקרה, והדים מיום ההולדת הנורא של בועז כהן. (*)
הנה זה מסתיים, בהתעבות הצללים עד לחשיכה המסמיכה שמאשרת ומאפשרת לערב להיות לילה. החנוכייה כמעט מלאה, ובתערובת הצלילים המתפוגגים מרצדות זמירות חנוכה כמו נרות שסיימו את תפקידם.
שבוע כה מבלבל באינטנסיביות החדה שלו, וכל כך פשוט ומסתדר ברכותו הברורה.
יש לי שאלה: מי צריך לשלוט על מי – היוצר על יצירתו או היצירה על יוצרה?
אני יודעת שאין תשובה אחת, ושגם השאלה לא בהכרח מנוסחת נכון. "צריך" (!), "לשלוט" (!), אבל ככה אני מעדיפה להציג את זה כרגע. יש גם עניין של שלבים. תשובה מקובלת היא שבהתחלה צריך לתת "לה" את מלוא הביטוי, ואחר כך "הוא" אחראי ללטש ולערוך. אבל השאלה שלי יותר עקרונית: מי הבוס?
(*) יום מותה של אמו
10 תגובה
זה המקום שבו את חופשייה מכל, לבד מן הזכות לתת לחושים להוביל, בלי שום מעורבות של השכלתני והכובש והשולט.
שם האמת ואם יש בוסית כי אז שמה – האמת.
איך יודעים להבדיל בין בוס אמת לבין בוס שקר?
האחרון ילחש תמיד, "לא ולא והזהרי ומה יגידו השכנים והסבתא והדודה ועולם ומלואו."
על יוצרה.
השיר המבטא זאת בצורה הכי טהורה, "שיר פרטי", של זהר ארגוב במילים הנהדרות של יהודה אביטל
המלחמה העוד יותר מסובכת, אומנם בלי המאזין, אבל בין היוצר לשירו. מלחמות אגו ופרסום של הזמר בינו לבין השיר
שרתי בחיי כבר המון שירים
כתבתי מנגינות להרבה מילים
רציתי שיר פרטי ששייך רק לי לבד
תמיד יהיה איתי שלא יכיר את אף אחד
אשיר אותו בסוד ותמיד עליו אשמור
שלא יקשיבו לו ושלא יצא לאור
אבל הוא לא יכול
כי הוא רוצה להיות גדול
ברח בין השירים למצעד הפזמונים
עכשיו אני לבד היכן השיר שלי אבד
חזור אליי מהר איני רוצה פזמון אחר
עכשיו אני לבד היכן השיר שלי אבד
חזור אליי מהר איני רוצה פזמון אחר
עבר הוא את הים ודילג על ארצות
שמר על המילים ושינה הרבה שפות
תהיתי אם אוכל להכיר אותו בכלל
מחר אמצא אותו כולם שרים אותו
עכשיו אני לבד היכן השיר שלי אבד
חזור אליי מהר איני רוצה פזמון אחר
עכשיו אני לבד היכן השיר שלי אבד
חזור אליי מהר איני רוצה פזמון אחר
יפה
ועכשיו לשאלה הבאה, מה יותר דומיננטי בחיים שלך? שיר קובע מצב רוח? או קביעת שיר על פי המצב רוח?
קורינה: אבל אם היצירה רוצה להוביל לכיוון אחד, והיוצר רוצה להוביל לכיוון אחר, אז מי "צודק" אם אין אמת אחת?
ליה: אז את מדברת בעצם על עבודת צוות?
אודי: מקסים, ואכן מבטא היטב.
ולשאלתך: פעם מאוד ככה, ופעם מאוד ככה, ובדרך כלל מצב הרוח ממגנט אליו את השירים ההולמים.
נראה לי אינדיבידואלי.
יש שיודעים טוב מאוד מה הם רוצים לומר ומוליכים את יצירתם בתווי הרצוי להם
ויש יוצרים שזורמים עם זה
וזה גם כישרון, את יודעת, לתת לדברים להוליך אותך אלי תוצר יפהפה.
אני חושבת שזה די ברור שהיצירה היא הבוס, אבל כשאת מכניסה למשוואה מילים כמו "צריך" העניין די מאבד את המשמעות שלו.
בעולם אידיאלי (ליוצרים) ובהנחה שמוזות הן פרסוניפיקציות של מושג מעורפל, היוצר היה שולט על יצירתו כמו רכב הנוהג בסוסים- אולם במציאות הסוסים הם סוסי פרא שלא ניתן לאלפם, הללו באים והולכים לפי רצונם וכאשר הם נמצאים בוודאי שקשה מאוד לנהוג בהם.
לכן המילה "צריך" איננה רלוונטית
שאלה מקרקרת מאז ומעולם.(כמו מה קדם למה, מי שולט במי..) ומאז ומעולם אין ממש תשובות, אבל המסתורין הכי מעניין.
"אבל אם היצירה רוצה להוביל לכיוון אחד, והיוצר רוצה להוביל לכיוון אחר, אז מי "צודק" אם אין אמת אחת?"
תימורה, היצירה אינה ילד שלא יודע לחצות את הכביש וצריך לאחוז בידו, שמא ידרס.
בכתיבה, את הילד, שעדיין ברחם אמו.
ונולדת מחדש עם כל סיפור או שיר.
הכתיבה נובעת ממעמקים. נכון, אחר כך נסלק את השיליה, ננגב ונרחץ ונשב להיניק ככל שיחפץ, עד שהבן יקיר יאמר – די די, אני יוצא אל העולם.
ואז לא יישאר דבר לעשות אלא להביט בו מרחוק, באהבה, בגאווה, בגעגועים.
אבל איפה הרשימה האקוסטית???
פנסאית (אם את עוד רואה את זה): אז את מדברת בעצם על לדעת היכן להתמקם, כדי לתת ליצירה להוביל. אהבתי.
עפרה: מסכימה בעניין המיסתורין!
קורינה: בגעגועים, אה?!
וונדי: תיכף, תיכף… (אני מתה להספיק כבר היום, אבל מחר זה יותר ריאלי).