ארבע שנים אחרי אלבומו "אושר אקספרס", מתוודה שלמה ארצי בשיר הפותח את אלבומו, "קצפת": "כמעט נהייתי בוב דילן, סוג גימל, קצת להקה. כמעט שרתי ברומנית, במזרחית ובצעקה". וכך, כמו ההנחתה שאחרי ההרמה, נשאלת השאלה: למה "כמעט"? הרי מודעות עצמית ואפילו הומור עצמי כבר יש לארצי, והוא גם שר בהתכוונות טרייה את כל 14 השירים.

בן זוגו של ה"כמעט" באלבום הוא ה"אולי", שמטבעו, גם הוא מסרב להתחייב, ומנקודת המוצא הזו מצביע על דבר והיפוכו: "אולי אנחנו מלכים, אולי עבדים… כך נשארתי אולי עומד מול חיי כי אולי לא ידעתי הרבה".

אז למה ארצי לא הולך עד הסוף? למה בעצם הוא לא מפתיע ושר ברומנית או במזרחית, שלא לדבר על שחרור צעקה אמיתית? מדוע הוא נהיה כמעט בוב דילן ולא לגמרי שלמה ארצי שנהג בעבר (הרחוק), דווקא מתוך תנודות הערעור, להתמקם על טריטוריות חדשות?

בינתיים הוא שוחק את מסלולי הביטחון. "קצפת" הוא עוד אחד מאותו הדבר. שוב הגרפיטי על הקיר. שוב מוטיב נתינת הטבעת. עוד פעם "תתארו לכם" וגם "הייתי משלם" ("לראות אותך נתלית לי עוד פעם על הגב". בעבר –  אלף דולר בשביל כוס קפה איתך). וגם הירח עדיין כאן.

דווקא התרומה המבורכת של הזמרים המתארחים באלבום מחדדת את הנקודה הזו. דיקלה, שבאקספרסיביות שלה מקצינה לטובה את שיר האהבה "מחמל נפשי" לנואשות חייתית. בהיפוך ממנה, יובל בנאי בשיר "לנצח יחד", מרענן באמצעות "קוּליות" את מוטיב יחסי אב-בן.  ואמיר דדון מוסיף עם הגבעטרון הדר צנוע של קלאסיות לשיר "גבעה אחת" שארצי הלחין למילים של נתן יונתן.

הצוות המקצוען של ההפקה והעיבודים – פטריק סבג, טל פורר, ארצי עצמו והמעבד הראשי, בנו, בן – הוציאו אלבום רוקנרול מסוגנן, פוטו-שופ צלילי עקרוני שהותיר בחוץ את כל השריטות – אם בכלל עמדו בפתח האלבום, וגם את הפחדים ואת חוסר השליטה. חדוות היצירה – שבהחלט ניכרת באלבום בשירה ובנגינה – לא נותבה לעקרונות של היצירה: חידוש ודיוק.

"איך היינו מגלים את היפים שבצלילים", שר ארצי עם יובל בנאי, אך למרבה האכזבה, רוב הלחנים הפעם פשטניים, מהדהדים מנגינות יפות מהן של אותו המלחין. גם הדימויים מקוממים בבנאליותם ("רטובים כמו גשם, סוערים כמו רוח") ואף חוטאים בקיטש ("אקטוף בשבילך כוכבים מקטיפה").

ובכל זאת, יש ב"קצפת" עניין מעורר סקרנות. "ומכל הקולות שהיו בעדי נשאר רק קולו של האל" – והוא נוכח במחצית מהשירים. אבל בהתאם לחוסר ההתחייבות שבאלבום, ארצי מניח את התעלומה הזו בפתח, ונעלם.

פורסם בגלובס ב-14.4.2016