שני גיא / רומן מוזיקלי בהמשכים מאת תימורה לסינגר

 

תקציר: השנה היא 2001. גיא – עיתונאי מוזיקה נודע, מקים עם שלומית – עיתונאית מתחילה – את עיתון המוזיקה "פרוטוקול". מדי יום הם משלבים ניגודים, מוחצים קלישאות ומיילדים בהתכוונות תמידית את הגיבורה הראשית שלהם ושל הרומן: המוזיקה. בדרך הם מתעמתים עם זהויות פצועות ועם אהבות לא פתורות בחברת גיבורים ססגוניים מתעשיית המוזיקה. עד שיום אחד הם חוצים את הקווים והופכים ממסקרים מוזיקה – למחולליה

 

 

 *

  

 פרק 1: צוהר

 

כשגיא נכנס למערכת, צוהר ואני כבר דיברנו על אמונה. "אתם מכירים"? הוא לכד את שנינו במבט אחד, ואני התענגתי מהתחושה – להיות עם צוהר לבד בתוך סדק העיניים הצר של גיא.

"כן, כבר שעתיים", ענה צוהר.

 

גם בלי לספור את המילים בכתבה שניסחתי על המסך, הרגשתי שלא קידמתי אותה אפילו באות. לא האמנתי שעברו שעתיים מאז שנכנס הזר הזה, שגם כאשר אמרתי לו שגיא יהיה כאן מאוד מאוחר, הוא לא הלך. "אז את שלומית"?

"ומי אתה"?

"אני צוהר".

 

התלבטתי אם להוקיע במחשבתי את רצון הוריו למקוריות מאולצת או לחבב את  השם – את הצליל, את המשמעות. החיוך שלו הכריע – סונט בי, כאילו ידידותנו ודאית, בניגוד לצורך לחקור את מקורותיה, שהוא עניין צר אופקים.

"אפשר לעזור לך"?

"אני חושב שאחכה לגיא. אם זה בסדר מצידך. פשוט, גיא אדם נורא עסוק וקשה לתפוס אותו. אני גם לא גר בתל אביב. במקרה הגעתי לכאן היום, לסידורים. הוא בטוח צריך להיות פה היום"?

"כן, בטח. ודרך אגב, הוא לא עד כדי כך עסוק. בעצם, זאת לא בעיה לתפוס אותו. אני מבינה שלא קבעתם פגישה. הוא יודע מי אתה"?

"בטח! הוא גילה אותי! אני חושב שהוא היחיד שגילה אותי, בינתיים. הוא מאמין במוזיקה שלי. הוא לא סיפר לך עלי? מה זה אומר"?

"זה לא אומר כלום". הרגשתי חילחול של מתיקות, כמו בהירות שיוצאת מתוך משפט של ילד בן שלוש. בעצם, הוא לא נראה ילד. נוכחותו הייתה גברית במובן העזוּת. אז שאלתי את עצמי מדוע אינני מרגישה מאוימת ולמה האוויר שבחדר חף מרטטים. ילד. התעקשתי על המִמצא. "תשתה משהו"?

"את לא בקטע של אלכוהול, אה"?

רציתי להתריס מאיפה אתה כל כך בטוח, אבל לא היה לי כוח לדבר על לבוש ועל סטריאוטיפים. זה כבר התרפט משעמום. הבטתי בכתבה המתהווה בקושי על המסך שלי.

"גם אני לא. תאמיני או לא. לא שותה ולא מעשן. גם לא סיגריות רגילות".

"באמת"?

"כן. טוב, אני לא אפריע לך לעבוד. אני רואה שאת עסוקה. אני באמת רואה את זה, אפילו שאת בטח חושבת שאני רק עסוק בעצמי ושום דבר לא מעניין אותי".

"למה אתה חושב מה שאני חושבת"? ההתקוממות העילגת הזאת הגיחה ממני בלי רשותי. ממה אני נבהלת? נגד מה אני מתמרדת?

"די. תירגעי".

אלה בדיוק המילים שאמורות להפעיל אותי לרעה, אבל עכשיו חייכתי. איך הוא מוציא ממני את המחוות האלה בלי להרגיש?

 

"טוב, יש במקרר שתייה, אני חושבת. או שאתה רוצה לשתות משהו חם"?

"אני אסתדר. תמשיכי לעבוד. אני יודע שלא תצליחי כל זמן שאני כאן, אז תעשי את עצמך. ואם לא תצליחי, אז אולי בכל זאת נדבר. את רוצה שאני אלך? אולי אני אשמע מוזיקה בינתיים"?

"אולי תשמיע לי את המוזיקה שלך, בינתיים"?

צוהר חייך. "את רוצה"?

"אני סקרנית".

"טוב".

 

האם יש מאגר של טביעות מוזיקה? משמיעים צליל אחד, ומיד מזהים את המוזיקאי ושולפים מהמאגר שם ותעודת זהות? ככה חשבתי כשהגיחו צליליו. מסרבים להיכנס לקטלוג המתהווה שלי. עילגים לציפיות.

"מה את אומרת"?

"אז זהו. שאני לא אומרת. הנוהל הוא שאני מקשיבה לבד. איך אני יכולה להתרכז כשאתה מסתכל עלי במבט הדרוך הזה? איך אפשר להחליט ככה מה אני חושבת"?

"עלי"?

"על המוזיקה שלך".

"זה אותו דבר".

"מה פתאום".

 

הוא חייך כאילו שזה שוב התור שלי לדבר. חיוכו היה מבריק, כמו חולץ רק עכשיו מהאריזה המרשרשת.

 

היא באמת רשרשה, האריזה. שמעתי את קולות הצלופן. תלתלי כבשה בהירים. איזה מזל. אני לא אוהבת בלונדיניים. עיניים חומות כהות. והגוף שלו, הגוף שלו, אבל הוא יושב, אז איך אני יכולה לראות?

 

"בואי אלי".

"מה"? נבהלתי.

"נו, תני לי יד. אני צריך את היד שלך".

"בשביל מה"?

"להתרשם מהלחיצה. נו, מה את פוחדת? אני רוצה לראות את הלחץ שלך".

"אבל בשביל מה"?

"כדי ללמוד על כושר השיפוט שלך".

"מה הקשר"?

"תני לי להראות לך".

"אי אפשר".

"למה? את פוחדת שאני אכאיב לך"?

"מה פתאום. אני פשוט לא".

"לא מה"?

 

התכוונתי דווקא להגיד את המשפט ברצף אחד. אבל משהו נכנס לי לגרון ועמעם אותו. רציתי למנוע את השיעול, אך גם ייחלתי להקלתו. אני מתאפקת. אני משתעלת בשקט. אני כמעט נחנקת. נושמת דמעות. הוא מביא לי את המים שלו. אני מנסה ללגום. הוא מסיט את השערות שלי מהעיניים. את השערות שלי! "אני לא נוגעת בבנים".

"והם נוגעים בך"?

 

עכשיו אני צוחקת. משתעלת-צוחקת. הוא מחפש את הבדיחה ולא מוצא. צוחק בכל זאת, אבל מפסיק ואומר בקול רציני: "תצטרכי להסביר לי".

 

אבל אני לא צריכה. מה פתאום. למה גיא לא יכול לבוא לכאן עכשיו ולעשות סדר? למה בכלל אני צריכה לארח אותו? אפילו לגבי המוזיקה שלו אני לא בטוחה. היא מהודקת באמצע ומרופטת בשוליים. "טוב, את לא צריכה להסביר לי".

"אתה יודע שאני דתייה".

"מה זה אומר"?

"אתה יודע"?

"מה שזה אומר"?

"לא. שאני דתייה".

"כן. כי אמרת".

"ולפני כן"?

"לפני כן חשבתי שאת מתנחלת. טוב, זה בטח אותו דבר".

"לא".

"לא"?

"לא בהכרח".

"ובמקרה שלך"?

"אני גרה בתל אביב"! הרגשתי פתאום שזכיתי באיזו תחרות.

"ומאיפה את במקור"?

שתקתי.

"אז אסור לכם לגעת אחד בשנייה? זה העניין? ומה את עושה כשיש לך חבר"?

שתקתי.

"יש לך חבר? היה לך חבר? יהיה לך חבר"?

 

איפה גיא?

"אפילו לא לחיצת יד? מה, אף פעם לא לחצת יד לגבר"?

"כמעט ולא".

"ולגיא מותר לך"?

"למה שיהיה מותר לי"?

"כי הוא הומוסקסואל".

 

שוב יצא ממני הצחוק בלי שהתכוונתי.

 

"מה, לא ידעת"?

"אתה… אתה… תגיד, המוזיקה הזאת שלך, זה בכוונה ככה"?

"מה בכוונה"?

"השוליים הלא משויפים".

"את גדולה! יש לך אבחנה טובה. ישר הרגשתי את זה בלחיצת יד שלך".

"שקרן. לא לחצנו ידיים".

"טוב, לחילוניים מותר לשקר. תגידי, שיקרת פעם"?

"אף פעם".

"שקרנית".

"נכון. זאת הייתה הדגמה".

"זאת אומרת, שאת חוטאת לפעמים. חטאת בנגיעה"?

"מה יש לך עם הנגיעות האלה"?

"את יודעת למה אני שואל".

 

הייתי אמורה לענות שאני לא יודעת, אבל הוא היה מבין מיד שזה שקר, ושני שקרים בשתי דקות זה מוגזם, במיוחד כשאני כנראה הדתייה הראשונה שהוא פוגש, ואני אמורה איכשהו להיראות ייצוגית. הוא הביט בי במבט כל כך מפורש בכוונה שלו, ולא שפחדתי שהוא יעשה לי משהו, אבל אף גבר לא העז מעולם להכניס לתוכי בלי רשות את העיניים החומות שלו. וגם אם היה מבקש, לא הייתי מרשה.

 

פתאום הרגשתי שנכרתה בינינו ברית, ומיד ידעתי שאני מטומטמת. שזאת רק משאלה. וכשהבנתי שזאת באמת משאלה, עדיין לא הבנתי למה אני כמהה לברית עם צוהר.

 

"אני מסבך אותך".

"בכלל לא".

"שקרנית".

"כבר אמרת".

"אבל את לא מסבירה".

"אבל אני לא חייבת להסביר".

"קיוויתי שתרצי".

"למה"?

"כי מעניינת אותי המוזיקה שלך".

"אני לא מוזיקאית, אני רק כותבת על מוזיקה".

"אני מתכוון למנגינה שלך".

 

זה היה הרגע שבו המבט שלי אסף אותו, כמו שהוא, בלי להתבונן בו, אל תוך המאורה. כשאהיה רק עם עצמי, אוציא אותו ואראה את הכול. רק כשאהיה לבד, אהיה איתו. לֵך, כמעט אמרתי לו, אני רוצה להיות איתך.

 

"את מבינה למה אני מתכוון".

"כן", דחסתי במילה הזו את כל ההבנה והושטתי לו: רואה?

"כן", הוא אמר, "את באמת מבינה".

"אז מה אתה רוצה לדעת"?

"מה זאת מנגינה דתייה".

 

ידעתי שאסור לי לחשוב. שאני מוכרחה לדבר. אולי אם אשמע את עצמי, אדע את התשובה. "לדעת שיש פשר. גם אם לא מוצאים אותו. לקבל מזה כוח, אבל כל הזמן לחפש, גם אם מוצאים".

"זה הכול? תתפלאי, אבל זה משהו שאני יכול להגיד גם על עצמי ועל החיים שלי".

"אני לא מתפלאת".

"למה"?

"כי יש דתיים-חילוניים, ויש חילוניים-דתיים, ויש דתיים-דתיים וחילוניים-חילוניים".

"ומה אני"?

"אתה נראה לי חילוני-דתי".

"ומה את"?

"לא יודעת. אולי דתייה-חילונית".

"מה זה אומר"?

"דתייה-חילונית"?

"לא, חילוני-דתי".

"שאתה מאמין ומעמיק, שאתה מחפש את המשמעות, ולפעמים מוצא, ומגלה שבעצם אתה יצרת אותה. אני בכיוון"?

"כן, אבל את מתחמקת".

"ממה"?

"כל הדיבורים הרוחניים האלה, שדרך אגב, אין בהם חידוש, נשמעים נורא יפה, אבל הדתיות המקובלת מוגדרת בצורה נורא ברורה. את יודעת למה אני מתכוון"?

"למצוות בטח".

"כן. אז תסבירי לי איך מתקשר לכל מה שאת אומרת, העניין של האיסור לגעת".

"אבל מותר לגעת", ניגשתי לגיטרה שלו שנשענה על הכיסא ולקחתי אותה. "אפשר"?

"בבקשה".

"כי יש מוזיקאים רכושתניים שלא מרשים לאף אחד לגעת להם בגיטרות".

"מה תנגני לנו"?

"לא, מה פתאום". לא הבנתי איזה  צליל רציתי בכלל להפיק מהכלי שלו. הנחתי את ידי על צומת העצבים של המיתרים, וליטפתי בלי להשמיע קול.

"מדובר באהבה".

"מה"? הוא התעשת מהר מהכיוון הלא צפוי, לדעתו, שתפס את השיחה וחייך אלי חיוך של ילד שמעצבן את ההורים שלו. "עכשיו אני שלך".

"ואיפה היית קודם"? שאלתי תוך כדי התענגות תת קרקעית מדבריו.

עכשיו הוא חייך חיוך של התמסרות, אבל מה אני יודעת על התמסרות. ומה אני אמורה להגיד לו עכשיו? את כל הבולשיט של הפעולות בבני עקיבא, ושל השיעורים באולפנא? אבל אני באמת מאמינה בבולשיט הזה. אז למה אני קוראת לזה בולשיט?

"תעזבי", הוא אמר. "אני רואה שזה מביך אותך. זה בסדר. את לא חייבת לדבר".

"זה לא מביך אותי"!

"איך שאת רוצה".

"כששניים הם שניים – אתה מבין למה אני מתכוונת"?

"יותר מעניין אם תדברי על כששניים הם אחד".

"חכה", איזה אותיות קשות יש במילה הזאת. ח-כה. "אני עוד אגיע לזה, אבל קודם"…

"את עוד תגיעי לזה? אז יש למה לחכות".

איזה שטחי. איזה טמבל, ופתאום נזכרתי בראשי תיבות מכיתה ו'. טמבל = טובי, מחמדי, בעלי לעתיד.

"אז הם שומרים על עצמם, רק בשביל עצמם, כי הם אוהבים. תבין, יש ערך לכל ההימנעות הזאת, עד שהם ימצאו את מי שבאמת נועד להם, ורק אז, בפעם הראשונה, הם"…

"תגידי, באיזה עולם את חיה"?

"בעולם שלך".

"לא, תביני, אין שום קשר בין מה שאת מאמינה למה שאני מאמין".

"אתה מאמין"?

"במה"?

"בדיוק. במה"?

"בעצמי".

"זה הכול"?

"זה הכול"???

"זה מספיק"?

"כן, שלומית. זה הרבה מאוד. יש קטני אמונה שאפילו לזה לא מגיעים".

"אבל במוקדם או במאוחר אתה תיגמר. ייגמרו לך המשאבים. אתה מוגבל. לא בגלל שאתה צוהר, אלא בגלל שאתה בן אדם".

"אז אני אמור להאמין במשהו גדול יותר"?

"אתה לא חייב לקרוא לו אלוהים. זה אפילו לא עניין של גדול, זה עניין של מחוצה לך".

"אבל אם זה מחוצה לי, אז זה יכול להיות אפילו גיא. אוקיי. אז אני מאמין בגיא".

 

כי בדיוק באותו רגע גיא נכנס.

 

 

 

 פרק 2: גיא אחד

 

 

כשגיא הביט במראָה, היא כמעט נשברה מאלימות יופיו. הוא מוכרח להיות כוכב רוק. בבת אחת הגחנו משני תאי השירותים בבית הקפה וכמעט התנגשנו ליד הכיור. חיוכינו יצרו קשר מבעד למראָה ואני רציתי שנצא ממנה ונחזור לעולם שבו אפשר להיפגש ללא תיווך. מחלפותיו הקיפו את פניו כמו מסגרת שמוזיאון בחר בה בקפידה לשרטט את גבולותיה של יצירת אומנות, ולתחום אותה, כדי שלא תסטה מהתמונה, תפרוץ לעולם ותתפרע בו על מנת לערערו.

 

דקה אחר כך הבנתי שהוא הפגישה העסקית שלי, וגם הוא הבין. הטלפון הנייד שלי צלצל כשיצאנו ביחד ממתחם השירותים. "איפה את"? אמר הקול, ושמתי לב שגם השפתיים של הבחור היפה, שכבר התעלם ממני, מתאימות את עצמן למילים.

"אה. אני חושבת שלידך"?

"שלומית"? ההוד שהולבש לתוך בן אנוש פנה אלי. "אז את שלומית? אני לא מאמין".

"במה אתה לא מאמין, בעובדה המוזרה שבחורות דתיות הולכות לשירותים"? איך בכלל הצלחתי לדבר אליו בשפה שהבין, בזמן שחזיתי בקריסתו של ההיגיון שלי, שחירחר לנוכח השלמות. גם יודע לכתוב, וגם נראה כמו שחקן הוליוודי.

"לא יודע. סתם דמיינתי אותך אחרת. יותר נמוכה אולי, או פחות בהירה. אבל זה קורה תמיד באינטרנט, את יודעת, כשצריך להשלים בראש את מה שהמילים לא יכולות לספק. אז זה בית הקפה שלך? לא שיא האופנתיות, את יודעת. טוב, תמצאי לנו שולחן כשר".

 

 

"אז עכשיו תוכל סוף-סוף לעדכן אותי בהצעה המיסתורית שלך"?

"רגע. מה עם איזה סמול טוק בסיסי? תמיד את כל כך תכליתית"?

"אין בעיה. אבל רק שתדע, סוגרים כאן בחצות".

"שזה"?

"עוד עשר דקות".

 

כעבור עשר דקות, ישבנו על הספסל הכי חשוך בשדרה, אבל לא פחדתי. "עוד לא הבנתי איך יש סיכוי לעיתון מוזיקה".

"ואני עוד לא הבנתי: את בפנים"?

"ברור. תמיד חלמתי על משהו כזה. באמת אתה מוכן לעבוד איתי"?

"יותר מתמיד. לא שיערתי שיש לך גם ניסיון בעריכה. אני קולט שיש בינינו כימיה טובה. זה לא יאומן. יש לי מלא סקיצות בבית, וגם רעיונות. לא הבאתי אותם כי, למען האמת, אחרי השיחה הטלפונית שלנו התחלתי לחשוש. כן, אני מודה. כולנו נגועים בסטיגמות. אה? אני מבטיח לך שבקרוב גם יצוצו כל הסטיגמות שלך. אבל ממש אין לי כוח לחשיפות עמוקות הלילה".

"עוד לא ענית לי".

"בכוונה שמרתי את זה לסוף. מדובר הרי בממתק הכי גדול. במתנה הכי צבעונית. במשקה הכי משכר, שלא לומר השיר הכי מרטיט".

"גיא".

"אני אוהב את הדרך שבה את מבטאת את שמי. טוב, אין לי עניין להתעלל בדוסיות מיוסרות שמתות ללכת לישון. מדובר באיש אידיאליסט. אה, הכי חשוב: אידיאליסט ועשיר. שנים אני מחפש אותו, ובמקום זה נפגש עם רוכשי מודעות פוטנציאליים. ולא שלא יהיו מודעות בעיתון שלנו. אני כבר עכשיו מצהיר שיהיו אצלנו מודעות. בכל זאת, יש לי מחויבות לאיש הנפלא הזה, שהחליט לשים עלינו את הכסף היקר שלו. את עוקבת אחרי"?

"אני מנסה. זה נשמע טוב. מי זה? איך מצאת אותו"?

"מדובר באוהב מוזיקה אמיתי. הוא חי שנים בחו"ל, אבל מעודכן בסצינות הטובות כולל הנידחות שמתרחשות כאן בכל מיני חורים.  יש לו אוזניים נהדרות וחכמות. לא האמנתי בהתחלה עד שהכרתי אותו אישית. הוא רצה פעם להיות מוזיקאי בעצמו, אבל בגלל הפרפקציוניזם שלו ויתר כמעט מיד. במקום זה הוא עושה כסף. חבר שלי הפגיש בינינו. גדי כל כך שמח לשים את המעות המפוארות שלו על מפעל שיעודד מוזיקה משובחת, ויתחזק אותה. לא אכפת לו להחזיק עסק קטן ולא רווחי. כמו שאמרתי לך, הוא אידיאליסט. אבל אני החלטתי לעשות את זה הכי רווחי שאפשר. למרות שהוא ממש לא זקוק לעזרה ממני. כל מה שאני צריך ממך, הוא אמר לי, זה עיתון משובח. בכל השאר, אני אטפל. נשבע לך שיורדות לי עכשיו דמעות".

 

בחושך לא יכולתי לראות, אבל האמנתי לו. אולי בגלל העייפות, השמחה שלי התמקדה בפרטים הטפלים. "העיתון שלנו", הוא אמר. שלנו. לנו. בנו. אותנו. שנינו.

 

"שלומית"?

"כן"?

"מה את אומרת"?

"מה יש לי להגיד? אני פשוט תשושה. אין לי כוח להכיל את השמחה".

"כן, ככה בדיוק הרגשתי בהתחלה. רק שאותי זה עשה דווקא היפראקטיבי. אני מציע שניפגש בעוד יום-יומיים. ותבואי לפגישה כבר מוכנה. עם רעיונות וניירות. זה אולי לא יישמע לך ריאלי, אבל תוך חודש אני כבר רוצה להריץ את הפיילוט. איך אפשר לא להתחיל את ההתרחשות הזאת, פשוט ברגע זה"?

 

שתיים בלילה. אני בשדרה הכי חשוכה בתל אביב. יושבת על ספסל ליד הגבר הכי יפה שהכרתי בחיי. הוא יראה אם אבהה בו? ומדובר באיש שתמיד ייחלתי למגע המילים שלו על עיניי הצמאות. והנה אנחנו ביחד, ובקול הכי ענייני שלו, בטח בקול שהוא משלם בסופרמרקט או מדבר עם הפקיד בבנק, הוא מעתיר עלי את חלום חיי. מה לא בסדר בתמונה הזאת? הכל. הסופר שיכתוב את הביוגרפיה שלי יזדרז למחוק את הפסקה הזאת מהמחשב בטרם הספיק לקרוא את מה שכתב. לא ריאלי, ינזוף בעצמו. יש גבול לחירות היצירתית שמותר לי לאפשר לעצמי.

 

אבל זה קרה באמת, אני צועקת לו משולי הנצח. תקשיב לי. ככה זה היה.

 

 

 פרק 3: גיא הראשון

 

 

המוזיקה הכי נהדרת באה מהמכונות האלה. איך לא חשבנו על "רוק בבית הדפוס"? ביקורת הופעה חיה של המכונות הגדולות, מעמיסות עליהן את הדפים החמים שלנו, ברעש נרגן אך ידידותי. אני עוצמת את העיניים כדי להקשיב לשאון הקצבי, אבל הריח מתגבר על המנגינה,  כי אני בעצם במאפייה, מושיטה ידיים לכדור הבצק השמנמן שעכשיו הוא לחמנייה, כלומר העיתון שלנו.

 

עיניי עדיין עצומות כשאני מדפדפת לאף שלי את הדפים, והוא מסניף כל עמוד. אני מקווה שגיא לא רואה איך מאחורי הכריכה אני מגניבה פנימה נשיקות קטנות, אבל פתאום לא יכולה להתאפק ופוערת את העיניים. ביד שלי דפים חדשים לגמרי, וגם המילים נראות חדשות פתאום, מוכרות אבל טריות.

 

גיא רוקד לידי, אנחנו למרגלות המכונה הגדולה הדגולה. הוא חופן את העיתון התינוק בעדינות, אבל הקצב של הריקוד שלו דורש פורקן גדול יותר, ונדמה לי שהוא מעדיף דווקא לתלוש את הדפים ולפזר אותם בתנועות רחבות, סיבוביות, בחלל החדר. המחשבה הזאת מכאיבה לי כי הדפים חיים. "שלומית", הוא שר לי, "שלומית, שלומית".

 

"גיא", אני מצטרפת אל המנגינה המונוטונית שהלחינו לנו המכונות, "גיא, גיא גיא".

הוא מביט בי באופן שרוצה קרבה פיזית יותר, אני יודעת, אבל מהסס. קשה לי לעזור לו, אבל מהר נחלצות ממני המילים הדומעות, ואני מלטפת את העותק שנמצא בזרועותיו תוך כדי הקריאה: "תיראה, עשינו ילד ביחד".

 

גיא מחייך אלי ואומר: "מזל טוב, מזל טוב", ועיניו רטובות לגמרי כמו שהוא נראה תמיד כששיר מיילד אותו.

 

אני רוצה למתוח את העליצות הזו לחלל סגור וממושך של שנינו. בלילה תהיה המסיבה הגדולה עם המוזיקאים שלנו, וחברי המערכת המורחבת והעיתונות, כולל מבקרי המוזיקה, שעד עכשיו התרגלו לכתוב ביקורות על דיסקים ועל הופעות, ומהיום יצטרכו להתמודד גם עם עיתון מוזיקה. ואפרופו ביקורת, אני חוזרת אל העמוד הראשון ועוברת עמוד-עמוד בחשש. זאת לא ההשתתפות הראשונה שלי במארב של השגיאות שכבר מאוחר מדי לשנות, אבל הפעם זאת אחריותי המלאה, והבלעדית, אם לא אקח בחשבון את גיא, שהוא חלק ממני.

 

"מחפשת פשלות"? הוא מתרונן. "כבר עשיתי את הבדיקה הזאת, ולא מצאתי כלום".

"לא יכול להיות", אני נבהלת. "אתה בטח מתרגש".

"ונראה לך שההתרגשות עיוורה אותי"? הוא עובר בטבעיות, כהרגלו, מנועם לכעס. "את יודעת שאני מגיה יותר טוב אפילו ממך".

"היית מת".

"בואי נריב", הוא לוקח את התינוק שלנו ומכוון אלי.

"לא"!

"די. מה קרה? נבהלת באמת"?

כדי להסתיר את החרדה אני אומרת: "אבל זה לא יכול להיות שלא מצאת כלום. תמיד יש משהו".
"תירגעי. בטח שמצאתי. יצא כהה מדי", הוא מראה לי את התמונות.

"נכון", הלב שלי עובר למוזיקת טראנס.

"וזה הכל, באמת. את חיוורת. בואי נצא כבר מהאולם הזה. לפחות לחלק של ההפצה אנחנו לא צריכים לדאוג".

"אתה בטוח"?

"לא, אבל נשאיר את זה לאחר כך. אין לי מושג אם בסוף הבאתי את השמפניה, אבל נקנה איזה אלכוהול ונלך ברגל לים. יש גם פרטים לסגור בקשר למסיבה".

"כמה מותר לי לקחת"? אני שואלת כשנערמת אלי ערימה קטנה.

"כמה שאת רוצה".

 

אני לוקחת עשר. הוא לוקח רק את הגיליון שבידו. "הדפוס הזה", הוא אומר, "עם כל המכונות. צריך לעשות מזה תקליט".

 

בדרך לים איתן מתקשר ושואל אם אנחנו רוצים מהחומר הישן והבטוח שלו, או מהחדש, שאנחנו כבר מכירים, אבל בשבילו זאת תהיה חשיפה ראשונה, והוא פתאום לא משוכנע שבכלל מתאימה לו הצגת בכורה דווקא הלילה, ודווקא באירוע שלנו. והוא מת עלינו, כמובן. שלא נבין אותו לא נכון.

 

גיא, שיודע להרגיע בעיקר כשהוא סמכותי ומעורר יראה, אומר: "אבל איתן, זה תלוי בך. וזאת חגיגה. אז תשיר משהו שמח. תשיר מה שאתה מרגיש, אם מה שאתה מרגיש זה מה שאתה רוצה, כמובן".

ושנינו צוחקים, אבל לא מגיעים לים. כי מתחשק לנו לבדוק עד כמה מעשי הרעיון שלי להעביר את המסיבה למערכת. "גיא", אני אומרת, "תחתום לי על הגיליון הזה. תכתוב לי הקדשה. הלוואי שבעוד כמה שנים זה יהיה שווה כסף, אבל בכל מקרה, אני לא אמכור את הגיליון הזה אף פעם".

 

"7.5.2001. לשלומיתי חברתי קולגתי שותפתי עדתי שזה אמיתי. גיא ירדן".    

 

 

כמעט כולם הגיעו. מזל שאנחנו ממוקמים באזור תעשייה, כך שהמשטרה לא תעשה בעיות, ונוכל להשמיע מוזיקה בלי הגבלות זמן ועוצמה. מני דווקא שמח שהוא לא צריך להשבית את הפאב שלו בשבילינו, והסכים לנייד אלינו את כל הציוד, למרות ההתראה הקצרה.

עד המסיבה לא הערכתי נכון את התאורנים, את פועלי הבמה ואת אנשי הציוד הטכני. אומנם התייחסתי אליהם ברומנטיות המתבקשת לגבי הפועלים השחורים של הרוק, וגם הנחתי שכל אחד מהם בעצם אוצר בין שריריו את שיריו, אבל כמי שמעולם לא החזיקה בידיה מברג, בעצם לא יכולתי לראות אותם. כלומר עד שהכשירו מולי מגרש חניה מצ'וקמק לאיצטדיון מוזיקלי.

 

גיא  לא עלה עלי בהרבה, במובן הטכני, אבל כישרון הבימוי וההפקה שלו מיקם אותו בלב הצעקות. ורק אני, בת יחידה בשלב  ההוא, התקשיתי להתמקם. וגם לא יכולתי להסוות את מבוכתי על ידי התחזות למעשנת. אף אחד לא היה קונה את גינוני הסיגרייה המאולצים שלי. הם הגיעו – הקהל שלנו – באיטיות של שיר אינסטרומנטלי, רגע לפני המיקום המשוער של הפזמון. ואז נכנסתי פנימה, למערכת, וגיליתי שהמחשב שלי נשדד על ידי עוזי, המבקר של "ידיעות", שהוא גם חבר של גיא מהצבא ("אין בארץ הזאת מיסתורין", קבלתי באוזניהם, כשגיא הציג לי אותו בבית הקפה, באחת מהפעמים שתכננו את הפיילוט שלנו וחשבתי שאנחנו רק משחקים ושלא ייצא מזה כלום). גופי נרתע אוטומטית מהפלישה, אבל התעשתי ולא אמרתי דבר. במילא עדיין לא חנכתי אף מסמך אישי מובהק, כך שנשמתי נותרה מוגנת. הוצאתי את המפתח של גיא ופתחתי את חדרו הנעול.

 

קודם הקשבתי לריחו, ונרגעתי. אחר כך בדקתי אם יש כתבות שלא ידעתי עליהן, וכמובן שלא היו. האזנתי לצליל החיוג של הטלפון, נגעתי בצלופנים של דיסקים חדשים. מיששתי את מכשירי הכתיבה הבלתי נגועים ופתחתי מגירות שלא התיימרו להיות סודיות. בסוף כיביתי את האור, אבל החושך עצבן אותי. יצאתי מהחדר, נעלתי אותו. שאלתי את עוזי מה קורה. הוא עדיין השתמש במחשב שלי. "אל תדאגי", הוא אמר, "לא תרגישי שהייתי כאן". לא האמנתי לו.

פתחתי את הדלת והתנגשתי בגיא. "איפה היית? חיפשתי אותך. מתחילים. למה את נותנת לאנשים את המחשב שלך? עוזי, אין לך לפטופ? החוצה. החוצה. כולם הגיעו".

 

מזל טוב

 גילוי נאות: את גיא ירדן אני מכיר עוד מהתקופה שהעברנו בבסיס מודיעין סודי.

הוא כבר ידע אז שיכתוב על מוזיקה, שלא כמוני, שהתיימרתי באותם ימים ליצור אותה. כבר אז עסקנו בסוגיות של אתיקה, והחלטנו שהוא לעולם לא יכתוב  עלי. לא תיארנו לעצמנו שיגיע יום שבו אדרש לכתוב על היצירה שלו.

כיום אנחנו קולגות בעיתונים יריבים, ומישהו אחר מהעיתון שלי יצטרך לבקר את "פרוטוקול", העיתון החדש והחדשני  שירדן עורך בכישרון אופייני (ביחד עם שלומית חן). אני אסתפק בלתעד את ההופעות שנערכו בערב ההשקה של יצירתם הכתובה.

כשראיתי במגרש החניה המפואר של המערכת את כל עמיתיי הכותבים על הרוק הישראלי, קיוויתי שאולי גיא יעשה הפעם משהו יצירתי באמת, והתוכנית האמנותית תתמקד בהופעה שלהם. מה יש? היסטוריית הרוק בארץ רצופה בלהקות שהתבססו על עיתונאי מוזיקה. לפעמים התוצאות היו בהחלט לא רעות.

אבל אז הבנתי שאם יש הופעה כזאת, אני אמור להיכלל בה, ובעצם בכירותי דורשת לי תפקיד מרכזי, וגם יש לי חומרים מתאימים (מה אתם יודעים, עדיין שמורות במגירותיי סקיצות מתקופת הצבא). אלא שאז התברר לי שאף אחד לא פנה אלי בעניין. במקביל, השטח היה גדוש בבכירי זמרינו ונגנינו, אבל הם באו רק לתת כבוד וזוהר, וגם להתרשם, כי מי שהופיעו היו אך ורק מוזיקאים טריים ולא מוכרים – לכם.

אני מניח שזאת הצהרת כוונות של העורכים,  לקדם את החדש והטוב (גיא אוסר עלי, משום מה, להשתמש במילה אלטרנטיבי. נדמה לי שאני מבין אותו. אתם יודעים, עיתון חדש ועדיין לא ידוע, למה להסתבך, כבר בשלב זה, עם מחלקת המודעות וההפצה?).

כשאיתן ביטון שר, כל האנשים הציניים שנכחו במקום, התחילו לנוע באחידות- מפתיעה, אם מביאים בחשבון את האינדיבידואליות הבוטה המאפיינת אותם בימים רגילים. האם לאלכוהול ישנה השפעה גם בטרם שותים אותו? (גיא התעקש להשאיר אותנו צלולים בשלב ההופעות, מעשה אמיץ מצידו בהתחשב בפרגון שרצה לקבל). לא נותרה לי ברירה אלא להאמין שהסיבה לריקודים היתה המוזיקה עצמה. ביטון פשוט שימח אותנו במנגינות ילדותיות, שעד עכשיו אני מרגיש אותן רוקדות בי, עם טקסטים של מבוגרים.

מבוגרים מובסים. אולי הניגוד בין תבוסת המילים לעליצות המנגינה, הוא שכפה עלינו את שמחת הריקוד המשונה הזאת, ואולי ביטון פשוט ניחן ביכולת הכישוף שכל הפרפורמרים מייחלים אליה. רק שלא יחטפו אותו לפרסומות. אנא גיא, חשוף אותו, אך גם הגן עליו מפנינו.    

אחרי איתן הופיעה להקת "אודישן", שאני גאה להיות זה שגילה אותה. הם נתנו הופעה של כמעט שעה שלמה, שנשמעה כמו שירה בציבור. חשבתי שאני מדמיין, אבל התברר לי שהקהל ידע בעל פה את המילים. רק שזאת לא תהיה "להקה של מוזיקאים", התחלחלתי. לו הייתי עורך מוזיקלי בתוכנית אקטואלית רדיופונית, הייתי משבץ את שירם "מי לא יצא לטיול שנתי" באייטם על האבטלה, את השיר "עוזר פרלמנטרי" באייטם על שחיתות השלטון, את השיר "מגעים" באייטם על שיחות השלום. אתם מתחילים להבין את הכוונה שלי?

הביטול המוחלט של מרכז הכובד וההיררכיות בלהקה,  לא ברור מי הגיטריסט, מי המתופף, מי הסולן, וההעמדה המתחלפת שוב ושוב של אנשיה, מסרבלים את  ההופעה, אבל "אודישן" מיומנים כבר, והופכים את עניין התחלופה למופע בפני עצמו. מיותר לומר שבדיסק המתהווה שלהם, הדבר אינו מורגש כלל, ובאופן מפתיע שורה עליו אחידות סגנונית מרשימה. אח, אודישן. עתידם משתבח לפניהם. 

אחרי "אודישן" הופיעה להט. "כן", היא פתחה, "זה השם האמיתי שלי. לא",  היא המשיכה, "לא נולדתי איתו". כשהיבטתי בה הבנתי פתאום עד כמה המוזיקה ש 

 

 

"אה, את קוראת את הכתבה של עוזי? אז תמשיכי אחר כך. אין לנו זמן".

"סליחה? אתה לא הבוס שלי".

"אני השותף שלך. תמיד את מפגינה כזאת רגישות על הבוקר? גם את יכולה לקרוא אותי לסדר מתי שבא לך".

"אני לא רוצה לקרוא אותך לסדר. אני בסך הכל רוצה לקרוא את העיתון הזה. וזאת לא רגישות, זאת התרגשות. ולמה בעצם אין לנו זמן"?

"כי לא הבאנו בחשבון שבנוסף לכתיבה ולעריכה, נתחיל לקבל על הבוקר קורות חיים של כתבים פוטנציאליים. עם כמה מהם כבר הספקתי לדבר והם שלחו לי דוגמאות כתיבה שלהם. נצטרך להיפגש עם חלקם. היית מאמינה כמה כישרונות יש בארץ הזאת"?

"איזו תמונה יפה", צעקתי. תוך כדי שהקשבתי לו גם עברתי על הצילומים המסוגננים של מלכיאל. במרכז כל אחד מהם עמד איש מתחלף, לופת מיקרופון או גיטרה או שניהם. הילת חשמל מקיפה אותו, פניו מתעוותות בעונג מיוסר. "כשיצטברו מספיק עבודות שלו, נארגן לו תערוכה. נכון"?

"ויהיה לנו עוד תירוץ להופעה מיוחדת. נכון"?

פני גיא הוארו בלי שום תאורה מלאכותית ואני חשבתי: כמה זמן אנחנו מכירים בכלל? לפני שנה לא ידעתי מיהו, ועכשיו, את כל התנועות שלו אני יודעת בעל פה. החיצוניות והפנימיות. ובעצם, כבר שנים אני מכירה אותו, בהתחלה במובן הגרפי. אותיות הדפוס של שמו, גיא ירדן. כשנכנסתי לתוך האותיות, הגעתי לבּאֵר של מוזיקה. במשך שנים שאבתי ממנה, כל שבוע, והתפלאתי להיווכח איך בתוך מילים מופשטות נמצאת מנגינה ברורה, שאפשר לשמוע אותה. כשגיא כתב על מנגינות של אחרים, יכולתי לשמוע גם אותן, אבל ליתר ביטחון, קניתי את הדיסקים שהוא שיבח, ולפעמים גם הלכתי להופעות. בדרך כלל התברר לי שצדק במחמאותיו שאצרו במינימליסטיות רגשנות נלהבת.

 

לפעמים התווכחתי איתו. ניסחתי את ההתנגחות שלי במילים, אבל מעולם לא העזתי לשלוח אותה אל המוסף שלו. וגם מרדתי, כמובן. קניתי דיסקים שקולגות שלו שיבחו, והוא הזהיר מפניהם, ולבסוף חיפשתי דרכים להיפטר מהם.

 

עברו כבר חמש שנים, אבל אני יכולה בקלות לחזור לשם. ריח של בנות. מאות בנות. בכל מקום בנות. בחדר אוכל, בכיתות, באולם ההתעמלות, על הדשא, בחדרים הקטנטנים של הפנימייה. בנות חומות, בנות בלונדיניות, בנות שחורות, בנות אדומות, בנות לבנות. בנות ירוקות.

בנות בשמלות שבת, בנות בחולצות ארוכות, משובצות, בחצאיות ג'ינס, בטי-שירטים. בנות בטריינינג –  רק בשיעורי ההתעמלות ובחדרים, מטופפות יחפות ברגליים נוטפות מים במסדרון בין המקלחות לחדרים.

בשמים של בנות, דיאודורנטים של בנות, זיעה של בנות, פחד של בנות, וריח חזק של נעורים מהול בנשיות טרייה מבולבלת.

 

ובנים. בזקנים – מחמירים, שובבים, מאסיביים, אקטיביים וסמליים. וגם מגולחים – מורים, רבנים. וגם אבות, אחים של חברות, ילדים בגילנו שגדלו, כמו שאנחנו גדלנו, ועכשיו אנחנו נפגשים לפעמים בשבתות בבני עקיבא. ויש כאלה שמתחילים  להתחבר מחדש, אבל הפעם המשמעות רוטטת.

 

הרדיו בחדר שלי מכוון תמיד על מוזיקה ישראלית. רינה ודליה ומירי, השותפות שלי, לא מתנגדות. אפילו שרינה מעדיפה מוזיקה חסידית ודליה מעדיפה תוכניות פוליטיות ומירי מעדיפה שיהיה פה שקט, כדי שתוכל ללמוד. אני לא מגבירה יותר מדי את הרדיו, רק כשאנחנו שוטפות רצפה. ואז כולן שרות איתי: "לא נפרח כבר פעמיים והרוח, על המים, יפזר דממה צוננת על פנינו החיוורות". (*)

 

בחדר של מאיה יש מוזיקה אחרת,  לועזית. יש משהו מפחיד בשתיהן, במוזיקה ובמאיה. המוזיקה נשמעת לי פושטקית, אולי בגלל שאני לא מבינה את המילים. וגם מאיה מדברת בשפה שאינני דוברת. תמיד היא במשא ומתן עם המדריכות, ועם המורות, על אורך החצאית והשרוולים. למה הסנטימטרים הזעירים האלה, שעליהם היא כל כך מתעקשת, חשובים לה? אבל המוזיקה מסקרנת. לפעמים אני נכנסת אליה לחדר, כביכול לבקר את רעות, החברה שלי, ואז אני מחזיקה ביד קסטות שלה, ומתחילה לקרוא את המילים, אבל נתקפת סחרחורת. אני מוכרחה להתגבר על זה. מזמן כבר הבנתי שאולי בגלל השירים מאיה מצטיינת באנגלית. אני מצטיינת רק בספרות, אולי בגלל השירים בעברית.

 

אני מסתכלת בשעון. עוד שעה שבת ורינה לא חזרה מהעיר. מה יהיה איתה? מה יהיה עם העיתון שהיא צריכה להביא לי? החדר שלנו שטוף. כבר דיברתי עם אבא ועם אמא בטלפון. אבא בירך אותי, כמו לפני כל שבת, בקולו הדומיננטי, שה-ר' המתגלגלת ריככה: "ישימך אלוהים כשרה, רבקה, רחל ולאה. יברכך השם וישמרך. יאר השם פניו אליך ויחונך. ישא השם פניו אליך וישם לך שלום".

 

בום, צונח עיתון למרגלותיי. רינה כועסת. "בגללך איחרתי. בגלל העיתון שלך. בקושי מצאתי, אבל המשכתי. חשבתי לחזור בידיים ריקות, זאת לא אשמתי. רוב הקיוסקים כבר היו סגורים, ובמכולת היו עיתונים אחרים. שאלו אותי שם: 'מה זה משנה? הרי בכל העיתונים כתוב אותו דבר'. אבל לכי תסבירי להם. לכי תסבירי להם שרק בעיתון ששלומית מבקשת כותב האדון גיא איך קוראים לו? אז רציתי לחזור בלי העיתון, כי לא מצאתי אותו. אבל פחדתי כי זכרתי את הסצינות שעשית לי בפעם הקודמת. ועכשיו בטח לא נשארו לי מים חמים במקלחת"!

 

גיא ירדן. שוב הוא כותב על להקה שאני לא מכירה, אבל איזה מילים. האם גם הוא למד ספרות אצל אותם המורים? כי הוא משתמש בטכניקות שלמדנו בחמש יחידות: מצלול – בתוך, שחור, מחרחר, מחר, ניחר, ניכר. כך הוא כותב על הלהקה המוכרת, ופתאום, בזכותו, מתחילים להכיר אותה מחדש. ועל אותה הלהקה הוא גם כותב: בסוף, לאסוף, סף, נכסף. וגם הזרה, להפוך משהו לזר. אבל בינתיים, שבת נכנסת. הקדושה של הניקיון, החג של הבגדים, וגם התפילות, נמהלים באופל של המרתפים בתל אביב הרחוקה. ורק ככה אני מרגישה שלמה. איך אמר גיא? לאסוף, סף, נכסף.

 

בשבת הבאה אהיה בבית, ואז אוכל לפגוש את גיא – שלי.

 

הנה זה קורה. לא הספקנו לתכנן כלום בטלפון, אבל בערב שבת נפגשנו בדרך לבית הכנסת. נעמדנו. אנשים עברו לידינו, מצליפים בנו מבטים. השמש כמעט נעלמה. "אנחנו מאחרים לתפילה", אמרתי.

 

"נכון". אבל לא הסכמנו לוותר על הקדושה שלנו, זאת שמחוץ לבית הכנסת. הדת שלנו הייתה המגלשה המשותפת בין נשמותינו, ועבודת הקודש שלנו הייתה המילים.

 

אבל המנגינות קראו לנו מבית הכנסת, ואנחנו ידענו שגם השבת נבטל את השחיקה באמצעות הקולות השניים שנמציא למזמורים. "התעוררי התעוררי. כי בא אורך, קומי אורי. עורי, עורי, שיר דברי". אחר כך התפצלנו לסעודות השבת המשפחתיות. בלילה לא פתחתי את העיתון. ידעתי שגיא יבוא אלי, ורציתי לחלוק איתו את ההתגלות.

הוא בא. "אוי, שכחתי את העיתון אצלי".

"זה בסדר, יש לי".

"לא חיכית לי"?

"בטח שחיכיתי".

 

פותחים במדור הקבוע של גיא ירדן, או כמו הכינוי שלנו, גאיה.

"אני מקריא".

"לא. אני מקריאה".

"חצי-חצי", הוא פוסק. ומוחי בכוננות על. האם אבחר בחלק הכולל את הצגת היעד, כלומר הזמר/ת/להקה, או אקריא את החלק שבו כלול הסיכום המזהיר. אני מביטה בגיא המצ'וקמק. חולצת השבת הלבנה שלו מקומטת לגמרי. ואני מרגישה את ריח זיעתו, הלא נראית. "קניתי, קניתי אותם", הוא מתרגש כשאני מקריאה משפט שמתייחס ללהקת "צומת", המנטרה של ירדן שלנו. "כבר שמעת אותם"? הוא שואל.

"עוד לא".

גיא אדום לגמרי. "איך זה יכול להיות? זה לא יכול להיות. את מוכרחה. אוף, שבת".

"לא נורא. תשמיע לי במוצאי שבת".

"את לא מבינה. אני טס מכאן. יש לי טרמפ לישיבה".

"אז בעוד… מתי"?

"אני אקליט לך, וזה יגיע אלייך עם אחותי".

גיא המצ'וקמק. אבל מה אנחנו בעצם? כשמכנים אותו בנוכחותי "החבר שלך", אני כבר לא מתקנת. אבל מרגישה שלמרות העונג שבתחושה הזאת, אני מרמה. על הכל אנחנו מדברים, מלבד על עצמינו. אין לי אומץ, ויש לי תחושה שיקרו דברים רעים אם נדבר.

 

עכשיו אני עם גיא ירדן. גיא כהן, היית מאמין? קולגה שוות ערך. ויש לי עבודה.

אבל כרגע אני שואפת אל הנייטרליות. "גיא", אני שואלת אותו, "איך אתה מתנקה"?

"על מה את מדברת, יקירתי"? הוא יושב ליד המחשב, אבל לא כותב. רגע, הוא באינטרנט.

"אתה בפורום"?

"מה יש? הרי כאן התחיל הכל. אל תגידי לי שהפסקת לגלוש שם. עכשיו זאת החובה המקצועית שלנו. את יודעת, להתעדכן".

"ולייחצן את עצמינו".

"צודקת. וזאת לא מילה גסה".

"פשוט, כל המנגינות האלה, שאני נחשפת אליהן בזמן האחרון. אני פוחדת שכבר לא אתרגש. אבל בעיקר זה יותר מדי גירויים. איך אתה נח? אתה מספיק לנוח? זה כמו שטועמי יינות טועמים באמצע משהו בין לגימה ללגימה? איך אתה מסוגל"?

"אני לא מבין את השאלה".

"מה אתה לא מבין"?

"זה הכיף שלי. למי יש כוח לנוח? צריך כל כך הרבה להספיק. יש את הטובים, שאני לא יכול לישון בלילה מרוב ציפייה אליהם. וכשהם נוחתים על השולחן שלי, אני מתרגש. את יודעת מה זה עושה לי? לא נעים לי להגיד לך, אהובתי הדוסית, אבל אני מתכוון לתחושות פיזיות גבריות מאוד".

 

הוא הביט בי, אבל המתורגלות שלי לא הכזיבה, ומייד עטיתי את הקשיחות שמנעה מההסמקה להכלים את פניי. "ועד עכשיו דיברתי על הדברים הטובים. כשמגיעים הרעים אני כועס. והכעס מופיע באצבעות שלי, שמכות את הטקסט,  כדי להזהיר. אסור. אסור – את מבינה, לתת לדבר כזה להישאר. ונכון, כבר מאוחר מדי. אבל אולי אצליח למנוע את המחדל הבא. אז את אומרת לי שאת עייפה ומלאת גירויים"?

"אצלי זה אחרת. כשאני שומעת משהו שיש לו נגיעה אלי, איכשהו, ומרגישה את הצורך לברר את זה – הוא ממשיך להדהד לי, ואם תיכנס עוד מנגינה, אם יבוא מישהו אחר, הם יתערבבו לגמרי, ואני לא אוכל להבדיל בין הקולות שלהם, ולא אוכל להפריד. אתה מבין"?

"את צריכה יותר זמן".

"בדיוק. ואם זה היה תלוי בי, אז הרבה זמן. ממש הרבה ימים".

"ומה מונע ממך לקחת את הזמן הזה"?

"הדדליין".

"את לא צריכה לשמוע את הכל", גיא נראה מותש, "תתרכזי במה שאת יכולה. לכי להופעות. תראייני אנשים. במילא ביקורות פרופר, זה בעיקר התחום שלי".

"כן, אבל אני צריכה להיות מעודכנת. וחוץ מזה, אני לא רוצה שהפער בינינו יהיה כל כך גדול".

"גם ככה הוא גדול, בכל מקרה".

"כן, אבל". והשתתקתי.

"בואי נעשה הסכם כזה. אני אחראי להווה, ואת הממונה על העבר. את תהיי אשת הפרספקטיבה. גברת השירים המחלחלים. ברצינות. אני חושב שנוכל להתקדם הרבה יותר אם כל אחד יתעסק בתחומים שבהם הוא מוצלח יותר. את דתייה, שלומית. שזה אומר שיש לך תודעה של זמן. תודעה היסטורית, אפילו, הייתי אומר".

"אתה לא חושב שאתה מגזים"? שאלתי. אבל המחמאה ליטפה אותי לקבל את דעתו.

 

(*) "הרדופים", נתן יהונתן.

 

 

 פרק 4: עירא

 

בבית שקוף, גר איש שקוף, שיש לו לב שקוף, אבל לא מזכוכית, כך ש- שום דבר לא נשבר.

 

"אני לא מאמין שאת שרה את השיר הזה", אומר גיא.

"מה אתה מנסה להגיד"?

"שהוא קליט? לא יודע. מה דעתך עליו"?

"על עירא או על השיר"?

"את חושבת שאפשר להפריד בין שניהם"?

"שאלה טובה".

 

השיר הזה נגרס בי מאז שגיא השמיע לי אותו אתמול, פעם אחת. שיר בודד על דיסק  ריק. עירא, שאני לא מכירה, כתב אותו בטח על עצמו. יש לו קול כמו ספל מזכוכית, שלוכדים אותו בשפתיים ובמקום לשתות ממנו, נוגסים בו, והפה מתמלא  בפירורי זכוכית, שמנסים לאכול אותם, והם נדבקים לשיניים הטוחנות, וחותכים את הפה ומגירים ממנו מעיינות דם. אבל הקול הזה גם צלול, אם עוברים את השכבה האטומה.

 

"אז מה את חושבת"?

"ששיר אחד לא מספיק לי. ממתי אנחנו אמורים להתרשם משיר אחד. מי זה בכלל? אתה מכיר אותו"?

 

גיא מחייך, ואומנם זיהיתי את המניפולציה, אבל כבר היה מאוחר מדי. "לא ממש, אבל תודי שהוא מסקרן אותך".

"אתה רוצה שאני אפגוש אותו ואכתוב עליו".

"ברור".

"אבל למה דווקא אני"?

"כי אני מכיר אותך. יהיה לך מעניין".

"אבל אין לי מספיק… מה הסיפור שלו? אני צריכה עליו חומר רקע. מה הקולב? למה הוא? למה עכשיו"?

 

כך ש- שום דבר לא נשבר.

 

"שלומית, שיר אחד מספיק. תאמיני לי. יש לך כל מה שאת צריכה. במקרה שלו, את לא צריכה יותר. תשבי עם השיר הזה. תשמעי אותו כמה פעמים שאת רוצה. את יכולה לדלות ממנו את הכל".

"אתה לא מגזים, גיא"?

"איך שאת רוצה".

 

התופים והגיטרות החשמליות עם הבאס, ובלי גיטרות אקוסטיות ובלי קלידים ובלי כלי נשיפה.  כל הכלים באים רק בין המילים. אבל כשהוא שר – דממה. רק הזכוכית.

"לא יודעת".

גיא עוזב אותי. "איך שאת רוצה".

 

ברור שאי אפשר לתקשר איתו. מה חשבתי? עירא עויין אלי את מבטו. "זה הראיון הראשון שלך"?

"מה פתאום"!

"מה כתבת? ואיפה? את יכולה להראות לי"?

 

"למה אתה כל כך חשדן"? אני שואלת, כשהסיבה ברורה לי לגמרי. זאת החצאית הארוכה שלי. דווקא אופנתית. אבל כמו שאמר פעם גיא, לובשים אותן עם גופיות.

"שום חשדן", אומר עירא. "אני אומר את זה לכל אחד שרוצה לראיין אותי".

 

בא לי ללכת מפה. האם גינוני הסטאר המעצבנים האלה הם חלק מהאומנות שלו? ואם כבר, אז שיהיה כוכב, קודם כל. מי מכיר אותו בכלל? מי שמע עליו? אני בטוחה שאפילו בפורום של המוזיקה, אם אזרוק ככה את השם שלו, עירא, אף אחד לא ידע מיהו. כולל המעודכנים ביותר.

 

הוא כבר מזמן עזב אותי ונכנס לחדר אחר. מצאתי אותו מסתודד עם איזו גיטרה. כן, רדפתי אחריו עם העיתון שלנו. "תקרא".

"כבר קראתי. נראה לך שהייתי מדבר בכלל עם גיא, אם לא הייתי מעריך את העבודה שלכם"?

"אז קראת את מה שכתבתי"?

"מה כתבת"?

"את זה ואת זה ואת זה ואת"…

"את שלומית חן"?

"כן".

"לא חשבתי שאת"…

"דתייה"?

"את כותבת טוב. את מבינה במוזיקה".

"תודה".

"אז תכתבי עלי, ככה בסגנון שלך"?

"אם תצליח להרשים אותי, והאמת היא שהתחלת רע, אתה יודע".

"אני יודע. מה אפשר לעשות בשביל לתקן את זה"?

"קודם כל לשיר, לנגן. אולי ככה אני אצליח כרגע להירגע".

"אני מצטער".

"טוב נו".

"תעצמי עיניים, ואל תפתחי אותן. את יודעת מה, פשוט נכבה את האור".

 

הוא לא הזהיר אותי מראש, כך שהצלילים הפילו אותי לרצפה. מערבולת מכווצת של רעש, שלא הצלחתי לזהות ממה הוא מורכב. באותה פתאומיות הוא הדליק את האור. "הי. את בוכה".

נשמתי עמוק. "מה זה היה"?

"זה הייתי אני".

"נעים מאוד".

"את בטוחה"?

 

לא הייתי בטוחה, כמובן. בחוסר הקומוניקטיביות שלו הוא הצליח לתקשר איתי לא רע, בינתיים בלי להגיד הרבה. כלומר לא במילים.

 

"את שותקת".

"שתיקה כהודאה".

"מה"?

"בוא נדבר".

"מה את רוצה לדעת"?

"מה זה? מאיפה זה? מי אתה? לאן אתה רוצה להגיע"?

"אני חושב שהגעתי".

"אז אתה פחות טוב ממה שחשבתי עליך".

"רגע. את מראיינת אותי או שאת שופטת אותי? מה את רוצה להגיד לי, שכל הזמן צריך לחפש? שזאת המהות? את באמת מאמינה בכל הבולשיט הזה? הרי היפלתי אותך לרצפה. ממש ככה. ליטרלי. מי היה מאמין שהביטוי הזה נאמר על משהו אמיתי, אה? נפלת ממני. ואת יודעת משהו? אל תתפסי מעצמך מיוחדת, וזה לא שיש לך כוחות לתקשר עם אנשים בעייתיים כמוני. זאת התגובה שאני מקבל מכולם. וזה מה שכל אחד שעושה מוזיקה רוצה. אז אני הגעתי. השגתי את שלי. וכל מי שלא משמיע אותי, יש לו בעיה. וזה ההפסד שלו. עכשיו את בטח לא מרוצה כי אני מדבר בקלישאות, אה? את נורא שקופה, אז למה את חושבת שאת מיוחדת"?

 

"מי אמר שאני מיוחדת? כלומר מי אמר שאני חושבת שאני מיוחדת"? לרגע נבהלתי מהבלבול שלי. למה הוא מתעקש לערער אותי? ברור שהוא מתגונן איכשהו, אבל ממה?

"נתקענו, אה"? הוא אמר. הפעם לא בלעג, אלא בשקט, שכיווץ לרגע את כתפיו, שניתרו עד אותו רגע בעקבות צווארו, ששאף אל ראשו, המורם אל מעלה.

הנהנתי.

"מה את חושבת על המוזיקה שלי"?

"אני פה. לא"?

"שזה אומר שהיא טובה בעינייך? אתם כותבים בעיתון שלכם רק על דברים טובים"?

"רק על דברים שמסקרנים אותנו".

 

ושוב שתקנו, "שיש לו לב שקוף", חשבתי. "מאיפה אתה"? שאלתי.

"במקור? או מאיפה אני עכשיו"?

"במקור".

"תל אביב".

"ואיפה אתה גר עכשיו"?

"תל אביב".

"בן כמה אתה"?

"מה זה משנה"?

"זה לא משנה. אבל אני מעדיפה להתחיל עם הפרטים הקונקרטיים, ואחר כך לעגן אליהם את האומנות, או להיפך. לא יודעת".

"אני מבלבל אותך"?

"ברור".

הוא צחק. זה קרה בדיוק כאשר החלטתי שאין לו חוש הומור,  ומיהרתי לתהות אם יוצר אמיתי מוכרח –  כמו שרציתי להאמין – להכיל את התכונה הזאת, ורצוי גם  בבקשה  להחצין אותה.

"אתה מודע לזה שכשאתה צוחק – טוב, לא חשוב" – אומנם הוא חייך, אבל הדריכות הפכה את חיוכו לשכלי, כך שנבהלתי.

"תמשיכי. מה רצית להגיד"?

"כלום. הלכה התדמית".

"שלי. את מתכוונת לתדמית שלי".

"כן, אני מעדיפה אותך מחייך וצוחק. אבל אתה צריך לדעת שכל מה שאתה מנסה להגיד או להראות או להוכיח, הכל יורד לטמיון".

"למה את חושבת שהכל תדמית? למה את לא מאמינה לי? ומה את חושבת שאני מנסה להראות? מה אני מעביר"?

"ניכור אולי? אבל יותר מדי אכפת לך. את זה אני מסיקה מהחיוך שלך".

"אני לא חושב שהרעיון זה להתנכר. אולי זאת קשיחות. אני בטח מנסה להתגונן".

כל כך שמחתי שהוא אמר להתגונן. "ממה אתה מנסה להתגונן"?

"מכך שלא יבינו אותי. אני יודע שככה עוד יותר לא מבינים אותי. את מקליטה אותי"?

"כן".

"כי לא ראיתי אותך רושמת כלום. ואני מתאר לעצמי שמה שאנחנו מדברים מעניין אותך. מאוד מעניין אותך. רגע, גם הקלטת אותי מנגן"?

"כן".

"מישהו הרשה לך? איזה חוצפה. מה את מנסה? איך את מעיזה לשדוד את המנגינה שלי"!

פסיכופט – אבל גערתי בעצמי על החיפזון האוטומטי שטרק לי בראש את ההגדרה. "אל תדאג, זה רק לתצרוכת עצמית".

"זה לא כל כך פשוט כמו שאת חושבת", הוא אמר ברכות נגטיבית לדיקציה הקודמת שלו.

"למה אתה מתכוון, עירא"?

"את תקשיבי לזה, אני בטוח, ותנסי לשחזר את הנפילה שלך. מעניין איך ילך לך, אבל זה לא חשוב. מדאיג אותי יותר שתשמיעי את המוזיקה הזאת לגיא. ואתם תדברו עליה, ועלי. אולי תתווכחו, אולי תסכימו, זה לא משנה. הדעה – שאין לכם עלי, ואני לא מעוניין שתהיה לכם – הדעה הזאת תתחיל להתגבש. ותגיעו לאט לאט להסכמה, ותנסחו אותה".

"ואז"?

"זה יהיה כתוב בעיתון".

"אבל בכל מקרה זה יהיה כתוב. מדובר בכתבה עליך, על המוזיקה שלך".

"כן, אבל אסור לך להתייעץ עם אף אחד. הרי יכולתם להגיע שניכם ביחד, או שרק גיא, ועובדה שבכל זאת את כאן, לבד. אז תתמודדי עם זה לבד. מבטיחה לי"?

"בסופו של דבר, זאת תהיה ההתמודדות שלי לבד מול המסך של המחשב. אל תדאג".

"אבל המוזיקה שלקחת לי. מה יהיה איתה? היית אמורה לשחזר אותה לבד. זה כמו כשכותבים ביקורת על הופעה חיה. כותבים על סמך הצלילים ששרדו את הדרך הביתה. מה שנשאר, הוא מה שחשוב".

"אתה בטוח בזה"?

"מה פתאום".

הרכנתי את ראשי כדי להתמודד עם הסוואת החיוך הרחק מעיניו. כשהבטתי בו שוב, ראיתי את שרידי חיוכו. "תני לי שם", הוא התעשת במהירות.

"שם"?

"למה שניגנתי. למה שיש לך בתוך הקסטה. מה השם הראשון שעולה לך בראש. אל תחשבי".

"חלודה".

הוא טופף על בטנו בעליצות. "מאה אחוז".

"זהו? התקבלתי"?

"את רוצה"?

שאלה מכשילה, כמובן. נורות החשמל הפנימיות ריצדו. מישהו מנסה להתחיל איתך? מרואיין מול מראיינת או גבר מול אישה? אז חייכתי. והכרחתי את עצמי להשהות את החיוך, אף שההוראות היו לטאטא אותו בחיפזון.

 

 

 פרק 5: גיאצ'וק

 

"אל תגידי לי מה שלומך. אני אגיד מה שלומך. בואי נראה אם אני עדיין מפענח אותך".

הקפה שלי פושר, ועוד מעט יתקרר לגמרי. הוא איחר. ישבתי לבד בבית הקפה וכל הזמן אמרתי למלצרית שעוד מישהו צריך להגיע. בטח, בטח, היא בטח חשבה. רק שנה לא ראיתי את גיא, ואף על פי שהוא עדיין כחוש ובעל אותו חוסר תסרוקת, הוא נראה אחרת לגמרי.

 

אין לו כיפה.

 

"מה אנחנו עושים בבית קפה בכלל"?

"את הצעת. רגע. תני לי להגיד לך מה שלומך".

"שלומי בסדר גמור".

"שכחת שאני מכיר אותך"?

"השאלה היא אם אני מכירה אותך".

הוא מחייך, אבל שותק. "אבל למה גרמניה"? אני שואלת אותו.

"לא גרמניה. ברלין".

"זה אותו דבר".

"מה זה משנה. חזרתי".

"כבר ראית את ההורים שלך"?

"בטח".

"וסיפרת להם"?

"מה סיפרתי להם, שלומית"?

"את מה שלא סיפרת לי"?

"אבל את יודעת. הרי מאז שנפגשנו את מראה לי שאת יודעת. איך את יודעת, בעצם"?

"לא יודעת. אני יודעת".

"אז תגידי את זה".

"לא. אתה תגיד את זה. תן לי לפחות את הכבוד הזה של להגיד לי. אני חושבת שזה מגיע לי".

"אבל אני רוצה לשמוע אותך אומרת את זה בקול שלך. זה סוג של פנטזיה שיש לי, שלומית".

"סוטה".

עכשיו שנינו צוחקים, אבל תוך כדי הצחוק אני לא מבינה מה בעצם מצחיק.

 

"מאיפה בעצם את יודעת"?

אנחנו בבית שלי. ברור שאנחנו בבית שלי. כמה אפשר לדבר באמת בבית קפה? בהתחלה ישבתי על הכורסא מולו, אבל מיד הוא שאל "למה את לא יושבת לידי"?

ככה שאנחנו קרובים על הספה.

 

"יודעת מה"?

"שאני גיי".

 

מה?!?

האמת היא שרק עכשיו אני יודעת. קודם ניחשתי. פתאום התחברו לי דברים. ואולי מאז שאני מכירה את גיא, השני, כלומר הראשון, כלומר העיתונאי שאני צמודה אליו, אז אני רואה את כל הגברים באור הפוטנציאל הזה.

 

נשמתי עמוק.

 

"אז לא ידעת".

"לא הייתי בטוחה".

"ממתי"?

 

גיא בן ה-17 נראה דתי אמיתי. אבל אני יודעת שזה שקר. שהוא חילוני בנשמתו. אם הוא היה אוהב אותי באמת, הוא היה מעמיד אותי בניסיון.

מה זה חילוני בנשמתו? גם דתי בנשמתו, שמתפלל בהקפדה ובאמונה שלוש תפילות ביום יכול להיות חילוני. זאת האש הזרה – זרה זה רע? – שנושבת ממנו, ואני מנסה להיכנס אליו דרכה, ולא מצליחה. נחסמת. הוא יודע שאני מנסה להיכנס. לא מונע ממני במילים, אבל יודע שאני לא מצליחה. ולא עוזר לי. שום שער לא פותח.

 

"אני פוחד מהצבא", הוא אומר לי.

"אז לך להסדר", אני עונה, "בעצם אל תלך לצבא. תלמד בישיבה גבוהה. תדחה את הגיוס שלך".

"את לא מקשיבה לי".

"למה אתה אומר ככה? ניסיתי למצוא לך פתרון. מה לא בסדר בזה"? אני פוחדת שהוא יחשוב שאין בי רגישות. שהוא יעזוב אותי כי אפילו עצות אני לא מסוגלת לתת.

"את לא שואלת".

"מה אני לא שואלת"?

"לא חשוב".

"מה אני צריכה לשאול"?

"זהו. שכלום. מה זה שווה אם אני צריך להגיד לך"?

"אז יש משהו שאני צריכה לדעת. זה לא נכון שאין כלום. אני אמורה למצוא את זה, נכון"?

הוא כועס. "תפסיקי לשאול כל כך הרבה. בואי נעבור נושא. בעצם בואי נשתוק".

 

נראה לו שאני אשתוק עכשיו? אני שותקת רק כדי לחשוב. על מה דילגתי? מה החמצתי? "למה אתה פוחד מהצבא הזה"?

 

הצלחתי. אני יודעת לפי העצירה שלו. הוא תופס לי את היד. פעם ראשונה שהוא נוגע בי אחרי שנתיים שלמות של חברות. אני בשוק. הוא מסתכל עלי, והיד שלו עוזבת את היד שלי. "מצטער".

"לא, מה פתאום", אני מתגמגמת.

עכשיו הוא מתגמגם. "באמת שלא התכוונתי".

 

עכשיו אני רועדת. אבל לא אומרת מילה. זהו, שהוא לא התכוון. תאונה. תקלה. ואולי היא מראה על מה שמתרחש בפנים? אולי היא סוג של תקווה?

 

זאת היתה הפעם הראשונה. הפתח הראשון שהיה צמוד אלי. אבל אני לא ידעתי להבחין. נסיבות מקלות? הייתי בת 17. נסערתי מהסיבות הלא נכונות. שש שנים אחר כך אני אומרת לנערה המבוהלת: אחורה. אחורה. לא במשפט הזה, לכי למשפט הקודם שלו. שם המפתח שאת מחפשת, חתיכת מבולבלת מסכנה. ואיך אפילו לא היה אכפת לך שלא קיבלת מעולם תשובה לשאלה הנכונה, למה הוא כל כך פוחד מהצבא הזה? עכשיו את כבר יודעת, אבל עכשיו זו לא חוכמה. וכמה לילות שרפת כשחפרת במשפט הלא נכון.

 

וככה טלטלתי את גיא במשך השנים, בידיים לא אוספות, והוא התפזר במהלכן, שמוט חלקית. ועכשיו אני לידו, יודעת שלעולם לא אהיה שלו, ואף שאני כבר לא מאוהבת בו, צר לי עלי.

 

"כשהיינו ביחד, ידעת"?

"לא חושב. לא ממש".

"אהבת אותי"?

"בטח. עד עכשיו אני אוהב".

"אז לא אהבת".

"את מתכוונת למשיכה? מה ידעתי אז על משיכה? אני מתפלא עלייך, היינו כל כך בורים עם כל החינוך הדתי הזה. את ידעת אז מה זאת משיכה"?

 

בקלי קלות. מחזיקים את הראש זקוף. ודווקא מסתכלים ישר לתוך העיניים. כמו בהתרסה. טכניקה נגד דמעות שפיתחתי, ויש לי הכבוד להפעיל אותה בפעם הראשונה מול גיא.

 

"שלומית, תעני לי. נמשכת אלי"?

"לך לעזאזל".

"אני מצטער".

"נו, תפסיק. אתה לא אשם".

"אני באמת לא אשם".

"יש לך איפה לישון"?

הוא שתק.

"אני מקווה שהספה הזאת תהיה נוחה לך, למרות שיש חשש שכל הדיבורים שלנו נספגו בה".

"אם הייתה לך מיטה זוגית".

"אז מה"?

"אז היינו יכולים לישון ביחד. את יודעת, יכולנו לדבר עד שנירדם".

"לישון ביחד"?

"אל תגידי לי שאף פעם לא ישנת עם גבר. את בת עשרים ושלוש! אני מבטיח לך שאף מורה מהאולפנא כבר לא יעשה לך כלום".

"אני לא פוחדת מהם".

"אז את פוחדת ממני? אני בטוח לא אעשה לך כלום".

לא רציתי להגיד לו שהמיטה שלי נפתחת ויודעת להכפיל את עצמה.

 

 

בינתיים הוא נשאר אצלי עד שימצא דירה לשכור. אבל אנחנו בקושי מדברים. בלילות גיא יוצא לברים ולכל מיני מועדונים – לא של הופעות. בימים ישן. הוא מגלה עניין בעבודה שלי. רוצה לשמוע הכל על גיא ירדן. מצפה שאזמין אותו לעבודה, שאכיר ביניהם, אבל אני לא מזמינה, והוא רק מקווה, לא מבקש.

 

אני פוחדת שברגע שגיא יראה את גיא ירדן, הוא ידע שמדובר בהומו. אין לי מושג למה זה מפחיד אותי.

 

אולי אני דווקא צריכה להכיר ביניהם. כן, אני חברה של שניהם, ואני יודעת שהם צריכים להיות חברים. אבל מה זה חברים? בני זוג?

בשום פנים ואופן לא.

 

"חבר שלי מהתיכון נמצא אצלי", אני אומרת לגיא.

"מה זה נמצא אצלך? ברגע זה"?

"כן, עד שהוא ימצא דירה".

"והוא ממש גר איתך בינתיים"?

"אני חושבת שזה נקרא ככה. כן".

"וזה מותר"?

"לא".

"ואתם עוד חברים"?

"לא".

"למה"?

 

כל גופי משתתף בתנועת הביטול. הראש שלי רוכן בתנופה אל עבר ברכיי, ידיי מתקרבות לשם, מנופפות לצדדים. רגליי מרקדות את מחול ההסחה.

"את עוד אוהבת אותו"?

וגם הכתפיים מתקרבות לשם.

"איך קוראים לחלאה הזה ששובר לך את הלב? אני רוצה לדעת".

"עזוב".

"נו, רק שם פרטי".

"יש לו שם בנאלי. סתם שם. שם רגיל לגמרי. זה יכול להיות כל אחד, כל שם".

"איך קוראים לו"?

"גיא".

"אל תתחילי עכשיו עם גיא. זה לא יעזור לך. נראה לך שאני מתכוון לוותר"?

"גיא. זה השם שלו. ככה קוראים לו".

"גיא"?

"כן, גיא. גיא".

"שם יפה".

"כן".

"גיא הדוס".

"הוא לא דוס".

"היה לך חבר חילוני"?

"לא. הוא היה דתי".

"את רואה? לא מוכרחים להישאר דתיים. את סתם מתעקשת. למה הוא לא הצליח לשכנע אותך"?

"הוא חזר בשאלה כשכבר לא היינו בקשר. הוא בכלל לא היה בארץ".

"איפה הוא היה"?

"עדיף לי לא להיזכר בזה".

"באיזו ארץ"?

"בחו"ל".

"איפה"?

"גרמניה".

"ברלין"?

"איך אתה יודע"?

"והוא נחת ישר אצלך"?

"לא, קודם הוא היה אצל ההורים שלו. אתה יודע, גם הוא העריץ אותך בתקופה של התיכון".

"באמת"?

"כן, הערצנו אותך ביחד. אתה נתת תוכן לחברות שלנו".

 

החיוך של גיא כמעט התפשט עד אלי. "אני שמח וגאה. טוב, בטח לא היו לכם תכנים אחרים".

"בטח שהיו".

"אני מתכוון ל"…

"שתוק, אני יודעת".

"מה זה הדיבורים האלה? גם באולפנא שלך היית אומרת לאנשים תשתקו"?

 

יופי. גם הוא חושב שהתקלקלתי. אבל לא אמור להיות לו מושג איך הייתי קודם.

חילול השם. אני הדתייה היחידה שגיא מכיר. עלי לעדן את הדיבור שלי. פעם זה היה מתרחש מעצמו, טבעי לי. אני מטהרת את נשימתי לפני שאתייצב מול הזלזול, אולי האכזבה שעיניו בוודאי מארגנות מולי. אבל גיא רק עייף. ממה? מלילה שאני מפחדת לתאר לעצמי, אבל נמשכת בכל זאת, ולא רואה דבר כי החושך מסתיר, ורק הלומה פתאום מגבריות שמכפילה את עצמה ובמקום להתגבר, מתעדנת.

 

 

 פרק 6: צוהר לצוהר

 

"בואי אני אנגן לך משהו".

לי. מנגן – לי.

"איך זה"?

איך זה? כמו הפעם הראשונה שמישהו מנגן לי משהו. "מתוק, צוהר". ובעצם בא לי לומר צוהר מתוק.

"אבל זה בכלל לא מתוק, מותק. הקשבת בכלל"?

"אל תעליב אותי. בטח שהקשבתי. בתשומת לב הקשבתי. זה שלך"?

"מה זה משנה"?

"אוף. אובייקטיביות אתה רוצה לחלץ ממני? לא תקבל. אני יודעת שאהבתי את זה. וזהו".

"למה"?

"מה זאת אומרת"?

"תנמקי".

"כי אתה רוצה לסחוט ממני מחמאות"?

"כי אני לא סגור על זה. אולי זה ישתנה פה (הוא הרחיק שלושה צלילים זה מזה) ופה (הדַק השתנה לעבה, ולהיפך)".

"אז אתה כן כתבת את זה".

"אלא מי"?

"תנגן עוד פעם, ואני אגיד לך איך זה יותר יפה. אם אתה מעוניין בדעתי, כמובן".

"אלא מה"?

 

הלוואי והייתי הגיטרה שלו. הלוואי והוא היה עושה לי מה שהוא עושה לה. אוחז אותה בנחישות של הביטחון. על סמך מה הוא כל כך בטוח ויודע? טוב, הם כבר הרבה זמן ביחד. עברו הרבה. הוא מכיר אותה והיא, כנראה, מכירה אותו. יש ביניהם אינטימיות, אבל מצד שני, צוהר לא מרגיש חגיגי כשהוא נוגע בה. היא מובנת מאליה עבורו. רואים את זה בתנועות שלו. הוא עשה את זה כל כך הרבה.

 

אבל היא נהנית מהמגע שלו. רואים את זה. בעצם, בעיקר שומעים את צלילי ההנאה שלה. יש לו אצבעות עבות וארוכות. נגיעה חזקה, אך מרפרפת. והצליל שלה הוא הצליל שלו.

ההתמזגות שלהם מעוררת קנאה. ברור שיש ביניהם הרבה במשותף. הם מכירים את אותם שירים. טוב, הם באים מאותו הרקע. מאותה התרבות.

 

"יש מילים"?

"עוד לא. יש לך רעיון? הי, רוצה לכתוב לי"?

"לכתוב לך? לכתוב מילים לשיר הזה"?

"כן, אני בטוח שכבר כתבת שירים בחיים שלך".

 

כן. איך הוא יודע? איזו מחמאה. לכתוב לו? בטח שלכתוב לו. אין דבר שאני יותר רוצה עכשיו מאשר לכתוב לצוהר מילים לשיר הזה שלו, שעד שלא אכתוב לו, הוא עדיין לא יהיה שיר אלא רק מנגינה שנשמעת לי כמו שוקולד דק מדי. "כן".

"כן כתבת? או כן תכתבי לי"?

"כתבתי, ואני אכתוב לך. אבל איך אני אזכור את המנגינה"?

"את לא צריכה לזכור. הנה היא" – הוא הושיט לי דיסק. "אני בטוח שתזהי אותה בין כל המנגינות".

"בטח שאני אזהה".

"טוב, זאת לא חוכמה. היא היחידה שאין לה מילים".

 

"שלומית, שלומית"?

"אבל למה פעמיים, גיא"?

"נראה לך שפעמיים? זאת כבר הפעם החמישית. מה את שומעת בכלל"?

"תיראה, צוהר נתן לי מנגינה. אני צריכה לכתוב לו מילים".

"צריכה"?

"מה פתאום. רוצה"!

"שלומית, הוא לא בשבילך".

"מי לא בשבילי? מה הקשר"?

"אוי שלומית. מה מצאת בו שאין בי? אז יש לו תלתלים בלונדיניים ולי יש שיער חלק וחום. אבל אני יותר יפה"!

"בטח שאתה יותר יפה. ובכל מקרה, אני שונאת בלונדיניים".

"את אמורה לשנוא בלונדיניים. אם קלטתי אותך נכון, אז שחורים הם הטריטוריה שלך".

"כן, כנראה".

"אז מה קרה"?

"גיא, אתה טועה".

"את יודעת שאני צודק. תקשיבי, הוא באמת מוזיקאי מוכשר. אני הראשון שאצעק את זה. הרי אני זה שגילה אותו, שכחת"?

"כן, הוא נכנס לחיים שלי רק בזכותך. זה נכון".

"נכנס לחיים שלי. את מקשיבה לעצמך, שלומית? לא, אל תעני לי. אני לא מסוגל לשמוע אותך מבצעת כאן בלייב מופע של היתממות. בבקשה לא. אני רגיש מדי".

"אתה באמת רגיש מדי".

"גם את. אני יודע שזה קשה, כי את כבר בפנים. אבל בבקשה תנסי לצאת. זה עדיין לא מאוחר. בינתיים נפגשתם רק במערכת, נכון"?

"האמת היא שקבענו להיפגש מחר בבית שלו. למה אתה שואל? נראה לך שזה מסוכן"?

"הוא יודע שאת דתייה"?

"בטח. מה הקשר"?

"שלומית, אל תלכי אליו".

"אבל מה אתה דואג? מה, אתה פוחד שהוא יאנוס אותי"?

"האמת היא שלא חשבתי על זה. לא, לא נראה לי שהוא יאנוס אותך".

"אז מה הבעיה? שאני אאנוס אותו"?

"איך את מדברת?! אל תלכי".

 

הלכתי.

 

לא הבאתי איתי את השיר. הוא כבר היה מוכן, אבל בפעם הראשונה בחיי לא הצלחתי להעריך יצירה שלי מבחינה מקצועית. עליתי על האוטובוס וכעבור שעה הייתה אשקלון. ציפיתי לחורבה מבולגנת, לכלים מלוכלכים בכיור, לרצפה שעליה מתגוללות עדויות למעלליו – הגסטרונומיים, המיניים. במקום זה הגעתי לווילה מצוחצחת בשכונת אפרידר. "שלך"?

"של ההורים שלי. הם בחו"ל בשנתיים הקרובות".

"והם מממנים לך את הוצאות הניקיון"?

"נראה לך? אני מנקה בעצמי. איך אפשר ליצור בתוך לכלוך"?

 

חשבתי שצוהר יזמין אותי לסיור מתגאה בדירה, אבל הוא רק אמר: "בואי כבר לחדר שלי". רגע לפני שנכנסתי לחדר השינה, דמיינתי אותו: כריות רכות על הרצפה, מקיפות מיטה אימתנית. אבל במקום מיטה היו בחדר כלי נגינה מכל המשפחות. "אתה ישן פה"? שאלתי.

צוהר צחק. "מה פתאום. יש חדר מיוחד לשינה. קוראים אותו חדר שינה. תזכירי לי, מאיזה כוכב את"?

 

אחר כך הוא הרקיד אצבעות על קלידי הפסנתר. המנגינה נכנסה ישר לתוכי, בלי שהראיתי לה אף פתח. היא פשוט מצאה את הדרך לשם. "הייתי צריך לנחש", הוא אמר.

"לנחש מה"?

"שאת בחורה של קלידים. איך לא ראיתי את זה קודם"?

"וזה טוב או לא טוב"?

"רגע, את מאשרת"?
"אני יודעת שיותר 'קול' לאהוב גיטרה. בעצם, בס. והכי טוב זה תופים. אבל אני מצטערת, הקלידים מצליחים לנסח הכי טוב את המנגינה. ואם היא טובה, אז ברור שלצלילי הפסנתר הזה אלוהים בכבודו ובעצמו מתגלח בבוקר".

"פששש…. לא אמור להיות לו זקן"?

"רגע. מאיפה בכלל אתה יודע שאני בחורה של קלידים"?

"מהריכוז שלך כשאת מקשיבה. כל הגוף שלך מתכונן לפולחן".

בכלל לא ידעתי שיש לי גוף. הנשמה שלי התבוננה בפליאה בבד שממנו תתפור לה שמלה. הצלילים טוו קטיפה כחולה כהה, שריחפה מולי בתנועות ריקוד מהורהרות. זה יהיה הבגד שלה. היא מתחילה להתכסות בבד, אבל המרקם שלו משתנה והוא הופך למשי. צבעו מתבהר לתכלת, שמתנפנף לאט לאורך כל הספקטרום עד שמלבין לגמרי. אוורירי כהינומה.

 

"יפה לך", הוא אמר.

"מה"?

"ההבעה הזאת. שלומית, את נכס לכל פרפורמר. אפילו, נניח, לטבח. אני מדמיין אותך לועסת לאט מעדנים. הם מפריעים לשפתיים שלך להתרחב בשביל החיוך, אז העיניים שלך לוקחות פיקוד ומחייכות. טעים לך שלומית"?

"כן, צוהר. המנגינה שלך טעימה לי".

"אני שמח. עבדתי עליה הרבה זמן. את גורמת לי נחת. אבל חכי. זאת לא המנה האחרונה".

 

יש עוד. בהתחלה נשארת איתנו המנגינה הראשונה. ליבי כבר מתרפק עליה בחיבה. אני עוצמת עיניים ושומעת את אותה התנגנות, אבל מגיטרה. אקוסטית. אבל המיתרים לוקחים אותה לשטח אחר. רגע, לא כל כך מהר. תנו לי מקום במרכבה שלכם. צוהר מדרבן אותם: "קדימה. קדימה. שלומית, איפה את? לא לפתוח עיניים. ממשיכים. ממשיכים".

 

ועכשיו זאת גיטרה חשמלית. וצוהר שר איתה "אה אה", וגם "אההההה", ומפסיק בבת אחת.

"יש מילים, יש מילים לזה", הוא צועק. "רוצה לשמוע? את יכולה לפתוח את העיניים".

 

אני פותחת. צוהר שולף דיסק. פתאום מתברר שזה שיר עם מילים, והכל באנגלית. והגיטרה יושבת על הקלידים של הפסנתר. "אז למה לא השמעת לי את זה ככה, בעצם"?

"אני אפילו לא בטוח שהתכוונתי להשמיע לך את זה, אבל הקלידים משכו אותי לשם".

 

הקלידים משכו אותו, וגם אותי. לבי, שבדרך כלל הוא משאבה, ולפעמים גומה לאבנים כבדות, היה פעם, מזמן, בימי גיא הרחוקים, ערסל לשמחה. עכשיו אני חשה שוב את התנודות העליזות. אבל אני לא בטוחה. "רק רגע", אמרתי לצוהר, והלכתי לחפש את חדר האמבטיה. בלי להתמקד בכישוף הסגול שכיסה את המרצפות ואת הקירות, מטביע את עצמו באמבטיה, מיהרתי למראה. אני מוכרחה לראות איך אני מרגישה. היה לה מבט – לרגע לא זיהיתי אותה. אותם בגדים וגם התסרוקת הייתה דומה, אם כי פרועה מעט. והפנים שלה נהרו. אז אני שמחה. לא טעיתי בתחושה. חזרתי לצוהר. אל הדיסק, שהמשיך לשיר הבא.

 

אני מקשיבה לכתב היד האופייני שלו. צלילים ראשונים – מאסה לא סדירה ולא החלטית, מקיפה גן עם שטיח ירוק שמתחשק לי לנגוס במתיקותו. מי אתה צוהר בממלכת היופי? המלך? הגנן? הדשא?

ומי אני? עוברת אורח? שלט על הדרך שמכוון לשם? כוהנת גדולה? דחליל? איילת שמכרסמת את העשב וגומאת מי מעיין?

 

רונית העריצה את מני המדריך בבני עקיבא (אבל בעצם היתה מאוהבת בו). כרמלה העריצה את הרב אבידן, שהיה מעביר לנו שיחות ליליות בנושאי אמונה. נחמה את הזמרים החסידיים שלה, ומאיה כנראה את הזמרים הלועזיים. מה פתאום. מאיה הייתה ככל הנראה ישות נטולת הערצה. היא לא העריצה ולא האמינה.

ואני? "איך אפשר להעריץ אנשים? בני אדם? בני תמותה. אם כבר, אז את אלוהים". זה היה הנאום הקבוע שלי מגיל חמש עשרה ועד – בת כמה אני עכשיו?

"ואת רוצה להגיד לי שאת מעריצה את אלוהים"? שאל גיא באחת מהפעמים שהקפנו את היישוב.

"להעריץ? זאת לא מילה גדולה מדי"?

"את מעדיפה את המילה לסגוד"?

"לאלוהים"?

"למי שאת רוצה".

"אמרתי לך, קשה לי עם בני אדם, אבל גם לכרוע ברך בפני אלוהים לא נוח לי. אבל אולי לנוכח הבריאה שלו. היצירה והטבע. הנוף. אנשים יפים".

"אז את כן מעריצה אנשים".

"לא אותם".

"אז את היופי שלהם? ומה עם המידות שלהם? מה עם תכונות כמו טוב לב"?

"טוב לב", אמרתי ביהירות של בת 17. "כמה משעמם".

"ומה עם המוזיקה"? המילים שלו התאבכו במרכז גופי כמו אמת עתיקה.

"איך יכולתי לשכוח את המוזיקה"!

"ואת המילים".

"ואת המילים", חזרתי אחריו, והוספתי, מאפשרת לצחוקו ללוות את ניגון קולי, "ואת מי שכותב על המוזיקה".

 

ועכשיו אני יודעת ששיקרתי. שאני נקלית כנמוכי הנשמה. אני אורגת את מולקולות כישרונו של צוהר לפוסטר שתליתי מולי, אך מעט גבוה יותר. ואני מכינה את ישותי לסגידה. לעבוד אותו. את דמותו. את נשמתו. לכרוע ברך. לנצור את שגב מהותו. לחפון את פרחי שלמותו – כמה קיטש, אבל אני לא יכולה להימנע מכך.

פסיבית מול ההוד, אך גם חשה שנדרשת ממני פעולה. עלי לעשות מעשה: לפאר. לרומם. לשבח. להלל. לקלס. ואפילו – אני נבוכה מהבושה, לפחות אף אחד לא יודע את מחשבותי – להיות מיסיונרית. ללכת ברחובות ולצעוק את שמו. לקרב אנשים אל האור. מטוב ליבי. מכישורי ההענקה שבהם ניחנתי.

כך תוכחד העלטה.

 

"את נשארת לישון אצלי"?

"מה פתאום. יש בערך שעה עד האוטובוס האחרון לתל אביב. תוכל להקפיץ אותי לתחנה המרכזית"?

"בטח, אבל בשביל מה לך? את באמת מוזמנת להישאר".

"לא, תודה".

"רגע, אל תגידי לי שאת חוששת או מפחדת ממני, או משהו כזה. את לא מצפה שיקרה פה משהו".

"לא, מה פתאום. חס וחלילה".

"מה זה החס וחלילה הזה? עכשיו את מעליבה אותי. מה, אני לא מוצא חן בעינייך"?

"ברור".

"את יודעת שאת מוצאת חן בעיניי. אני לא מזמין כל אחת לממלכה שלי. ויש פה די הרבה חדרים. בכלל לא התכוונתי שתישני איתי באותו חדר, אם מזה את דואגת".

"אני בכלל לא דואגת".

"יופי. אבל אני ממש מארח גרוע. חוץ מהקולה ששתית מהבקבוק, לא הצעתי לך שום דבר לאכול. אז מה תאכלי? יש לנו בדיוק זמן לאכול".

"כלום. מה פתאום. אני לא רעבה".

"איזה דוסית שקרנית. שאני אכין לך חביתה? יש לי עוף מוכן. אל תגידי לי שאת פוחדת שזה לא כשר. זה עוף, תרנגולת, לא חזיר".

"אני יודעת".

"אז מה הבעיה"?

"שאני לא רעבה".

"ואם היית רעבה"?

"אז מה"?

"היית אוכלת"?

"אולי. תלוי מה. יש גם בעיה עם הכלים".

"מה הבעיה? יש לי כלים חד פעמיים. כל מה שאת צריכה זה לדבר".

 

הוא התעקש, אבל באישורי, להניח לי טונה על לחם. והוסיף בצל ירוק. המיונז שבמקרר שלו היה בסדר, אבל לא יכולתי לסמוך על הסכין למריחה, שבוודאי טיפלה גם בבשר וגם בחלב. לאורך כל ההכנות הקולינריות, וגם בזמן שישב מולי, אוכל את החביתה שלו (המחבת שימשה גם לטיגון שרצים!), המוזיקה תפקדה כאדם שלישי בחדר.

"אתה לא יכול בלי המוזיקה"?

"לא. אני ישן עם מוזיקה. אני מתעורר עם מוזיקה ("בשוכבך ובקומך", חשבתי). אני עושה אהבה עם מוזיקה" (עם המוזיקה? או עם מישהי, על רקע המוזיקה? שאלתי את עצמי).

"אז אתה חווה את העולם רק עם מוזיקה. אתה כמו מכור לסיגרייה ולאלכוהול. כל פעולה שלך נטענת בטעם העשן והחריפות החמצמצה. ואיפה הטעם שלך? אתה זוכר אותו בכלל? איך הוא היה? אז מה, אתה מפחד?  מרגיש חשוף בלי מוזיקה? אתה פוחד לגשת לעולם בלי מוזיקה? אתה רוצה שהיא תיתן לך יד. אתה לא יכול להיות עצמאי".

"אבל היא חלק ממני".

"כי אתה לא יכול להפריד אותה ממך".

"אבל למה שאני אעשה את זה"?

 

ונפלה בחלקי הזכות, לשוחח עם אדם כזה. אולי אפילו לראות את הרחם של השירים שלו. "אז ככה זה יוצר", היבטתי באצבעותיו שהתייחסו אל ההגה בעדינות האלימה, כאילו שהוא כלי נגינה, למרות שאיננו מפיק קולות, אבל  אולי פשוט צריך עדיין ללמוד אותו.

 

"את יודעת", אמר צוהר ויצא איתי מהמכונית. "אני בכלל לא יוצר אמיתי. נניח שאני עייף, ויש את השיר? – אני אלך לישון. או רעב? – אני אוכל כשהשיר עוד פתוח, כמו ניתוח, אני לא אסגור אותו. אני אשאיר אותו עם כל הדם, עד שהדם יתייבש לבד – והוא ייסגר. שאני אחכה איתך עד שהאוטובוס שלך יגיע"?

 

 

פרק 7: בארוק

 

 

בניגוד להופעה התכליתית מהערב הקודם – הֶרכב שדחס את הבמה בהלם מלוטש של נודד מזויף ששב הביתה, עטוף ביהירות ההתרפקות על הטיול – הפעם עמדה מולנו להקה מהוססת. הסוליסט של "צמצם" אחז את המיקרופון במגע רופף, וגם כשהם צעקו, הרגשתי שהשירים שלהם מתחננים שמישהו יגן עליהם מהחשיפה. ממש יכולתי לשמוע את צלילי המפתח שלהם מאוושש בחור המנעול. הנה, תיכף אנחנו יוצאים. אבל אף שהם שחררו את הנעילה, הדלת עדיין לא נפתחה.

אחרי ההופעה הצעדים של גיא כעסו. הוא הכריח אותי לבוא איתו לבר של הרוקיסטים, בארוק. הוא נאלץ להכריח אותי כי הספיקה לי פעם אחת שם כדי שאחליט להימנע לתמיד מהצבעוניות המונוטונית הזאת. להיות שם, זה להיקלע אל מסיבה שלא הוזמנת אליה, ולשמוע את המוזיקה מתריסה לתוך אוזנייך מתוך העשן הבוטה: "זאת לא המסיבה שלך, והמכנה המשותף של החוגגים הוא שכולם יודעים את זה. וגם את יודעת את זה. לכן המוזיקה הזאת ברורה לך. מתי כבר תלכי? אם תישארי, ניאלץ להשמיע את סודותינו המסריחים בנוכחותך. את תשמעי ולא תביני, אבל הצליל המכוער של המילים יעוות לך את הגוף. תלכי מכאן".

 

אבל גיא הביא אותי. והוא המארח שלי, ולכן אחראי עלי. הם ניגשים לשולחן שלנו. אני מכירה אותם מהצילומים בעיתונים ובטלוויזיה. בהופעות של חלקם הייתי. הגיל שלהם מתחיל בגיל שלי, אולי קצת קודם, אפילו עשרים, אבל הם ממשיכים אל הגילאים של גיא ומסתיימים רגע אחרי ארבעים. "זאת שלומית", אומר להם גיא. "היא עורכת איתי את העיתון".

"הא"? הם אומרים. או: "באמת"? הם לא מציגים את עצמם, כמובן. ברור שאני אמורה לזהות אותם. הם לא יקבלו שום אפשרות אחרת. והם צודקים, לעזאזל.

 

הבנות היחידות שנמצאות בפאב הזה הן חברות שלהם או מעריצות, או מעריצות שהגשימו את ייעודן ועכשיו הן גם חברות שלהם, או מלצריות – שזה פחות או יותר אותו דבר. אין שם אף אחת שנראית רגיל ומטה. כולן יפהפיות, וגם אלו שלא – מפצות על כך באיפור חתיכי, ומתלבשות בסגנון – איך היו קוראים לזה באולפנא? לא צנוע. את רואה? הראיתי לשלומית בת השש עשרה, ששאלה פעם בביישנות את מאיה מה זה סקסי, "הבנות האלה, הן סקסיות".

ואת לא, את לא – שרה רק לי המנגינה. ואף אחד לא שם לב שאני בכלל לא תורמת לשיחה, כי זאת לא הייתה שיחה, אלא הנפקת מצע מילים, שירפד את תוצאות האלכוהול שלהם.

 

"דווקא התאפרתי", אמרתי לגיא כשיצאנו משם בפעם הראשונה, שהחלטתי שתהיה האחרונה.

"הא"? שאל גיא שפספס את ההקשר, אבל גם אני כבר שכחתי אותו. אחר כך הוא כאילו התעשת. "באמת? לא שמתי לב".

אז גם הומואים מסתכלים על סקסיות.

 

ועכשיו אני עייפה מלהתנגד לגיא. ובעצם, זאת המעשיות שלי. הרי הוויכוח שאיאלץ ליזום באמצע הרחוב, יסתיים בניצחונו המובהק, הודות לעליונותו המילולית. אז עדיף לשמר בחוכמה את שרידי האנרגיה שלי. וכך הזמנתי את הקולה שלי ושתקתי כשגיא איתר פליטים מהקהל, כינס אותם לשולחן שלנו ונאם: "צמצם עוד לא בשלים. מי המטומטם שהחליט שדווקא עכשיו צריך להוציא להם את הדיסק? שמעתי את הדיסק וחשבתי: זה לא אומר כלום. בהופעה אפשר יהיה לראות אותם באמת. אבל מתברר שההופעה יותר גרועה. בכוונה לא הלכתי להופעה ראשונה שלהם. רציתי לתת להם להשתפשף. זאת לא חוכמה לקטול אנשים שלא מורגלים בהופעות. אבל הם כבר היו במועדונים ובפאבים ובהשד יודע איפה. הם עברו את המסלול. ויש להם את הקהל שלהם, שישמור להם אמונים בכל מקרה. אבל אני אומר לכם: זאת בדיחה עצובה. ומה שהכי חבל לי זה שדווקא יש להם פוטנציאל. מה את אומרת שלומית"?

 

שתקתי. חשתי את הרטט המסרב להותיר את גיא בלי הגיבוי שלי. אבל לא חשבתי כמוהו. מגושמותם התרפקה על ליבי והודיתי בתוכי שאני פוחדת מהיום שבו תוכחד והם יהיו "מקצועיים".

"אני חושבת ששתית יותר מדי".

"זאת רק הבירה השלישית. מה קרה לך? את יודעת שרק כשאני שיכור אני אומר את האמת".

"כולם ככה. אתה יודע, נכנס יין, יצא סוד".

"אני מת לראות אותך שיכורה".

"באמת היית מת. רוצה לשמוע את האמת שלי"?

"כן".

"אני אוהבת אותם ככה. מסורבלים. יש לי חשש שהאותנטיות שלהם תיעלם אם הם יהיו מקצועיים מדי".

"איזה שטויות את מדברת. תארי לעצמך שהיו מוציאים לאור ספרים שלא עברו עריכה"?

"מה הקשר"?

"מה הקשר? שלפי השיטה האווילית שלך, סופר צריך לכתוב מנהמות ליבו, שהן, כידוע, אותנטיות לחלוטין, ולא להחליש את עצמו על ידי עריכה של עורך מקצועי. ובעצם, יותר מזה: אסור לו אפילו לערוך את עצמו בעצמו. אסור לו למחוק את המילים של עצמו. את יודעת, פגיעה באותנטיות הקדושה שלך".

"היא לא שלי והיא לא קדושה. למה אתה מתקיף? בסך הכל אמרתי לך את דעתי".

"לא היה מזיק לך בעצמך שתחשבי קצת על הדעה שלך לפני שאת אומרת אותה. או שאת לא רוצה לפגוע באותנטיות של עצמך"?

"אתה מגעיל אותי, וזאת כבר הבירה החמישית, ולמה אתה בכלל בוחר להשתכר דווקא מבירה ולא מיין"?

"מה זה משנה לך"?

"אני לא אוהבת את הסירחון של הבירה".

"אם ככה, את לעולם לא תהיי רוקיסטית. אין סיכוי שתהיי, בלי השילוש הקדוש של בירה, יזע ודמעות".

"שילוש קדוש. מצאת למי להגיד".

"אוי, אני מצטער ידידתי. את פוחדת שזה מדבק ושתהפכי לנוצרית"?

"יש אנשים שהשכרות הולמת אותם, ואתה לא אחד מהם. תאמין לי".

"אף אחד. אני מבטיח לך שהיא לא הולמת אף אחד, אבל אני דווקא מרגיש שמשהו הולם בי".

"סליחה? אפשר להפריע לכם"?

 

זה היה יקי, מ"צמצם". האם יש סיכוי שהוא לא שמע את השיחה שלנו? אבל במקרה כזה, הוא לא היה מבקש רשות להתערב. רציתי לכבד אותו בהימנעות מפלישה לעיניו, אבל  גם סיקרן אותי לגלות איך נראות עיניים של מובס. מסקנות: פתוחות נורא, עד כדי גילוי כמעט מביך, ברורות – לא מתעמעמות מטשטוש של אלכוהול או סמים, ובעיקר – דורשות משהו, שבוודאי יטילו אותו על הרשות המבצעת – הפה. למה חשבתי שאני עומדת לפגוש תבוסה?

 

"בטח שאתה יכול להצטרף אלינו", אמרתי. "אני מקווה שאתה לא נעלב מהרעלים  של גיא".

"מצטער", אמר גיא. "לא התכוונתי להיות בוטה. תנסה לראות בזה ביקורת בונה".

"אין לי בעיה עם ביקורת", טען יקי, "אבל למה לא ביקורת ישירה? למה אתה לא יכול לומר את זה לנו? מה זה עוזר שאתה מדבר עם הקהל שלנו"?

"אולי בגלל שנפגעתי מכם", הביט גיא אל הבקבוק שלו, וסימן למלצרית.

"אתה נפגעת"? השתאה יקי.

"כזה הוא גיא", מילאתי את תפקיד הדוברת, "כשהמוזיקאים שלו לא עומדים בקריטריונים שלו, הוא לוקח את זה אישית".

"שלו? מוזיקאים שלו? אנחנו לא של אף אחד. בקושי של עצמנו".

"תעני לו", ביקש גיא, ונאות לקבל מידי המלצרית את הבירה השישית שלו.

"גיא חושב שהוא האבא של כל המוזיקאים הישראלים הצעירים והחדשים", קריינתי. "הוא מוכן לחבק אותם ולהעניק להם תנאי גידול משובחים, אבל הם צריכים לשמוע בקול השחצן השיכור הזה".

"לשמוע בקולו? נשמע מעניין", אמר יקי בקול של פרשן לענייני ביזאר. "אבל מה זה אומר בדיוק? מה רוצה הגיא"?

"אה, זה פשוט", התוויתי תנועה מבטלת על סף הבוז. "הוא רוצה שתהיו טובים, שתעשו מוזיקה טובה".

"זה הכל"? התפלא יקי.

"זה הכל"? הטיח גיא בשולחן את כל זעמו המקצועי, אבל הדי. ג'י אפילו לא טרח לעמעם את האומנות שלו לכבוד גיא, כך שהחרון נבלע בשולחן.

"אני מזמינה מונית", הודעתי לשניהם. "אשמח אם תצטרף אלי, גיא, ויקי – נעים מאוד. השיחה הזאת רצינית, ואתה מוזמן לחדש אותה מתי שתרצה. עכשיו זה פשוט לא זמן מתאים, כמו שאתה רואה".

"כן, אני רואה".

"רגע, אל תלך יקי. חשוב לי שתדע שאני בעדכם, וגם הגנתי עליכם".

"אני יודע, שמעתי וזה ניחם אותי. אומרים בברנז'ה שיש לך השפעה טובה עליו".

"באמת אומרים"? הסתכלתי סביבי בתקווה. התפאורה הרגילה – עשן, שחצנות הקבועים במקום. ובמקום הזה, כולם קבועים. אם הם היו מביטים בי, אולי הייתי יכולה לבדוק האם משהו השתנה במבטם. אבל כמו תמיד, הם לא היו מתוכנתים לראות אותי.

 

הקשבתי לקולי המזמין לנו מונית. כל כך מעורפל. האם ניתן להשתכר מבקבוק קוקה-קולה לא גמור? "אתה רוצה להגיד לי שתצליח להגיע מחר לעבודה"? שאלתי את גיא.

"תזכירי לי איפה אני עובד"?

"הבנתי. אתה בטוח שזה רק אלכוהול"?

"מה את רוצה ממני? את היית לידי כל הזמן".

"ואולי זה עוד ממקודם? אני לא נמצאת איתך עשרים וארבע שעותודה לאל".

"לא, לא, לא. כמה פעמים הסברתי לך שאני נקי. שמאז גיל 19 לא נגעתי אפילו בגראס. זה כבר יותר מעשר שנים, כשאני חושב על זה עכשיו. איך אני בחשבון? את רואה? אני לא שיכור".

"בכלל לא".

"מה זאת ההתנשאות הזאת"? הוא המשיך את השיחה בתוך המונית. "וממתי את מבינה בכלל בסמים"?

"אני לא"!

"אז מה את מתנהגת כמו איזה סוכנת לא סמויה? את שוכחת שאני זה שגידלתי אותך. הרי אם לא הייתי אני, את אפילו לא היית מרגישה שיש כמה אנשים שאת מכירה, שלא יכולים לתפקד בלי הדברים האלה, מדי פעם. חברים שלך"!

"הם לא חברים שלי".

"זה מה שאת חושבת".

"בבקשה, בבקשה אל תגיד לי שאתה מדבר על גיא".

"לילה טוב. נהג, אתה יכול לעצור לה כאן. את רוצה שאני אלווה אותך עד לדירה שלך"?

"לא תודה. תגיד, דיברת על גיא"?

"מה את רוצה ממני? תשאלי אותו בעצמך".

"זה לא מצחיק. גיא, תענה לי בבקשה".

"על צנעת הפרט שמעת"?

"אתה עובד עלי. נכון"?

לא הצלחתי לישון. אולי אני אקח מחר חופש? בעצם מותר לי להיות חולה. אבל בטח גם גיא לא יצליח להגיע לעבודה, ומישהו חייב להיות במערכת, לענות לטלפונים, לקיים מראית עין של עיתון. וגיא, בליבו השיכור, יודע שאני בטוח אחפון את האחריות בזרועותיי הנשיות.

 

 

פרק 8: שני גיא

 

גיא לא היה בדירה. אני לא מבינה, הוא אמור לגור כאן בינתיים, עד שימצא עבודה או דירה או שתיהן. גיא עתיק מילא את ליבי. רק לפני שבוע ידעתי שאין כזה דבר – סתם מפגש ביניהם. שאם אפגיש אותם תהיה לכך משמעות גורלית. ופתאום זאת הייתה חובה. אבל כה אסורה. מה אני עושה עם החטא הזה, כשמולו עומדת הבדידות?

 

ושוב נזכרתי בגיא הישן. הקשבתי לאוויר השחור, הגברי ברכּות. אתמול הרגשתי את עיניו המתוסבכות בוהות במקום מרוחק ממני – לא יודעות שעליהן לבקש את עיניי. כשתסבוך פוגש תסבוך, אחרי הפיצוץ יש שקט. לשקט הזה יש מנגינה. לך בעקבותיה הלך כי תמו נדודיך.

 

"אבל למה אתה רוצה להיפגש איתו"?

"אני מתפלא עלייך, שלומית. זה הכי ברור בעולם. שכחת שגדלנו עליו? ובסוף את פגשת אותו, ואפילו הצלחת למצוא לעצמך עבודה על בסיס קבוע, איתו. ואת הדבר המינימלי, להפגיש בינינו, את מונעת ממני? באיזו זכות? וחתיכת תירוצים יש לך".

"אבל זאת לא הסיבה היחידה שאתה רוצה לפגוש אותו".

"כן? יש משהו שאני צריך לדעת"?

"אתה כבר יודע. כבר מסרתי לך את האינפורמציה הזאת. מה אני נראית לך, שדכנית"?

"שלומית, כמה פעמים אני צריך להסביר לך שלא כל הומו שנפגש עם הומו, נכנס איתו אחר כך למיטה או מתחתן איתו. נניח את. את הטרוסקסואלית. אז מה, כל גבר שאת פוגשת את חושבת שתתחתני איתו"?

"לא כל גבר, אבל אם הוא מתאים, ופנוי, אז כן".

 

"תכירו – גיא. גיא".

"נעים מאוד". "נעים מאוד".

 

"וכאן המחשבים, וזה חדר הגרפיקה ופה הדיסקים, ואני כבר רואה ששלומית שדדה מפה כמה. אה, ותראה: נכון שהחדר הזה דומה לחדר חזרות? יש לנו אפילו קצת ציוד. איך שלומית עוד לא הביאה אותך קודם? איך? איך"?

ושני הגאיים הסתכלו אלי וחייכו. ואחר כך לא הסתכלו עלי יותר.

 

ולמה גיא ניסה לקשור את גיא עם סמים? הוא סתם רצה לבלבל אותי. אולי בגלל שהוא בעצמו היה מבולבל. אבל ממה? מה היטה את ראשו? אני זוכרת שבשבוע העבודה הראשון שלנו, קראתי בעיתון על פשיטה שערכה המשטרה ב"רחוב הסלבריטאים".

"זה הורס לי את הכל", אמרתי לגיא.

"מה הורס לך"?

"אני מעריכה אותם פחות. לא היה לי מושג שהם מעשנים סמים, שהם מסוממים. זה מגעיל אותי. אולי גם מפחיד אותי, אבל בעיקר מגעיל אותי".

"למה מגעיל? סיגרייה רגילה זה עוד יותר מגעיל".

"אתה צודק. אבל זה פחות מסוכן".

"מה את מדברת? איפה את חיה"?

"העיקר שלא ליד מסוממים".

"תגידי, את נורמלית? את מתייחסת לזה כאילו שזאת מחלה, מחלת נפש אפילו".

"נכון. ועובדה שאני ואתה, שאנחנו נורמליים יחסית, לא נחשפנו לדבר כזה".

"דברי בשם עצמך".

"מה? אתה מסומם"?

"לא".

"אתה רואה"?

"אבל הייתי".

"אמאל'ה. אני מדברת עם מישהו שמעשן סמים".

"את מוכנה להירגע? תבטיחי לי עכשיו שאת עושה את עצמך, שזה לא באמת מבהיל אותך".

"תגיד, גיא, שכחת איפה גדלתי? מה אתה רוצה ממני? גם ככה יש עוד כמה דברים שאני צריכה להסתגל אליהם. וחוץ מזה, אם הם לא יכולים ליצור בלי להזדקק לתמריצים המעוותים האלה, אז בוז לאומנות שלהם"!

"למה את מתכוונת"?

"נו, לזה שהיצירה שלהם שקרית, אם הם לא יכולים להגיע אליה בעצמם, בלי התיווך הזה".

"אני לא התכוונתי לחלק הזה במשפט שלך. מה זאת אומרת יש עוד כמה דברים שאת צריכה להסתגל אליהם"?

"אה, כלום".

"שלומית, התכוונת לזה שאני הומו"?

"מה"?

"אל תגידי מה. פשוט תעני לי".

"גיא. נו. אתה יודע טוב מאוד שאני מקבלת אותך".

"ממש תודה לך"!

"למה אתה נעלב? תפסיק להעמיד פנים. כן, אתה רוצה שאני אשקר לך? שאני אגיד לך שזה לא חדש לי, כל ה… ה…הוויה הזאת. אל תעשה את עצמך. זה טבעי לי עכשיו, אבל רק בגלל שאני מחבבת אותך. אתה מבין? בשבילי אתה לא הומו, אלא גיא".

"גיא ההומו".

"ברור, גיא ההומו. מה אתה מתחיל להיות לי רגיש? זה כאילו שאתה לא מקבל את עצמך. מה אתה פתאום צריך כל כך דחוף את האישור שלי? בשביל מה"?

"זה חשוב לי. וזה לא האישור. אני לא זקוק לאישור מאף אחד, ובטח שלא ממך, אבל אני צריך לדעת שאני לא איזה מוקצה מבחינתך".

"אתה יודע, אפילו זה שאתה חילוני, סתם חילוני שלא שומר שבת, זה לא הכי טבעי לי. רק שתדע".

"את דווקא נראית בסדר".

"ומה זה אמור להביע"?

"כלום, שחוץ מהבגדים הלא אופנתיים שלך, את דווקא נראית די אנושית".

"ממש תודה". לא הבנתי למה קולו ניגן עלבון. "גיא, מה קורה"?

"אז הומואים וסמים זה הולך אצלך ביחד? זה אותו דבר? זה נבלה וזה טריפה ושניהם תועבה"?

"אתה לא קולט את מה שאני מנסה להגיד לך, נכון"?

"לא ידעתי שאת מנסה להגיד לי משהו".

"אני מסבירה לך שאפילו סתם חילול שבת זה בשבילי לא טבעי, למרות שלצערי אני דווקא מתחילה להתרגל לסביבה".

"את יודעת מה מפריע לי? הדרמטיות הקיצונית הזאת. את יכולה להגיד אי שמירת שבת, אבל את אומרת חילול שבת. כאילו שזה איזה חטא. משהו נורא".

"אבל גיא, חילול זה בסך הכל בא מהמילה חול. אתה עושה מהשבת הקדושה יום חול, זה הכל. וזה בדיוק מה שאתה עושה. אתה לא יכול להכחיש את זה".

גיא הביט בי בעצב. "את צודקת, כנראה. אבל יש לי הרגשה שכשאת אומרת 'בסך הכל', את בעצם משקרת. זה לא כל כך בסך הכל מבחינתך".

 

בסך הכל הוא צדק.

 

"ומה ההבדל בין חילול שבת לאכילת ציז'בורגר"?

"אין הבדל".

"ידעתי".

"אז עכשיו אתה כבר הומו גאה"?

"תמיד הייתי".

 

תמיד הוא היה. גם בזמן שהוא כתב בעיתונים שקראתי כתלמידת אולפנא. אפילו אז הוא היה הומו, רק שאני לא ידעתי. לא העליתי בדעתי שזה פרט שאפשר לייחס למישהו. ואם הייתי יודעת, האם זה היה משנה את השתאותי מכישרונו ואת צמאוני לאותיותיו? מה הייתי חושבת? בהתחלה בטח הייתי מזדעזעת, אבל אחר כך הייתי נרגעת ומצמידה אותו אל ליבי בברק חדש, כמו פרי מארץ אחרת. אקזוטי. בעצם, ככה התייחסתי אליו כשהעובדה התבררה לי. אבל זה כבר התרחש אחרי ההיכרות שלנו.

 

שירות לאומי. אני העורכת והכתבת המרכזית של ירחון האגודה הראשית להתנדבות, שאחראית על כל המערך של בנות השירות הלאומי בישראל. זאת תרומתי המפוארת למדינה.

"כמו בעיתון 'במחנה'", אמר היו"ר. תיכף הוא יגיד גלי צה"ל, חשבתי במיאוס קל, תיעוב מגזרי ראשון, שלא היכרתי עדיין ולא הבנתי את מקורותיו. שחצנות? יהירות?

"לא דומה יותר לעיתון 'הצופה', אם כבר"? העזתי להתחצף, אבל הוא בכלל לא שיער שמילותיי התמימות, בקול דקיק מהסוג של מדריכת אולפנא נלהבת, מייצרות התרסה. "איך שאת רוצה".

 

ונעזבתי לנפשי, עד שלמרבה חלחלתם הם ראו את הגיליון הראשון שייצרתי, עם מדור התרבות הנרחב שלו, שכלל ביקורות סרטים, מוזיקה, וגם טלוויזיה. "מה זה"?

"מה שמעניין אותנו, צעירות שמוכרחות קצת העשרה, אחרי שאנחנו נותנות את כל נשמתנו בהתנדבות לטובת המדינה".

"ומאיפה את יודעת שזה מעניין את הבנות"?

"מה זאת אומרת? זה מעניין אותי. אני בת. אני בגיל שלהן".

"ואיפה המסר"?

"איזה מסר"?

"את רואה? אם את שואלת, סימן שנכשלת".

 

עכשיו כבר היו פיקוח צמוד ומשימות שוטפות: סיקור ביקור המפקחת אצל הבנות בירוחם, יום עם הבנות בבית החולים שערי צדק, סיקור חודש ארגון בבני עקיבא סניף בית שמש, חגיגת חנוכה במעון לקשישים רמת גן, הפקת הצגת ראש חודש בבית הספר היסודי "חבצלת ישורון" בקריית אתא. כה לחי וכל הכבוד וכל המרבה הרי זה משובח.

ו"דבר הרב", ו"מפי הרבנית" ו"בנות יקרות" ו"בזכות צדקתן של נשות ישראל".

 

אבל האינטרנט היה פתוח עשרים וארבע שעות ביממה. עולם של צבע ומילים ואני מקפצת מלינק למשנהו עד שנעצרת בפורומים ובסוף מתקבעת בפורום המוזיקה.

 

איך הזענו על משמרתנו בלילות הארוכים. חיילים מטורללים בצבא שמעולם לא גייס אותנו. והמחויבות הזאת, כאילו שהמוזיקה לא תהיה בלעדינו. גאירדן. ככה הוא נקרא באינטרנט. האם זה הוא? ברור. סגנון הכתיבה הוא סימן ההיכר המובהק שלו. לילה. להקשיב וללמוד. המילים הן כמו מנגינות – ערוץ להזרמת המחשבות. כמה אנשים יש כאן? רק מי שמדבר נמצא? שקט. לזהות את האמת, שמטשטשת את עצמה במילים המוניות. בפנים חסרות עיניים, אבל נושמות את הצעקות. גם אני מייצרת רעיונות, אבל עדיין לא משווקת אותם. דרוש לי זמן.

 

גם מי שמקשיב משתתף, לא? הנה יצאתי לעולם! מה יהיה שמי? חשבתי והחלטתי –  שלומית. בפורום הזה שמי נתפס כניק-ניים מקורי. שם בדוי ראוי. מה עכשיו? בינתיים אני רק מגיבה, במילים קצרות וממוקדות. מתקדמת לעבר אנשים שאני לא מכירה, מביטה בגאירדן, אבל עדיין לא אומרת את המשפטים שיפגישו בינינו. מחכה שהוא יראה אותי. כל דיבור אלקטרוני שלי הוא אודישן, והוא הבוחן. אבל על מה אני נבחנת?

 

אני מתקרבת במעגלים סלולים, מפותלים אך צלולים. הוא זורק אל המחשב שלו – במה להמונים  – שאלה, כמו הזמנה לדו קרב. מישהו רוצה להתגושש?

אני – אבל אף אחד לא שמע. כדי לשמוע את הלחישה, את מוכרחה לשלוח אותה קודם. ככה זה עובד.

 

היא יושבת לה בפורום בלי לדבר

דברי טעם

אולי בכל זאת תנסה הפעם

בינתיים מקליקה

שתיקה.

 

אני הולכת לישון מאוחר

לא שומרת את עירנותי בשבילם

מרגישה את פסיעותיו על גבי

הלינקים, ועוד מעט

יגיע אלי

אולי.

 

ואולי יעדיף דרך אחרת

פחות מוארת, יותר מתקשרת

ואולי ילך לישון

או תינוק בכה

עד שלא אתמכר

בינתיים

נתראה מחר.

 

איזה שקט מפעיל המחשב

כשהוא נכבה?

עכשיו מהססת לפני המפגש

עם היום הבא

היא תגיד – אדרבה

הוא יאמר – מסיבה

ותביאי איתך

את מה שהבטחת.

 

אך אני לא הבטחתי

או אולי שכחתי

אך בכל זאת חייכתי

לפני שנרדמתי.

 

 פרק 9: פרמטר

 

תוך כדי העריכה ראיתי את גיא שולף דיסק חדש. את הדיסק שהבאתי לו. לא הייתי בטוחה שיאהב אותו. שמעתי אותו פעם אחת. זאת הייתה יצירה מאותן יצירות שכאשר שומעים אותן יודעים שהן חלק עקרוני מהגוף, מקובע בתוכו בביטחון של הזמן, אף שהן חדשות לגמרי ושזאת ההתוודעות הראשונה.  "אני יכול לשמוע אותו עכשיו? זה לא יפריע לך"?

"אין בעיה". התמקמתי בתנוחת תצפית. שלוש, שתיים, אחת. גיא מקשיב. הוא העיף את כל תכולת שולחנו לצדדים, ורק מסך המחשב נמצא. פתוח על מסך לבן, שהוא לא ימלא. גיא מאזין, לא כמוזיקת רקע. זאת הפגישה הראשונה שלו עם השיר, וגיא מאמין ברושם ראשוני. גיא גם מאמין באהבה ממבט ראשון. גיא פתוח להצעות.

 

בהתחלה הוא מרחרח את האוויר, כמו כלב שמגיע לשפת הים בפעם הראשונה ובנקבוביות אפו השחור מתפצחים רסיסי מלח. עוד מעט הוא ידהר אל המים, ואז יעצור. אחר כך ייכנס. ומיד יצא אל החול, כל גופו יתנער מטיפות. ושוב ייכנס, הפעם לעומק. ומיד ישחה כאילו הוא בעצם כלב ים. בינתיים, גיא טובל בזהירות בתוך  השיר. זאת מנגינה עדינה. לרגע הוא מתמסר, נכנע, אבל אז נמנע. גיא, גיא: מה נשתנה?

 

מה יש בשיר שהקשה את פניו? אבל אני לא יכולה גם לפענח את השיר וגם את התמורות בגיא. אם אני רוצה שזה יהיה מדעי, עלי לשרטט את השיר בגרף אחד ואת הבעות גיא בגרף השני ולהתחיל לסמן. גיא מחייך ופתאום מביט בי: "את שומעת, שלומית"?

"כן, אני שומעת".

"איזה יופי".

"נכון".

"אבל זה רק שיר אחד", הוא עצר את הדיסק. "אני רוצה לשמוע אותו שוב".

"מה פתאום גיא, לא עכשיו. כל הרעיון זה לשמוע את הרצף. איך כל שיר מוסיף בדיוק לשיר שלפניו ואחריו. כמו צבעים משלימים בציור. את האדום שמו בכוונה ליד הירוק, ואם תשמע עוד פעם את השיר, זה כאילו שיש עוד שכבה של אדום. יותר מדי אדום. כל הצבעים יושפעו מהאדום הזה, וכל התחושה תשתנה".

"אבל לא אכפת לי. אני אוהב את השיר הזה. אני חושב שהוא ואני הולכים להתיידד בתקופה הקרובה. רוצה להיות חברה שלנו"?

"חשבתי שזאת חברות אינטימית בין שניכם. שאתם לא רוצים שעוד גורם זר ייכנס בקשר שלכם".

"אבל שלומית, מה את מדברת? את לא זרה".

"אז מה אם אתה אומר את זה. שנינו יודעים שאני מפריעה".

"מפריעה למה"?

"אני רואה אותך ואני רואה אותו. אתם בתהליך ההתוודעות. אסור לאף אחד להתערב. זה בין שניכם".

"אבל השיר הזה הוא גם שלך. את הבאת אותו אלי. יש לך חלק בו".

"זה כבר יצא מתחת ידי. הופקע ממני".

"את לא יכולה להרשות לעצמך לטעות כל כך. אני לא מרשה לך. שלומית, זה שלך לא פחות ממה שזה שלי".

"שקרן". המילה ברחה מפי רטובה מדמעות ומרוק. איזו בושה.

"שלומית". יצאתי מהחדר.

"שלומית". אנחנו בחוץ. "את החברה הכי טובה שלנו".

"מה זה עוזר לי"?

"את חיונית לקיומנו".

"איזה שטויות. אתה יודע שאתם יכולים להתקיים גם בלעדיי. אני כבר מילאתי את התפקיד שלי. הבאתי את ההר למוחמד, או להיפך. עכשיו תסתדרו. אתם ילדים גדולים".

"אז למה את בוכה"?

באמת למה? אני הרי אמורה לעלוץ בשמחת הקשר המתהווה בין שני החברים הכי  טובים שלי.

"למה את מצפה? מה את רוצה שיקרה"?

 

כשגיא עזב את הארץ, לא ידעתי שהוא הומו, אבל בכל מקרה כבר לא היינו חברים. החברות שלנו הסתיימה בסוף התיכון. רק עכשיו אני מבינה עד כמה היא הסתיימה. ולא שהיה איזה רגע דרמטי, שבו מתוך שיחה בקעה-פקעה חברותנו. אולי בעצם, רשמית היא עוד לא הסתיימה, ולפיכך אנחנו עדיין חברים כדת וכדין.

 

בתחילת השירות הלאומי שלי נפגשנו לפעמים בשבתות בדרך לבית כנסת. בלילה אחד הוא נתקע בירושלים ורצה לישון אצלי, אבל אסור היה להכניס בנים לדירה של בנות השירות הלאומי. אחר כך הוא הלך לישיבת הסדר. ופתאום התגייס לצבא. בהתחלה התפעלתי מהגבריות החדשה שצצה מתוך מדיו. רק עכשיו אני מבינה ששכחתי לשאול אותו איך הוא מסתדר, ואם התגבר על פחדיו.

נפגשנו בחתונות, בהלוויות, כמו מכרים משפחתיים. לבית הכנסת הפסקתי ללכת בשבתות, העדפתי להתפלל בבית כי הקסמים דהו מהמנגינות שציפו את התפילות.

 

גיא לא חידש לי דבר. כשהתראינו, תהיתי אם אני נראית כמוהו, רק כאישה. היה לו צבע של מישהו שהשלים. שרגליו יודעות את הדרך, והוא נגרר אחריהן. המראה שלו הזכיר לי שאני מוכרחה לעבור לתל אביב. לא זכרתי למה, אבל מצאתי את האליבי: ללמוד באוניברסיטה להיות מורה לספרות.

 

 

 

פרק 10: גרופית

 

"גיא, אתה חושב שאני גרופית"?
גיא שיחק בשיער של עצמו. "מה אמרת"?
"אם אתה חושב שאני גרופית".
"גרופית? את"? הוא צִחקק.
"אין לי כוח לעשות סצינה ולצאת מהחדר, אבל אתה באמת מעליב אותי".
"למה? אל תגידי לי שלא התבדחת".
"זאת לא בדיחה. אני מודאגת. אני צריכה את עזרתך המקצועית והחברית, אבל עזוב, אני כבר אמצא מישהו, או שאסתדר לבד".
"מה פתאום לבד? אבל תצטרכי להתחיל מהתחלה. כי יש לי הרגשה שאת מספרת לי מהאמצע".
"לא נכון. זאת לגמרי ההתחלה. אני מרגישה שהחיים שלי קורסים. שכל מה שחשבתי על עצמי, כל האופן שבו ראיתי את עצמי, היה מוטעה, לא נכון. שזאת אשליה".
"חייך קורסים? לא הגזמת קצת, שלומית? את בהיסטריה. תישארי כאן, אל תזוזי".
לתדהמתי הוא חזר עם בקבוקון מים מינרליים מהמקרר. "תשתי אותו לאט, ועד הסוף".
"מה אני נראית לך"? אבל שתיתי.
"מה מציק לך באמת"?
"כל החיים שלי חשבתי שאני אוהבת מוזיקאים, וגם מחפשת את המוזיקאים שלי, כי אני מחפשת מישהו שישלים אותי. אני באה ממילים, והוא יבוא מהמנגינה, וביחד ניצור לנו את היצירות שלנו – שירים, ילדים".
היבטתי בגיא. עיניו ליפפו את אישוניי. נשמתי לאט. לקחתי את הבקבוק, אבל הוא היה ריק.
"בכלל לא ידעתי שיש פנטזיה כזאת. אתה קולט? לא ידעתי שיש פנטזיה כזאת"!
"איזו פנטזיה"?
"של מוזיקאי. רוקיסט. להתאהב באיש כזה. לחשוק בו כמו שמעריצים כוכב קולנוע, למשל".
"מה? לא ידעת? איפה היית בגיל 16"?
"באולפנא".
"הבנתי. ורק עכשיו יצאת משם"?
"כנראה", לחשתי.
"אין סיכוי".
"מה אין סיכוי"?
"את יודעת מה זה גרופית? את יודעת? ובכלל, מה הקשר אלייך? את מוכנה להסביר לי"?
"כי חשבתי על צוהר. אולי זאת לא אהבה, הדבר שחשבתי שאני מרגישה. אולי אני לא כל כך מיוחדת. אולי כל הרעיון הזה של התמזגות נשמות, ומילים ומנגינה ש"…
"שעושות אהבה"?
"כן, אבל את זה אתה אמרת. תזכור. אולי זאת רק אשליה ואני מהבנות המטומטמות האלה".
"אבל למה מטומטמות"?
"לא מטומטמות, המוניות. כלומר זאת תופעה כל כך בנאלית. איזה מטומטמת אני".
"אבל למה מטומטמת? ואת בכלל לא גרופית. תירגעי. את יכולה בלב שקט להירגע".
"למה"?
"כי גרופית לא נראית כמו שאת. נקודה. מה חשבת? שגרופית זה עניין נפשי או רוחני"?
"לא רק, אבל"…
"הצחקת אותי מותק. את לא יודעת מהחיים שלך. תגידי, מצצת פעם בכלל"?
"מה???! לא! אל תחזור על זה"!!!!
"איי רסט מי קייס".

רציתי להשתמש בדבריו כדי להירגע. הוא התכוון לכל אות ואפשר היה לצרוך את המילים כמו תו תקן וחותמת איכות. אבל ידעתי שחששותיי נכונים. "אני יכולה לקחת את האוטו שלך"?
"כן. לאן"?
"לעיר. רוצה משהו"?
"בירה ושוקולד וים".
"ים"?
"את הולכת לשם, לא"?
"אני לא בטוחה".
"אז תלכי לשם. רגע, אולי נלך ביחד. לא, אני לא יכול. יש לי פגישה".

כשחזרתי, ראיתי עם מי הפגישה שלו. מה היה קורה אם הייתי נשארת, ומאיפה החירות של גיא לשלול ממני את המפגש הזה? הדלת של חדר החזרות היתה פתוחה ושמעתי איך צוהר אומר לגיא: "יש לי רגשי נחיתות לידך".
"מה פתאום שיהיו לך? אתה מוזיקאי – הייעוד הכי נעלה. אני רק כותב. מהמילים שלי לא יוצאים צלילים".
"אז זהו", אמר צוהר. "שכן".
נכנסתי. "שלום", עלץ צוהר. "גיא אמר שאת צריכה להגיע".
"דווקא חשבתי, גיא, להודיע לך שאני לא חוזרת".
"כן. בטח. ומה עם הבירה שלי? היית שותה אותה"?
"מה פתאום. הייתי מביאה לך אותה עם שליח. ובקשר לאוטו"…
"עזבי את האוטו. מה עם הים שלי"?
"אז זהו, שלא יכולתי לסמוך על השליח. הנה".
הנחתי על השולחן בקבוק מיץ לשעבר. גיא חטף אותו ונשם את התכולה. "ככה אני אוהב אותו".
"אותו"? שאל צוהר.
"את הים. לא צריך להתרטב, לא מוכרחים להישרף. פשוט לנשום אותו".
"אפשר שלוק"? הבקבוק עבר ליד של צוהר, שלגם ממנו לגימה, אבל לא מיהר לבלוע אלא שייט אותה במעלה פיו ובמורדו והגליש אותה משני צדדיו.
"מה את אומרת, הוא יבלע או יירק את זה"? שאל גיא.
צוהר הביט בי.
"מה את היית עושה"? המשיך גיא להתעמק כאילו שמדובר במבחן קבלה למשהו. צוהר פלט צחוק, שהשפריץ ממנו את המים.
"לא הייתי מלכתחילה מכניסה את זה לפה. טוב, תסלחו לי, אבל קבעתי פגישה מסעירה בחדר הגרפיקה".

העדפתי לחשוב שאני רק מדמיינת קולות צחוק גבריים מהחדר השני. "מה יש לך"? שאלה אותי רונה העורכת הגרפית כשהושטתי לה עמודים גדושי מילים שנפצעו בעט אדום. "את נראית כאילו החבר שלך זרק אותך".
"איזה חבר? אין לי חבר".
"אני יודעת. בגלל זה התפלאתי כל כך".

הגופייה הכתומה שלה הכילה בקושי מעט בטן והמון חזה. "למה את מתלבשת עם כל כך הרבה בד בקיץ"? היא שאלה אותי אתמול. מלמלתי משהו על צניעות ושאלתי אותה למה בעצם היא כל כך מעוניינת לפתות אנשים. "איזה שטויות", היא צחקה. "לפתות? אבל את מי בדיוק? אותך? את גיא? אני לא יודעת מה יותר אבסורד ממה".
לא עניתי לה. צוהר ישב עם גיא בחדר השני. זאת פגישה אישית? או משהו שקשור לעיתון, ובמקרה שכזה, עלי להיות נוכחת. "רוצה לראות את העמודים לפני שאני סוגרת אותם"? שאלתי את גיא בטלפון הפנימי.
"ממתי את נותנת לי את הסמכות הזאת"? הוא שאל, ולא הזמין אותי לחדר. לרגע שקלתי להעלות את הנושא, אבל מאחר שגיא שם אותי על הרמקול, לא רציתי לשתף בעניין את צוהר. אז כנראה שמדובר בפגישה אישית. אולי בענייני הפקות מוזיקליות.

ליד המחשב שלי, התקשרתי לגיא השני. "שיתפתי את גיא בכמה מחשבות על צוהר, ועכשיו צוהר נמצא במערכת והם מסתודדים בלעדיי. אתה חושב שגיא יספר לו מה אמרתי"?
"אני מתפלא על השאלה שלך. את יודעת כמה שגיא אוהב אותך? בחיים הוא לא יעשה דבר כזה".
"ברור שלא בכוונה, אבל אולי בטעות זה יצא ממנו".
"גיא לא מטומטם. בשביל זה התקשרת אלי"?
"כן".
"אני מרחם עלייך".

"למה את סנובית"? הגיח צוהר כשידו בגובה לחיי.
"מה זאת אומרת"?
"את לא איתנו".
"חשבתי שיש לכם עניינים פרטיים".
"נכון. עניינים פרטיים. העניינים הפרטיים שלי. אבל מה ששלי – שלך. לא ככה"?
"באמת"? אני קנה סוף מחורר, מתגולל בחוץ, והרוחות נושבות בו, אם מתחשק להן. וכל ההבדל בין אלם להד תלוי באקראיותן.
"בואי כבר".
"צוהר סיפר לך"?
"סיפר מה? גיא".
"שאני הולך להיות המפיק המוזיקלי שלו".
"אני מבינה".
"ככה היא כשהיא מתלהבת"? שאל צוהר את גיא.
"זהו, שהיא לא מתלהבת. מה קרה שלומית"?
וכל הזמן הזה ניסיתי לשרוד את ההתרגשות המופרזת, והלא נעימה, שטיפסה על התרשמותי השכלית. "זה באמת נחמד, אבל אני לא מצליחה לשמוח. אתה לא מבין שאנחנו עושים עוול לצוהר"?
"אני חושב שאני מבין למה את מתכוונת, אבל את מוכנה בכל זאת להסביר, לטובת מי שלא למד לקרוא את המחשבות שלך"?
"ברור לך שלא נוכל לכתוב על הדיסק שלו, ועל ההופעות שלו, מטעמי אתיקה"?
"צודקת, אבל תני לי את הקרדיט שהבאתי את זה בחשבון. לא הייתי הולך על זה אם לא היה לי ברור שגם בלעדינו, הוא יקבל ביקורות מצוינות".
"אני שמחה שאתה אופטימי, אבל מה עם שאלה של עירוב תבשילים, כלומר עירוב תחומים"?
"למה את מתכוונת"? הם שאלו אותי בקולות מאוחדים.
"אי אפשר גיא, שגם תערוך וגם תפיק".
"אבל למה בעצם"?
"כי", ואז הרגשתי שכל טיעון שאציג, גיא כבר ראה לפניי, והתגבר עליו. הרי ברור שלצוהר לא תהיה דריסת רגל בין דפי העיתון שלנו. לכאורה יכולתי לכתוב עליו בעצמי, אבל אני יודעת שגיא ייזהר וימנע זאת. ואם מפעלי ההפקה שלו יתרחבו, העיתון שלנו יצטמצם בהתאם. "כי זה יפגע בעבודה שלנו". אבל מדוע שגיא לא יסתפק באומן אחד?
הם אפילו לא ענו לי, רק הנהנו בראשיהם זה לזה, בקצב מתאחד. צאי ולמדי, סגדי לכישרון של גיא: היכולת ליצור במהירות אמון מפואר עם תשתית עמוקה.
"איזה ברכה מברכים על ים"? שאל צוהר.
"כשרוחצים בים"?
"כששותים אותו".
"אני לא יודעת".
"את יודעת", סנט גיא.
"שהכול נהיה בדברו, כמו שמברכים על מים".

 

 

 

 פרק 11: שלומית השקרנית

 

מהפארק רואים את הים. כמעט ולא דיברנו. "את המנגינה הזאת אפשר לשמוע רק על הדשא הזה", אמר צוהר. "רגע", ביקשתי. "עוד אל תנגן".

"מה קרה"?

"עוד לא גמרתי להסתכל. אני לא רוצה ששתי החוויות יתערבבו אצלי. אני רוצה להיות נקייה".

"את לא יכולה להיות נקייה. בגלל זה רציתי לנגן דווקא כאן".

 

עם כל נשימה יצרתי בגופי תבנית שתוכל לאכסן את הנוף. הוא נראה כמו חדר ילדים. שטיח ירוק, מיטת תינוקות כחולה, צעצועי פרחים. "עכשיו אתה יכול".

 

בדרך לגן הלאומי אשקלון היו עצים קטנים כאלה, אולי שיחים, עם צמרת דומיננטית. תלתליה הירוקים מכוסים פרחים, כמו סיכות מצועצעות על הראש של ילדה בת שבע. והיו שם גם עצים שנראו כמו קארה מתוחכם של אשה בת שלושים וכמה, מודעת לעצמה ולעוצמתה, שיודעת איך להניח את כובעה המהודר באופן הולם, שיבליט את תכשיט הפרח הקבוע בו בנונשלנטיות.

 

"אפשר"?

"כן".

 

מיד נארגו צלילים זה בזה ויצרו שמיכה סמיכה. אני חושבת שזה הכישרון שלו. להפוך אוויר למוצק. אז למה אינני נרעשת עכשיו?

 

"את שותקת יותר ממה שאת רגילה".

"אתה לא יודע איך אני רגילה".

"נו, לא הגיע זמן שתתני לי קרדיט? כמה זמן אנחנו כבר ביחד"?

"ביחד"?

"את יודעת, מעבירים מאחד לשני חלקי חילוף של אומנות".

"אני לא יודעת".

"אז לא אהבת את השירים".

"שירים"?

"שניגנתי עכשיו".

"חשבתי שזה שיר אחד".

"מעניין".

 

עכשיו ריסיו פיתחו מערכת יחסים עם ידיו. אצבעותיו שיחקו זו בזו, על הדשא, ועיניו הביטו בהן בסקרנות, כשהדאגה נמהלה בתוכן במינונים מוגברים מרגע לרגע. "זה היה בשבילך" – הוא לא הביט בי.

"אני לא מבינה".

"מה שניגנתי. חשבתי עלייך".

"בזמן שניגנת"?

"בזמן שכתבתי את זה. ועוד לא אמרת – זה טוב, רע, יפה, מכוער".

"אתה שואל את השאלות הלא נכונות".

"מה זאת אומרת"?

"השיר הזה, השירים האלה שניגנת עכשיו, הם לא במקום של יפה, מכוער, טוב, רע, ואפילו לא במקום של שמח או עצוב".

"אז איפה הם, שלומית"?

"אני חושבת שהם עדיין מסתובבים על הדשא". התחלתי לחקור באצבעותי את הגבעולים הקצרים, הדקים. מעכתי, ריסקתי, קירבתי לאפי, הנחתי על לשוני.

"שלומית. אל תוותרי לי".

"טוב, אז אתה גאון. אלכימאי. יצרת חומר מרוח. מרוצה"?

"לא".

"למה? מה לא בסדר עכשיו"?

"את לא יכולה להטיח בי ככה גאון, כאילו שזאת קללה".

"יש כאלה שחושבים שזאת אכן קללה".

"אבל אני לא גאון".

"מה אתה רוצה ממני"?

"את האמת".

"אין לי למה להשוות. זה לא דומה לכלום. אז המסקנה המתבקשת היא שכנראה שיצרת משהו חדש. זה כל מה שאני יכולה להגיד".

"חדש טוב או חדש רע? חדש יפה או חדש מכוער"?

"לא יודעת".

 

בתוך השמיכה מהצלילים התכרבלה שלומית השקרנית. למה אי אפשר לומר לו בוא אל האוהל שעשוי מהבדים שלך ושהה בו איתי. תהיה איתי ואיתך ואיתנו. ואל תשאל שאלות כמו אני טוב? אינך מבין? המוזיקה שלך בוראת עולם. היא מתחוללת גם כשאינך מנגן אותה. אינך מוזיקאי בכלל. אתה אדריכל ובנאי. רשות מחוקקת ורשות מבצעת. מתכנן בתים ובונה אותם. הוגה טירות ומקים אותן. חופר בורות לפי המפה ששרטטת ומוציא מהם חולות, זהבים, מים. מה אתה מתעסק בשטויות, אה? איזה תפקיד הועדת לי? מבקרת איכות? לך לעזאזל.

 

"שלומית, יש משהו שעד עכשיו הסתרתי ממך, אבל כדאי שכבר תדעי".

אני הודפת את הווילונות הנעימים של האוהל, הדוהה מהמנגינה המתפוגגת.

"אני אידיוט. אין לי את היכולת להבין למה את מתכוונת. בכל מה שקשור לשיפוט שלך לגביי, אני לא יודע כלום".

"אתה לא צריך לדעת כלום. יש בסיס שאחרים שואפים להגיע אליו. הם עובדים קשה מאוד בשביל להשיג אותו, ולפעמים, רק לפעמים, מצליחים".

"ואני הצלחתי? כמה רחוק אני משם"?

"אצלך זה לא קיים. כשהתחלת, כבר היית שם. אותך לא מודדים בסרגלים או בשעונים. כאילו שאפשר בכלל למדוד מישהו בהם. ברור שאתה טוב. אבל לא זה העניין".

"אז מה העניין"?

"אני לא יודעת. למה אני צריכה לדעת? זאת האומנות שלך. בשביל מה אתה עושה אותה"?

"בבקשה אל תצפי ממני עכשיו לאמירות מקוריות. אני אענה לך את מה שכולם עונים, את יודעת".

"כן. אתה אוהב את זה. אתה לא יכול בלי זה. ברור".

"זה מה שאני מנסה לגרום לך להבין כבר הרבה זמן. אני לא מיוחד. המוזיקה שלי שונה רק בסגנון, כי כל אחד הוא אדם אחר. אבל לא המצאתי שפה חדשה. את מבינה? זאת רק מוזיקה".

 

דלי עם מים פושרים בטעם של צפרדעים נעלבות. יש משפטים שאסור לומר לפניי. אבל מי בכלל מינה אותי למגוננת המוזיקה? בוודאי שלא המוזיקה עצמה. הרי זאת ילדה גדולה שעומדת בזכות עצמה. מתמודדת היטב ופוסעת בצעדים חינניים גם ללא סגידותיי.

"כנראה".

"אני לא מיוחד. זה לא שאני מצטנע. בשביל להצטנע צריך להיות באמת גדול. אולי את פשוט לא שמעת מספיק מוזיקה כדי להבין את חוסר המקוריות שלי".

"גיא שמע המון מוזיקה. כל מה שצריך. אולי תכפור בהזדמנות הזו גם באובייקטיביות שלו"?

"אין צורך. אבל מה פתאום הבאת לכאן את גיא"?

"כי אתה לא בוטח בכושר השיפוט שלי".

"חס וחלילה, שלומית. אני רק חושב שאת מכניסה לכאן שיקולים זרים".

"כמו מה"? הקירות קרסו. האבק שהם נטחנו אליו נטמע באוויר. אסור לי לנשום אותו. אסור להכניס לגופי את הפחד. צוהר מבין. גופי שקוף וניכרים איבריי הפנימיים. "כמו מה צוהר? למה אתה שותק דווקא עכשיו"?

"אני לא שותק. היא פשוט בורחת ממני".

"מי"?

"התשובה. רק התשובה".

"פשוט תתרכז ותושיט את היד. היא לא רחוקה, אני חושבת".

"צודקת, שלומית. היא כאן בסביבה".

והוא קם.

"מה קרה"?

"את לא רואה שמחשיך"?

"אז מה? מה זה משנה"?

"הכל כבר כמעט אותו דבר. אי אפשר להבחין בהבדל בין הפרטים. עוד מעט אי אפשר יהיה לדעת שיש פרטים. מי שיגיע לכאן עכשיו יחשוב שהכל כאן הוא משהו אחד. קומי. כדאי שתקומי".

"אני חושבת שאשאר קצת לבד".

"כן, לבד בחושך. ואת בטח חושבת שאני אאפשר לך את זה. אה? קומי לפני שאאלץ להישאר איתך".

"תיאלץ"?

"יש לי פחות משבוע להתכונן לפרזנטציה".

"על מה אתה מדבר עכשיו"?

"לא סיפרתי לך? מני לא מסתפק בסקיצות. הוא רוצה לראות את המוזיקאים שמתיימרים להופיע אצלו במועדון, איך הם מופיעים. נוכחות, קורא לזה גיא. בינתיים בקושי יש לי הרכב. הרבה עבודה. אנחנו חייבים ללכת. למה את חושבת הסכמתי להחזיר אותך בעצמי לתל אביב? חשבת שזאת את שתפסת טרמפ? לא, זה אני שתפסתי איתך טרמפ לעיר הגדולה. יש לי כמה פגישות".

"אתה מופיע אצל מני"?

"אני מקווה. קודם שיהיה לי הרכב".

"צריך עזרה באודישנים"?

"לא תודה. אני מעדיף להתרשם בכוחות עצמי".

"רגע, אני בעצם לא מבינה. אתה עושה אודישנים לנגנים, או שהנגנים עושים אודישנים לך"?

"תמיד את מוכרחה להתחכם". זה היה צבע פנים שלא היכרתי. לא נמצאו בי צבעים להשוות אליו. גון קר כמו רעל.

עניתי מהר כדי לא לחשוב: "לא התכוונתי".

"מעניין. איכשהו, קשה לי להאמין שיש אפילו פעולה אחת שאת עושה בלי להתכוון. הרי לכל דבר יש משמעות, לא? גם כשאת הולכת לשירותים, את בטח מתכוונת, גם כשאת"…

"תפסיק". מעניין באיזה צבע הוא היה נצבע אם הייתי מחדשת לו ברגע זה שיש  ברכה שמברכים כשיוצאים מהשירותים.

"סליחה. לא יודע מה קרה לי. זה הלחץ. זאת את".

"אני מלחיצה"?

"לא אמרתי שאת מלחיצה. אמרתי שיש לחץ, וחוץ מזה, יש אותך".

 

 פרק 12: הצעה עסקית

 

ויום אחד קיבלתי מייל. "שלומית, זה באמת השם שלך? בואי ניפגש. אני רוצה להציע לך הצעה עסקית. תתקשרי אלי", והוא צירף מספר טלפון.

 

יום שלם התענגתי על המייל הזה. גיא ירדן רוצה לדבר איתי. מעוניין להציע לי משהו. עסקי! הוא באמת שם לב אלי, גם כשאינו בפורום. בלילה התקשרתי אליו. "גיא"?

"כן"? קולו ניסה להתאים את קולי למאגר שברשותו, אך הוא נכשל, כמובן. "זאת שלומית. מהפורום".

"שלומית! (הוא התאושש מהר) עכשיו זאת ההזדמנות המתאימה לגלות לי את השם האמיתי שלך".

"שלומית".

"באמת? איזה יופי. הייתי בטוח שזאת הברקה מקורית לניק. בימינו, הרי, כבר לא מייצרים שמות כאלה. את קיבוצניקית"?

"לא".

"אוי ואבוי, את מתנחלת".

"אל תדבר ככה. אני מתל אביב".

"אז הכל בסדר. מה את מתרגשת"?

"כי אני גם מתנחלת. ואני לא מתכוונת להסתיר את זה. לא מקובל עלי שאדם שמתיימר כמוך להיות פתוח ונאור, הוא כל כך סגור בעולם המצומצם והשונא שלו".

"אוי, הלהט הזה. ברור שאת מתנחלת. תירגעי. את בטח גם ילדה בת שש עשרה. איך נפלתי. אבל מה יכולתי לעשות? את כותבת כמו בחורה שכבר עברה דברים בחיים. לפחות אוניברסיטה".

"אני לא בת שש עשרה. למה אתה חושב ככה"?

"בגלל הקול".

"מה זאת אומרת הכל. כל מה שאמרתי? כל מה שכתבתי"?

"מה הקשר לכתיבה שלך? הקול שלך נשמע ילדותי".

"אה. אם היינו עושים את השיחה הזאת בכתב, היינו יותר ברורים. עכשיו אתה בטח מתחרט".

"על מה"?

"על ההצעה שלך".

"אבל לא הצעתי לך כלום".

"אבל רצית. כתבת שאתה מעוניין לפגוש אותי. טוב, אתה בטח עסוק. לפחות תגלה לי מה הפסדתי"?

"תגידי, כל המתנחלים התל-אביביים הם כמוך? הסקת המסקנות השערורייתית שלך היא תמוהה במקרה הטוב, ומטומטמת במקרה הרע. האמת היא שמרגע לרגע את יותר מסקרנת אותי. מהכתיבה שלך אני מנחש שיש לך ניסיון בעיתונאות. אני צודק"?

"אפשר לומר. רוצה קורות חיים"?

"באיזה עיתון עבדת"?

"בעיתון של השירות הלאומי".

גיא השתנק. "זה היה טוב. את יכולה להיות סטנדאפיסטית מעולה. את פנויה הערב"?

"ערב? אבל עכשיו לילה. אתה מתכוון שניפגש עוד היום"?

"אבל שלומית, אנחנו מתל אביב. ועכשיו רק עשר וחצי. מה הבעיה? רגע, את צריכה לקום מחר מוקדם לעבודה? זאת לא אמורה להיות פגישה ארוכה. מדובר בעיקר בהתרשמות כללית כדי לראות אם באמת נוכל לעבוד ביחד".

"לעבוד ביחד? על מה אתה מדבר"?

"את נשמעת כאילו פסלת אותי על הסף. איפה את עובדת, שזה יותר אטרקטיבי ממני"?

"אה, האמת היא שמחר יש לי ראיון עבודה באיזה בית ספר".

"בית ספר"?

"כן. הם מחפשים מורה לספרות. זה קצת בעיה, כי יש לי רק את התואר, אבל עוד לא השלמתי את כל החובות בתעודת הוראה. אני לא בטוחה שאני רוצה להיות מורה".

"אז למה למדת את זה? מטעמי פרקטיות"?

"כי אני אוהבת ספרות".

"חשבתי שאת אוהבת מוזיקה".

"ומה אני יכולה לעשות עם האהבה הזאת"?

"באיזו שעה הראיון שלך מחר"?

"באחת בצהריים".

"אז מה את ממציאה תירוצים? גם אם הפגישה שלנו תהיה כל הלילה, עוד יישאר לך זמן לישון. בואי אני אסביר לך איך מגיעים לקפה השכונתי שלי. יש לך רכב"?

"יש שם תעודת כשרות"?

"אוי, באמת. על מה נפלתי. טוב, הכדור אצלך. קחי אותי למגרש שלך. לבית קפה שלך, לבית שלך אם את רוצה. איפה את גרה"?

"נראה לך שאני אחשוף את האינפורמציה הזאת בשלב הזה"?

"סליחה. לא התכוונתי לפגוע ברגשותייך הלאומיים. אבל בואי נמצה את העניינים הלוגיסטיים, כי בקצב הזה, עוד מעט נגיע לזמן קריאת שמע של שחרית".

"אתה צוחק עלי"?

"כן. וגם התקשורת העוינת נגדכם".

 

וכשגיא הביט במראה, היא כמעט נשברה מאלימות יופיו.

 

 

 פרק 13: איתן ביטון

 

לא קמתי עם השיר. עם אף שיר בבוקר. מה? עכשיו אני אלך לכל מקום לבד?

"מה קרה"? שאל גיא שגילה אצלי הלך רוח זר לו, והסתער כדי לקטלג ולאבחן. "את נראית סגולה כזאת היום. אדום אני מכיר, כחול אני מכיר, שחור אני מכיר, לבן פחות אבל עדיין. וגם ירוק. בדרך כלל את ירוקה. אבל מה זה הסגול הזה שמבצבץ לך מהנשמה"?

"מה אתה שומע עכשיו, גיא"?

הוא חייך, כי היה שקט במערכת. "בראש שלי, את מתכוונת".

"בראש, בלב".

"איך דהר צחוק שודד הים שלו / בשדותינו הזהובים / ואנחנו, איכרים מגושמים, קטפנו הפצעות".

"רגע, זאת לא"?

"מאור. כשמה כן היא, הא? כמה חבל שהיא לא תצליח".

"אבל דווקא אפשר לשווק אותה להמונים. היא הרי גם יפה".

"יותר מדי יפה. לא יבינו את היופי שלה. חוץ מזה, את באמת רואה אותה שרה בפארקים ובאיצטדיונים"?

"היא מסוגלת. באיזה שלב של ההפקה היא נמצאת כרגע"?

"האלבום כבר מוכן, רק צריך להדפיס אותו. האמת היא שחברות התקליטים הגדולות מתעניינות, והיא מתלבטת. בחברות הקטנות מאור היא מלכה, את בטח יודעת. רגע, שלומית, שמעת את הדיסק, נכון"?

"בטח. אומנם אני לא מסניפה אותו כמוך, אבל שמעתי פעמיים-שלוש".

"שזה המון בשבילך".

"כן, תשמע: אני חושבת שזאת תהיה טעות מצדה ללכת על החברות הקטנות. זה יהפוך אותה למוזיקאית אלטרנטיבית".

"אבל המוזיקה שלה היא אלטרנטיבית, שלומית".

"לא נכון. זה שגם מוזיקאים אוהבים אותה, לא מחייב שהיא תהיה בתוך המשבצת הצרה והאליטיסטית הזאת. אתה לא קולט שיש לה להיטים"?

"אז את חושבת שמוזיקה אלטרנטיבית זאת מוזיקה לא קומוניקטיבית? ככה את מגדירה את זה"?

"ברור שלא. אל תעליב אותי על הבוקר. אני סתם מתפלאת עליכם. בדרך כלל כשאתם רואים משהו יפה, יש לכם נטייה להיות מיסיונרים. לספר עליו לכל אחד, לכתוב עליו, לנסות להפיץ אותו. והנה יש לכם הזדמנות נפלאה, אז למה השתתקתם? מה קרה? גיליתם בית קפה קטן ואיכותי, עם אווירה נהדרת, ואתם מפחדים שיבואו פרימיטיביים מהשכונה ויטמאו לכם אותו"?

"את כל כך מגעילה ומטומטמת. מי זה האתם הזה בכלל"?

"אה, בגלל זה אתה מתעצבן עכשיו? פגעתי לך באינדיבידואליות הקדושה שלך? אז אני אעבור ללשון יחיד: למה אתה לא פועל בשביל להכניס אותה לחברות התקליטים הגדולות"?

"כי אמרתי לך שאני מתלבט ביני לבין עצמי בקשר אליה".

"אבל מה יש כאן להתלבט"?

"את יודעת כמוני את הנזק שיש בחברות הגדולות. או שהן יסתערו עליה ויסרסו אותה, או שהיא תיבלע לגמרי בתוכן, ולא תוכל לצאת. הן הרי מסוגלות לקבור מוזיקאים למשך שנים בתוך חוזים מגבילים שלא יתנו להם לצאת החוצה".

"היא דווקא נראית לי אסרטיבית. יש לה מנהל"?

"לא יודע. לא שמעתי על אחד כזה. למה, את רוצה להציע לי לנהל אותה"?

"מי חשב עליך"?

"רגע, אל תגידי לי שאת חושבת על עצמך".

"האמת? זה רעיון משעשע. נחמד לי להשתעשע איתו".

"אל תעשי שום דבר בלי שאמרת לי"!

"זאת הדרך הכי בטוחה לגרום לי לעשות את זה מיד"!

"נמאס לי מהמרדנות הילדותית שלך".

"אל תדאג, אני לא אעשה את זה. יש לי חלום, אבל לא עכשיו. עוד לא מיציתי את חלום העיתון".

"מה החלום שלך"?

"להפיק".

"אגב, הסגול שלך משתפר. האדום מתחיל להיות יותר דומיננטי מהכחול. את מרגישה יותר טוב"?

"קטפנו הפצעות".

"כן, היא נפלאה".

"בבוקר לא קמתי עם אף שיר. זה היה מבהיל".

"אוי שלומית. אני מתאר לעצמי. לא הצלחת להכניס לך אף אחד במשך היום"?

"עד עכשיו לא, אבל נראה לי שאני גם כן אאמץ אל נפשי את מאור. לא אכפת לך, נכון"?

"בטח שלא. איך קראת לי? מיסיונר"?

איזו הקלה. יש לי שיר עד הלילה. מאור ואני מתיידדות. קולותינו מתאימים את עצמם זה לזה. ניכרת חיבה ביניהם. הבנה שברורה הישארותה איתי. כמו באוטובוס ההוא, באחד מהטיולים השנתיים של האולפנא. ברדיו התנגן שיר ישראלי. שרתי איתו בשקט. זה היה מהשירים האלה שהקול שלי אוהב אותם, כמו מסלול שמכירים בעיניים עצומות. "יש לך קול יפה", אמרה פתאום רינה, שישבה לידי. ומאז אני מנסה לשחזר את הקול שהיה לי בשיר הזה. מוזר שאני חושבת על איך שהקול שלי היה, ולא על איך שאני הייתי.

 

 

"חמש דקות. אין לנו יותר מזה", התווה גיא את מפת הערב שלנו מהמטה המרכזי: הספה הרעועה ששייטה בסלון ביתי כמו ספינה תועה.

"עם כל הניסיון המסוים שרכשתי, עד עכשיו אין לי מושג מה לובשים להופעות", צעקתי לו ממעמקי ארון הבגדים שלי.

"זה בכלל לא חשוב, אנחנו מאחרים. במילא יסתכלו רק עלי, ואת יודעת את זה".

"מה אני אשמה שאתה נראה כמו דוגמן"?

"לא נכון, אני לא חתיך. אני יפה. וחוץ מזה, מדובר ביופי הפנימי שלי, שמקרין החוצה".

"כן, בטח", הטחתי באמצעות האוויר שבין ידיי את קנאתי. "אז למה באמת אני טורחת"?

"את הולכת עם החצאית הזאת"?

"לא חצאית. שמלה. אתה באמת לא יודע מה ההבדל"?

"היא לא מחמיאה לגוף שלך. למה את כל כך מסתירה אותו? אין לך במה להתבייש, באמת".

"ממתי הומואים? טוב, לא חשוב. אז מה אתה מציע"?

"השמלה השחורה בלי השרוולים. אבל יש סיכוי שלא תלבשי חולצה מתחתיה? במילא יהיה חושך וכמו שסיכמנו, אף אחד לא יסתכל עלייך".

"את החולצה אני אלבש מעליה, לא מתחתיה, וזאת לא תהיה חולצה, זה יהיה ז'קט. בסדר"?

 

"בסדר. את מודעת לזה שההופעה התחילה מזמן".

"ההופעה של להקת החימום".

"כן, אבל רציתי לראות גם אותם".

"זאת לא סיבה לנהוג במהירות כזאת".

"אני נוסע במהירות סבירה למצב".

"הי, הנה איתן. שלום איתן. מתרגש"?

הוא ישב על הבר, ולרגע חששתי שבגלל האפלולית גיא טעה, אבל אז חייך את חיוכו המוצק ואמר: "שלומית, גיא, איזה יופי. עכשיו אני באמת יכול להתחיל".

"אולי תתאהבי בו, במקום במוטציה שלך", עלב גיא בלחש בבן חסותו.

הרהרתי בדבר. "האמת היא ששקלתי את האפשרות הזאת, אבל לא רציתי לקלקל לך. ברור לי שגם אתה היית מאוד שמח להיות חבר של איתן".

"אוי, שלומית, נזכרתי במשהו. גיא אמר לי שעבדת עלי".

"מתי? איך"?

"אין שום ברכה שמברכים כשרוחצים בים".

התכוונתי לתהות על מהות האסוציאציה של גיא, אבל האוויר נפתח אל צלילים, שמיששו את פניי במיומנות אשר חילצה מהם את החיוכים המוחבאים. המילים גוללו מתוך פניי את האבנים – הכיסויים של בורות השתייה. מים, מים, שמעתי את ישותי הלוגמת. איתן. איתן. ממתי אני רוקדת בציבור?

"מנגינות ילדותיות עם טקסטים של מבוגרים", כתב עליו עוזי המבקר. מבוגרים מובסים, ככה הוא הגדיר אותנו, שמישהו כופה עליהם לרקוד.

מאיפה הוא מכיר אותי, איתן? איך הוא יודע באיזה שירים אני משתמשת? מי לימד אותו לייצר אותם נכון?

האם העובדה ששבעים אנשים נוספים – הכמות שמכיל המועדון הזה – מרגישים כמוני, הופכת את המוזיקה של איתן ביטון לנכונה יותר בשבילי או שמסמנת לי את לקח הטעות.  "גיא", לחשתי. "למה אנחנו בהופעה הזאת"?

"את משוגעת? לא, אל תעני לי עכשיו. את לא רואה שאני באמצע משהו"?

באמצע אקסטזה. "התכוונתי", חסמתי את דרכו לשירותים חצי שעה מאוחר יותר, "אם אנחנו כאן בתפקיד, או בשביל הכיף".

"ממתי התפקיד שלנו הוא לא כיף"? פרץ גיא את המחסום הלא מתוחכם שסימן גופי.

"אבל כבר שרתי שלושה שירים", תמה איתן בשעת ההדרן.

"זה לא מספיק", צעק מישהו, ובעקבותיו נוסדה מקהלה: "לא מספיק. לא מספיק".

"אין לי בעיה לשיר לכם את כל ההופעה עוד פעם, אני מאוד אוהב את השירים שלי, השאלה אם יהודה יסכים".

"אין בעיה", נשמע קולו הדומיננטי של בעל המועדון. "רוצים הצגה שנייה? בשמחה. אבל כמו בקולנוע, תצטרכו לשלם כרטיס גם בשביל הסרט הזה".

"אין הנחה"? התחנחנה מישהי לידי.

"מה הנחה? לא תחסום שור בדישו. זו הייתה בדיחה. על חשבוני, כמובן. אני לא יודע אם זה בגלל שאני עייף, או שיכור, אבל תיהנו. איתן, באמת יש לך כוח לשיר את הכל מהתחלה"?

"אתה צוחק עלי יהודה? אני שר את השירים שלי גם כשאני לבד בבית".

וזה לא נמאס לו? עברה בי מחשבה, שלא חשבה את עצמה באופן יסודי בטרם החליטה להראות את עצמה. מה פתאום שיימאס לו? עלי זה נמאס? אז למה שהוא ישתעמם? זה שלו.

וזה שלי. באותה מידה השירים שלו שייכים לי. מעצם ההיזקקות להם, הם שלי. כמו בקבוק חם על בטן כואבת, בלון חמצן בלב הפיח, פריצת דרך באמצע חוסר ודאות. ילדותיות, עוזי? אני זוכרת את כל המנגינות של שירי הגן שלי, ואף אחת לא הייתה דומה למלודיות של איתן. אבל אם ילדותיות היא טוב לב, אם היא שִמחה בזה לאינטרסים, אם היא שובבות של אחר צהריים חסר אחריות, אם היא אדום בלי קונוטציות, אז בעצם אני מסכימה עם עוזי.

הוא ליכד אותנו. אני כל כך שונאת להיות מאוחדת עם אנשים זרים. פעם זה היה נעים, אבל עכשיו הפחדים שלי מתחילים לצאת כשאני שומעת את עצמי שרה מגרונות אחרים. אפילו גיא יצא מחוץ לבקרות והקול שלו נעלם ובוקע שוב מפיות זרים. אבל הקול של איתן גובר על קולותינו ומכוון אותנו. מראה את הדרך, מוביל, אבל גם נמצא עם המשתהים מאחור. כולם רוצים לתת לו יד, ויש לו מספיק ידיים בשביל כולם.

 

"הוא כל כך צעיר", אמרתי למחרת לגיא. "קטן ממני בשנה".

"אז מה"?

"איך הוא לא נבהל מהאחריות הזאת"?

"איזו אחריות"?

"להוביל".

"להוביל? הוא בסך הכל זמר. את מי הוא צריך להוביל"?

"אותנו. כן, גיא. גם אותך. ומה זה בסך הכל זמר? איך אתה יכול להוציא את המילים האלה מהפה שלך? דווקא אתה. תראה לי מה אתה כותב".

"זה אישי. מה את מציצה? ראית מה כתוב באינטרנט על ההופעה"?

"איפה"?

"איפה לא"?

האתרים הרלוונטיים התלהמו באנרגיות מפחידות באחידותן. "הגיע הזמן למשטר מלוכה", תבע מבקר שבימים נורמליים נודע במתינותו האפתית.

"הוא באמת אוהב לשיר", רטטה מבקרת אחרת בפליאה.

"איך אפשר לא להסניף אותו"? התפלא קול אחר.

"מקום ראשון באירוויזיון, הסבה להימנון המדינה, שינוי התפילות בסידור", דרש מישהו, שספק אם הוא יודע מה ההבדל בין סידור לתנ"ך.

"אני מוכרחה לשאול אותו מה הוא מרגיש כשהוא נחשף לתגובות האלה".

"יש לי את הטלפון שלו. אבל אני מבקש ממך: אל תשאלי אותו כחברה".

"מה זאת אומרת? הוא אומנם לא חבר שלי, אבל אני באמת דואגת לו. יש בו משהו שמנוגד לגמרי לכל ההתלהבות הפראית הזאת. רגע, רק עכשיו אני קולטת. אתה רוצה לנצל אותי, גיא"?

"ברור".

"אתה לא הולך לסחוט ממני כתבה".

"לסחוט? תתביישי לך. במקום שתהיי אסירת תודה. תשאלי אותו מה שלומו ותתאמו פגישה. יש לי הרגשה שהוא מחבב אותך. רגע, את יודעת משהו? אני לא בטוח, אבל נדמה לי שהוא קצת מסורתי".

"אני לא מבינה".

"לא חשוב. במילא תתעצבני עלי, אבל אני איש טוב, תדעי לך".

"אתה חושב שהוא כבר ער"?

"מה השעה עכשיו? 12. בטח ער".

"הם אמורים לישון כל היום אחרי הופעות, וגם כשאין להם הופעות, לא"?

"אם אני מכיר נכון את איתן, הוא עוד לא יצא מההיי של אתמול. בטח הוא עדיין שר לעצמו את כל השירים מהתחלה".

"הייתי רוצה לראות את זה".

 

איתן טען שהוא דווקא עובד על השירים החדשים. "אתה לא ישן לפעמים? אתה יודע, הדבר הזה שעושים בעיניים עצומות".

"אפשר לעשות הרבה דברים בעיניים עצומות, דווקא לגבי שינה אני לא בטוח. את משוכנעת שישנים בעיניים עצומות? בזמן השינה שלי אני דווקא רואה הכי הרבה, נדמה לי".

"באמת? נשמע מעניין, אני אשתדל לבדוק את זה הלילה. מה שלומך איתן? אני מניחה שמיותר לומר לך שהיית מקסים אתמול".

"למה מיותר"?

"כי אתה בטוח יודע את זה. וגם אם לא, האינטרנט מתפקע מרוב מחמאות".

"באמת? עוד לא נכנסתי לשם, אבל עכשיו סקרנת אותי. דרך אגב, האינטרנט זה רק מקום, ולא כולם נמצאים בו. מי שנמצא שם, עושה הרבה רעש, אבל אין שם כל כך הרבה אנשים".

"זה משנה לך"?

"מה פתאום".

"איתן, גיא ואני רצינו לכתוב ביקורת על ההופעה שלך, אבל הגענו למסקנה שזה לא מספיק. החלטתי להתחכם ולהשתיל את הביקורת בתוך הכתבה שאכתוב עליך, אם תסכים, כמובן".

"אני לא מבין למה את צריכה לשאול אותי".

"כי זה כרוך בכך שתתראיין".

"האמת היא שכבר סיכמו איתי מידיעות אחרונות. מחר צריכה להגיע אלי כתבת, ויהיו גם צילומים. אני חושש שהבטחתי להם בלעדיות, שלומית. זה לגיליון של סוף השבוע הבא".

"אבל איתן, זה נהדר! אני כל כך שמחה בשבילך. אם אתה שם, אז אתה כבר באמת של כולם. אתה קולט שהחיים שלך משתנים"?

"אבל הם כל הזמן משתנים".

"כן, אבל עד עכשיו הם השתנו רק בשבילך. עכשיו זה כבר שינוי בסטטוס שלך. אתה מתחיל להיות ציבורי".

"זה לא נשמע טוב".

"אני יודעת. זה סתם ניסוח עלוב. תקשיב, הכתבת בטח תשאל אותך שאלות אישיות על מעריצות ועל הקשרים שלך איתן ועל כל החברות שלך שהיו ויהיו".

"לא יהיו".

"למה? תהיה אופטימי". מה? גם הוא? גיא באמת ישמח, אם זה עדיין משנה לו.

"אני אופטימי, אבל זה לא עוזר לי. אינה לא מרשה".

"מי זאת אינה"?

"אשתי".

למה בעצם חשתי מפולת של אבני חצץ באחד מהחדרים הפנימיים? נשמתי. זה עבר.

"תשמע. מה שהתכוונתי להגיד זה שאותי פחות מעניינים הנושאים האישיים. כלומר הם חשובים, כמובן, אבל רק בהקשר המוזיקלי. בגלל זה לא מפריע לי שתתראיין לעיתונים הגדולים. אני בטוחה שלא תחזור על עצמך בשאלות שאני אשאל אותך. אם תסכים, כמובן. וברור שזה יתפרסם אחרי הראיון שלך לכתבת ההיא".

"בסדר. אם נוח לך היום, אז את יכולה לבוא מתי שאת רוצה. את לא צריכה להודיע".

"מה? כבר היום"?

"אם את רוצה. חשבתי שאת רוצה".

"כן, למה לא"?

 

 

כתבה על איתן ביטון / ידיעות אחרונות

בלונדינית מרהיבה פתחה לי את דלת דירתו של איתן ביטון. למה ציפית? נזפתי בעצמי, אחרי שכבר זממתי לשדך אותו לאחותי. באמת תיארת לעצמך שהגבר הזה, הכוכב הנוסק הזה, יהיה פנוי?

מעניין אם זאת מעריצה. בעצם, בטוח שהיא מעריצה. יש לה מבט כזה. האם הוא אסף אותה כבר אחרי ההופעה האחרונה?

היא הכניסה אותי לתוך סלון מהוגן והגישה לי עוגה ביתית. "איתן כבר מגיע", אמרה במבטא רוסי.

"אז כבר הכרת את אשתי", הוא אמר כשהופיע באותו רגע.

קוראים יקרים, ובעיקר קוראות יקרות: איתן ביטון, 22, תושב תל אביב וזמר בשיא תחילת פריצתו הוודאית, נשוי מזה חצי שנה. המאושרת: אינה ביטון, מהנדסת.

איך היכרתם?

"בסופרמרט".

"היא הייתה הקופאית"?

"מה פתאום. היא עמדה לפניי בתור, ואחר כך יצא שיצאנו ביחד, אבל עדיין לא ממש שמנו לב אחד לשני. ואז השקית שלי נקרעה, והחלב נפל והגבינה נפלה ו- אינה, את זוכרת מה עוד היה לי בשקית"?

"כן. היה שוקו והיו תפוחים, והם התחילו להתגלגל על המדרכה. איך אתה חשבת שהשקית הזאת תחזיק את כל הדברים האלה"?

"כן. היא עד עכשיו כועסת עלי".

"כועסת? מה פתאום כועסת".

"כן. ואז היא אמרה לי שהמכונית שלה חונה במגרש ליד הסופר, ושאם אני רוצה, אני יכול לנסוע איתה. היא יודעת שאני מהרחוב שלה. היא ראתה אותי כמה פעמים".

"ואתה ראית אותה"?

"זהו. שלא כל כך נעים לי, אבל לא ראיתי אותה. אין לי מושג איך הצלחתי לפספס אותה. אבל האמת היא שאני לא רואה כלום. פשוט לא רואה".

אינה: "הוא באמת לא רואה. רק שומע".

ולא חשבת שהיא רוצה להתחיל איתך"?

"לא".

ואת רצית להתחיל איתו?

אינה: "לא, בכלל לא".

בכלל לא?

איתן: "בכלל לא. היא בכלל לא ידעה מי אני".

אינה: "למה שאני אדע? אני לא שומעת מוזיקה ישראלית".

אז איזו מוזיקה את שומעת?

"רק קלאסית".

אז איך התחתנתם?

איתן: "איך אפשר לא להתחתן איתה"?

אז מה קרה עם השקית מהסופר?

איתן: "אה, הסופר. אז עלינו לדירה שלה, כי היא אמרה לי שיש לה שקית בשבילי".

והיא לא רצתה להתחיל איתך?

איתן: "כבר שאלת את השאלה הזאת".

אז אם אני שואלת עוד פעם, סימן שלא קיבלתי תשובה.

"סימן שלא קיבלת את התשובה שחיפשת. לא, היא לא ניסתה להתחיל איתי, אבל".

אבל מה?

אינה: "אבל היה לי פסנתר".

איתן בחיוכו המפורסם: "אבל היה לה פסנתר. ורצתי אליו. בדיוק היו לי בראש תפקידי קלידים, והמקלדת שלי הייתה מקולקלת. אז טסתי אל הפסנתר שלה והתחלתי לנגן".

אינה: "מאוד יפה הוא ניגן. שעה".

מה שעה?

איתן: "שעה ניגנתי. בכלל לא שמתי לב שעבר הזמן. גם אינה לא שמה לב".

ומה קרה לאוכל?

איתן: "איזה אוכל"?

האוכל מהסופר.

איתן: "אה, האוכל מהסופר. הוא התקלקל באוטו".

 

 

"אני לא מאמינה", אמרתי. "זה כל הכתבה ככה"?

"ואיפה איתן"? שאל גיא.

"ואיפה המוזיקה שלו"?

"תראי להם"!

"למי"?

"את זה. תראי להם את זה", הוא הפעיל את המדפסת, ושלף ממנה את הכתבה שלי.

"זאת טיוטה", הסתייגתי. "להראות למי"?

"לכל העולם, אבל בעיקר למפוצלחת".

"למי"?

"לתל-אביבית שכתבה את יצירת המופת הזו".

"גם אני תל-אביבית", התגוננתי או גוננתי.

הוא גיחך.

"לא", אמרתי כעבור כמה שניות, כשגיא התחיל להקריא את המילים שלי. "אתה יודע שאני לא אוהבת לשמוע את עצמי. וזה גם ארוך. ייקח לך שעה"

"חבל. להלחין צריך את ה-4,027 מילים האלה שאין בהן שום מילה על מראה חיצוני, לא שלו ולא של הדוגמנית".

"מהנדסת"! תיקנתי אותו.

"נראית כמו דוגמנית. בזכותה קיבל שער בשבעה לילות. אבל גם את הכנסת אותה לכתבה שלך. ברור. אי אפשר להתעלם ממנה".

"אני הכנסתי אותה לכתבה? אתה בטוח? לא זכור לי. איפה"?

"את באמת לא מבינה? את כתבת על מוזיקה. רק על מוזיקה. והיא – היא המוזיקה שלו עכשיו".

 

 

 פרק 14: רואים את הקולות

 

 

"מה את מייסדת רק בשביל שלעט שלך תהיה ממלכה"? שאל גיא כשראה את מסכי הנטוש ואת המילים שלי מתהוות על נייר, כמו בזמן הישן.

אני מעתירה עליו חיוך במקום מילים של קול. הוא יפה ברמה שלמרות מוחשיותה הבוטה, היא כבר חורגת אל המופשט.

פעם לא ידעתי האם אנשים שנחשפים יום-יום, דרך חלונם, אל ים או אל הרים, ממשיכים להתפלא ולהתפעל. אני מביטה בגיא וכבר יודעת את התשובה. גם כאשר אני נרגעת אל האוטומטיות ששנינו הזרמנו אלינו, מתוך השגרה, המראה של גיא מחייב אותי בראייה דרוכה.

"אפשר לפחלץ אותך"?

"אני אצטרך למות קודם".

יופי הוא כמו כישרון – לא מלמד דבר על איכויות רגשיות ומוסריות. אז מה אם רוע מכוער בעינינו והמלאכים יפים. וכישרון? אבל מה אתה עושה עם המתנה הזאת שהשתכשכה איתך בנוזלי השפיר? כי אם לא עשית כלום, אז לא עשית כלום, גם אם פלטת אלבום שלם. ומה גיא עושה ביופיו? נדמה לי שמשתעשע בו. לא מתעמק בו, אך מרוצה משמחת בגדיו על הבמה המוארת שקיבלו. אבל הוא נמצא על הבמה מסיבות אחרות. יש לו עליה שולחן כתיבה והוא רק מקליד.

אני עדיין מרחיבה את נפשי לעומתו. יהירותו מעולם לא כוונה אלי. זחיחותו לא פצעה אותי. מפליא אותי שלמרות אנינותו הבוטה, הוא בחר גם בי לרפד את חייו.

"בואי. סוגרים את הבסטה".

"אבל רק צהריים".

"קיבלנו הזדמנות בלעדית להגיע לתערוכה מיוחדת רגע לפני שפותחים אותה רשמית. אני לא מתכוון להחמיץ את זה".

"איזה יופי. סוף-סוף תרבות שלא קשורה למוזיקה".

גם הצחוק של גיא יפה. זר פרחים ענק של חברה לא מקצועית, שאין לה שום הבנה באומנות השזירה, אבל הפרחים שהעתירה כל כך צבעוניים ומבשרים על שדות אמיתיים. "אני אוהב את הטעויות שלך".

"מה הפעם"?

"זה כן קשור למוזיקה. הלוואי ויכולתי להרחיב אופקים, אבל אני ממשיך להצטמצם בתוך המתחם הלא דל הזה".

"אמרת תערוכה, לא? איך אפשר להציג מוזיקה בתערוכה"?

"גם אני לא האמנתי. הרשי לי להשאיר אותך בלי תשובה. חשוב לי שלפחות את תתרשמי מהדברים בלי שתדעי עליהם קודם".

"לקחת איתי טייפ"?

"קחי, אבל אני לא מאמין שנצטרך".

 

את הקירות כיסו תמונות – לא גדולות במיוחד ולא קטנות במיוחד, שנראו כמו כתמי רורשאך, אבל צבעוניים. העיניים שלי לעסו אותן, בלעו ועיכלו במהירות. "איך זה"? שאל גיא בגאווה תמוהה ומסתורית – האם הוא הצייר?

"נחמד מאוד. הצבעים יפים ביחד. הרבה גוונים. יש בזה משהו נעים. אפילו מתוק".

"אבל מה את מתפתלת? ואם תשתמשי שוב במילה נחמד, אני אפגע בך פיזית". הרגשתי שאנחנו באמצע משחק שאני לא מכירה, אבל גיא מנצח בו. אולי לכן חיוכו מזמין את כל אבריו הפנימיים והחיצוניים לצאת איתו בריקודים.

"פיזית"?

"מה פיזית"? – צעדי הריקוד כנראה סחפו אותו הרחק משם.

"תפגע בי. אמרת שתפגע בי".

"חס וחלילה, שלומית. את יודעת מה את רואה עכשיו? את המוזיקה. כמו בעשרת הדיברות שלך, וכל העם רואים את הקולות".

"מה קולות? איפה המוזיקה"?

"טוב, את צריכה להתקרב".

ניגשתי לתמונה הכי צבעונית מכולן. מקרוב ראיתי את החיבורים שבין הצבעים. "אני עדיין לא מבינה".

"ואת רוצה שאני אעשה בשבילך את כל העבודה"…

מעדתי אל תוך שלולית האינפורמציה, בריבוע הקטן שציין את שם היוצר, שם היצירה והחומרים:  שגיא לוי, "שיר אהבה מאת דני אלט", עיבוד מחשב.

זה שיר הריקודים של גיא, ובשבילי שיר תיפוף האצבעות. כשגיא בטוח שאנחנו חלשים, הוא מפיץ את הדיסק באוויר שלנו. כבר הפסקנו להתמקח על המילה "להיט". תמיד התקשיתי להבין את הבעיה של גיא ושל הקולגות המטומטמות שלו. להיט מתוק. קיץ. קרטיב. להיט נדיב. חורף. שוקו. בכל אשנב. מכל נידחות.

"זה פופ במיטבו", מסכם גיא. "וכל עוד הוא משיג את המטרה שלו – תיראי, את כבר לא חיוורת, אז הוא מושלם בעיניי".

"ולמה אתה מסרב להתייחס למילים"?

"כי בפופ המילים לא חשובות".

"אז זה לא פופ. אתה לא רואה שהמילים בכלל לא שטחיות? ומישהו פה יודע את השפה שלו".

"זאת המוזיקה שחשובה, שלומית".

"ואתה טוען שהפעם היא רק מתוקה".

"קודם כל, אל תזלזלי במתיקות. אני מסכים איתך שהמוזיקה פה הרבה יותר מורכבת ממה שהיא נשמעת במבט ראשון, אבל את יודעת מה? אני בעקבות דני, שכתב את השיר. אין לו יומרות להיות משורר או מוזיקאי דגול. הוא רוצה לשחק. להשתעשע. ואני הולך איתו".

אז נשארתי לבד, אבל הרגליים שלי ליוו בישיבה את האצבעות.

 

ועכשיו אני מול התמונה. "הפתעה", אומר לי גיא. "אה? דני במוזיאון. ואני רואה שעדיין לא הבנת. בואי תעברי לתמונה הבאה".

זה היה השיר "למה", גם הוא של דני. ואחר כך היו: "אפשר", "יער", "אצבעות", "להבים", "סדק", "תהילה", "חג האור" ו"עלטה" –  "ממש לפי הסדר של הדיסק 'אפשר'", אמרתי לגיא.

"וזה בדיוק השם של התערוכה –  "אפשר".

"אז שגיא הזה פשוט הפשיט את השירים של דני? ככה הם נראו לו? מה זה בדיוק? אסוציאציות"?

"בכלל לא. את זה כל אחד יכול לעשות. זה לא חידוש. נראה לך שכל אסוציאציה ממוחשבת תיכנס למוזיאון"?

"אני מקווה שלא. עם כל הכבוד, זה לא מעניין".

"בדיוק. שלומית, שגיא כהן הוא גאון. לא פחות מזה. בואי נתיישב רגע. אני מתחיל להתרגש מהמעמד. זה יצא יותר יפה ממה שתיארתי לעצמי".

"על השטיח"?

"כן. למה לא"?

החצאית הקצרה שלי, שהוסיפה לברכיי שוליים מצומצמים בלבד, הקשתה עלי את תנוחת הישיבה. מאז מדשאות האולפנא לא הוכרחתי לישיבות שאינן על כיסא. "מתי תרגישי בנוח עם הגוף שלך", התרכך גיא, ומיד השיב לעצמו את קול השדרן ההיסטורי: "מהפכה".

"כבר אמרת".

"לא נכון. אמרתי גאון".

אדום-לבן. חולצה אדומה שעליה מתנוסס צוואר שיש. עליו מונחת אבן מפוסלת – הראש של גיא. "תגיד, אתה סופרסטאר"?

"לא הבנתי".

"כי אתה מחכה להערצה שלי. למה הפסקת לדבר? אתה מצפה שאני אגיד: גיא, גיא! תביא כבר את ההפתעה שלך. אני לא יכולה יותר".

"את לא יכולה יותר, אה? טוב, אני אחוס על נפשך שמסרבת, ובצדק, לעריצות ההערצה. אני אחסוך ממך את הציפייה. שלומית, אני אומר את זה בצורה הכי ברורה שאני מסוגל לה: ככה נראה שיר. שגיא לקח שיר, נניח את 'שיר אהבה', והתחיל למפות אותו. לכל תו הוא בחר צבע. הוא היה יכול להשתולל, אבל רואים שהכוונה שלו הייתה להישאר נאמן למציאות. ולכן, כדי לייצג תווים שקרובים אחד לשני, הוא בחר בצבעים שקרובים אחד לשני. במקביל,  את הקול של דני, ואת הקולות האחרים, וגם את כלי הנגינה, שגיא הפך לצורות. ואז הוא הכניס את השיר למחשב, וזה מה שיצא. הוא השתמש באותם פרמטרים בכל השירים. ומה התוצאה? ככה נראה הדיסק של דני אלט. זה כמו צילום רנטגן שלו, אבל באותה מידה הוא משקף את ההילה שאופפת אותו – או בעצם זורחת ממנו".

הרכנתי את ראשי, הרמתי אותו מעל גיא ומעל התמונות, עצמתי את עיניי, פתחתי אותן בתנופה. השער של גיא היה רחב כדי לקלוט את אוצר המילים שלי, אבל השתאותי התפזרה ממני ולא ידעתי איך לרכזה.

"את מגיבה בדרך היחידה ההולמת את היצירה הזאת", החמיא לי גיא, שנראה שחמקה ממנו מצוקתי.

"אתה יודע, אפשר היה לעשות מזה תערוכה אחרת לגמרי. תערוכה שמורכבת משיר אחד בלבד".

גיא חייך אלי. שער בצורת חיוך.

"אפשר", נכנסתי פנימה, "לשנות את הפרמטרים בכל תמונה. נניח פעם הגיטרה תהיה עיגול, ובתמונה הבאה היא תהיה קו. ודו נמוך יהיה בתמונה הזאת כתום, ובתמונה הבאה תכלת. וחזק יהיה ימינה וחלש שמאלה, ובתמונה אחרת הם יהיו למעלה ולמטה. תערוכה שלמה משיר אחד".

והמשפט שלי – ככה אפשר לצייר אותו: מההתחלה ועד האמצע – בזהב של ההתלהבות. ומהאמצע ועד הסוף – בסגול הכהה של הדמעות. אבל למה הכל מתערבב לי – סגול עם זהב? ולמה השמחה מהשהייה הזו במחיצת רעיון חדש – ממלמלת לי כמיהה לחיבוק אנושי?

"מקסים, נכון"?

"גיא, יש משהו שמזמן רציתי להגיד לך. צריך להמציא מילים חדשות".

"נכון. אבל בינתיים שגיא היקר עוקף את כולנו וממציא בבת אחת שפה חדשה".

"הוא צריך לקבל את פרס נובל, אבל אני לא יודעת באיזה תחום. בפיזיקה, אולי"?

"הוי, שלומית. איזה מותק את. דרך אגב, אנחנו מוכרחים לנצל את ההזדמנות שרק בסוף השבוע הציבור ייחשף לתופעה הזאת. מוכרחים למצות את התערוכה לפני שכל החלל הזה יהיה מוצף באנשים".

"גיא, אתה מכיר את שגיא"?

"בערך. יש לנו כמה חברים משותפים. את יודעת איך זה בתל אביב. אה, בעצם את לא יודעת".

"איך אני יכולה ליצור איתו קשר"?

"בשביל מה"?

"להגיד לו תודה, בהצלחה. אין לי מושג מה, אבל הוא פתח אותי למשהו, או אולי פתח בי משהו. אני אפילו לא יודעת מה זה, אבל מתחשק לנשמה שלי לחולל מעשים".

גיא עזב אותי והסתודד עם האוצרת. "חבל. פספסנו אותו. הוא עזב בדיוק דקה לפני שהגענו. גם אני הייתי שמח ללחוץ לו את היד. טוב, לא בעיה להשיג את הטלפון שלו".

 

ושוב עמדתי לפני התמונות. אנחנו כל כך רגילים לשמוע שירים. אבל מעולם לא הסטנו את הכרתנו לתגלית שיש אפשרויות נוספות לחוות את המוזיקה. ואם יש את הדרך הזאת, אולי יש עוד דרכים? אולי אפשר להריח מוזיקה? לטעום מוזיקה? – בעצם, אני יודעת בוודאות שאפשר לאכול מוזיקה. ארוחות מנגינות שלמות כבר טעמתי, שבעתי ועיכלתי. "לא מתחשק לך", הפרעתי לגיא שהתייחד עם תמונה, "לנסות בעצמך"?

"כן. זה בדיוק מה שאני מרגיש. שגיא הזה. אני ממש מקנא בו. למה הוא ולא אני"?

"אולי בזכותו תיצור את המתנה שלך לעולם".

"הלוואי. בינתיים אני מסתפק בחובה המקצועית שלי לפתח ולהעמיק את היצירה שלי ושלך. איך כינית אותו בפעם הראשונה בבית הדפוס? התינוק שלנו"?

"הילד שלנו".

"כן, מאז הוא גדל. אפשר אפילו, בזהירות, להתגאות בו".

"לא צריך בזהירות. אפשר בקול גדול. לפעמים".

"תמיד".

האוצרת התקרבה אלינו עם צרור מפתחות. "את נראית כמו סוהרת שמאיימת לנעול אותנו עם התמונות האלה", אמר לה גיא. "אבל את יודעת מה, אני לא אתנגד להיות כלוא איתן".

"אני בטוחה שלא תתנגדו", היא אמרה, "אבל הן אמורות להישאר כרגע בחדר עם צוות הניקיון. מחר יתחיל כל הבלגן של הצילומים. תהיה פה טלוויזיה. יהיו עיתונים. יהיה צפוף".

"בהצלחה", בירכתי אותה בכוונה גדולה כמו תפילה מוצלחת.

"תודה מותק".

 

"מה איתנו"? שאלתי את גיא.

"כנראה שלא במצב שהיינו בו מקודם".

"לא התכוונתי ברמה הפילוסופית. תהיתי יותר ברמה המעשית. חוזרים למערכת"?

"אני אחזור, אבל מצידי את משוחררת. נראה לי שיש לך צורך להיות לבד".

"תודה, גיא".

"אגב, לדעתך גיא בבית? אם כן, את מוכנה לשגר אותו אלי"?

"אם הוא יהיה, אם הוא יסכים".

"יש לך ספק שהוא יסכים"?

 

למה אף אחד מהם לא מספר לי בצורה ישירה עליהם? הם כל כך גלויים איתי בנושאים אחרים, אישיים לא פחות. למה כדי לדעת, אצטרך לשאול אותם? ואיזה גיא עלי לשאול?

איך בכלל גיא היפה מסוגל להתאהב בגיא האפור?

מצד שני, אני-עצמי התאהבתי בגיא האפור. מתברר שהוא יצור "אהיב".

כן, אבל אני לא יפה כמו גיא.  לאנשים האלה הרי יש סטנדרטים אחרים. הם חיים במערכת כוכבים שונה משלנו, חיים אחרים לגמרי. עם אנשים זוהרים כמותם, הולכים ביחד לסופרמרקטים ההולמים את תסרוקתם, נשפטים במערכת משפט שנוצרה למענם, כפופים לממשלה משלהם בארץ האור.

אז למה הוא מביט בי עכשיו במבט  כל כך ארצי? האם אני דורכת לו על הרגל? לא, אני דורכת לעצמי על ההזיה.

הלכתי הביתה והם המתינו לי בתוך הדיסק. בזמן האחרון אני ניזונה  רק מהם. ברגע שמסיימים את עשרת שיריהם, הם נאותים לשיר עבורי שוב. ואחר כך עוד פעם. אני לא בעמדה שרוצה לשפוט אותם. הם פשוט מזון, כסות, וגם:

תשתיות.

 

 

פרק 15: תשתיות

 

טריטוריות סמיכות מצלילים. ציוני דרך: לך בעקבות החצוצרה, פנה ימינה. תגיע לשדה של כלי הקשה. משם תמשיך דרומה. תיזהר לא ליפול בבור, אבל כבר נפלתי.

השיר הזה, וכל החברים שלו, כבר מכירים אותי. מרוב הפעמים שהתראינו, אנחנו כבר מחובקים באוויר. חשבתי שרק אני שומעת אותם. לא ידעתי שגם הם שומעים אותי. מניחים למחשבות שלי להתערבב ביצירה שלהם.

יש להם מתנה קטנה בכל שיר. הפתעה.

 

"בואי", אומר צוהר.

אני מתקרבת אליו.

"לא", אומר צוהר. "בואי".

"באתי. אני פה".

"לא, את לא פה". הוא נוגע בחזהו.

"אני פה, אבל בדרך אחרת".

"בואי בדרך שלי".

"אני לא יכולה".

"בבקשה".

"אי אפשר".

"אפשר. תנסי. רק נגיעה קצרה כמו הברה".

"קח את ההיסוס שלי".

"מה"?

"זאת המתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת לך".

"כרגע"?

"בכלל".

 

לא הבנתי איך הוא לא רואה שההיסוס שלי חורר פתאום את מוצקות-אטימות החד משמעיות שבי.

 

אז כדי להתמלא מתחושת המחסור, שצוהר שם בין שנינו, אני לוחצת על כפתור אחר, ששוכן בתוך דיסק. אל החלל פורצים: צימוקים בלונדיניים, שוקולד, בצל מטוגן, מרציפן, במבה, שום אפוי עם שמן זית, פיסטוק חלבי ושוקו חם עם קצפת ועם ברנדי – הכל בתוך שיר אחד.

 

אני מסתערת על השיר כדי לטרוף אותו. לא אכפת לי שצוהר לידי. אני מרגישה מספיק נוח איתו כדי לשיר לידו, כדי שישמע את קולי, בפעם הראשונה.

"אני אוהב את השיר הזה", מחייך אלי צוהר. "לא ידעתי שגם את".

אני מגבירה את קולי. עכשיו הוא יודע. אה? אההההההההההההההההה?

רגע, אז זאת בעצם הפעם הראשונה שמוזיקאי שומע את הקול שלי. מעניין מה הוא חושב עליו. אין לי אומץ לשאול אותו. אני משתתקת. כמו רופא שבודק חולה, ככה צוהר בטח מאזין לקולות חדשים, ששרים לו. דוקטור? איך הקול שלי? בריא? גוסס? חיוני?

 

"למה השתתקת? יש לך קול נעים. מתוק ועדין".

"באמת"?

"כאילו שלא ידעת. מה, את מנסה לסחוט ממני מחמאות"?

"האמת היא שכן".

"למה לך"?

"כי אתה סמכות. זאת פעם ראשונה שאני מרשה לאיש מקצוע להתבונן בו".

"בקול שלך"?

"כן".

"מה, את רוצה להיות זמרת"?

"מה פתאום"!

"אז למה חשוב לך לשמוע שיש לך קול יפה"?

"כי רציתי לדעת את זה. חשובה לי ההכרה המקצועית".

"אז ככה: ברור שיש לך הרבה עבודה, אם את רוצה להשקיע בו. לפתח אותו. פיתוח קול אף פעם לא הזיק לאף אחד".

"אתה הולך לפיתוח קול"?

"הלכתי. נגמר הכסף".

"היית משתמש בקול שלי"?

"מה זאת אומרת"?

"נניח, לעשות לך קולות באלבום שלך".

"זאת שאלה לא הוגנת, שלומית".

"למה"?

"כי התשובה היא לא, אבל לא בגלל שאת לא טובה".

"אז למה לא"?

"כי הקול שלך לא מתאים כרגע למה שאני צריך, הבנת"?

"לא".

"מצטער. אני לא יכול להסביר את זה, ואני גם לא מתכוון. אני מחפש צבע מסוים".

"שאין לי".

"אין לך".

"וזה יכול להשתנות"?

"לא חושב. אולי. אבל אני לא מבטיח שכשהקול שלך ישתנה, אני עדיין אצטרך את אותו דבר שאני צריך עד עכשיו".

"אז תגיד שאתה לא רוצה אותי".

"אני רוצה אותך. לא את הקול שלך".

"אתה רוצה אותי"?

"שלומית"!

ולא אמרתי לו, שבעצם הוא הגבר הראשון, חוץ מאבא שלי ומהאחים שלי, ששמע אותי שרה – לבד. בלי שיכסו את הקול שלי קולות נוספים.

 

והמשכתי לשיר, כי אני יודעת שצוהר שומע את הדיסק לעיתים קרובות. ורציתי להטביע את הקול שלי על השיר הזה. להחתים אותו בי. שבכל פעם שהוא ישמע אותו, הקול שלי יהיה עליו.

 

 

  

פרק 16: השיר האחרון

 

רונה הניחה את החבילה העבה על השולחן וגיא ואני התנפלנו עליה. "תן לי", אבל גיא כבר ביתר אותה בנהמות חייתיות.

על השולחן התפזרו קופסאות מוזיקה. לקחתי שתיים מהן וקירבתי אל אפי בלי לראות מה רשום על העטיפה.

"זה לא ספרים", אמר גיא. "אין כאן ריח של דפוס. אולי תניחי אותם על השולחן כדי שנוכל לראות מה קיבלנו"?

"בסדר. אבל זה שלי! זה שלי"!

"טוב, טוב".

ופתאום ראיתי שאני מניחה את הדיסק החדש של "יואב? לא ידעתי".

"גם אני לא. אפילו אני לא! כמו תמיד הוא מסתודד עם השירים שלו".

"וחברת התקליטים שלו משתפת פעולה ולא מסגירה אותו".

"כן. אז שנשמע את השירים לפי הסדר או שנעבור ישר לשיר האחרון"?

השיר האחרון באלבום של יואב גבע. בן 38. חמש עשרה שנה בתודעה התקשורתית. זה האלבום השביעי שלו. והשיר האחרון, בכל אלבום, תמיד אותו שיר.

אותו שיר – אבל לא אותו ביצוע. התפתחות, ולפעמים נסיגה.

"כן. נעבור ישר לשיר האחרון, ואחר כך נשמע את השירים לפי הסדר. אני מקווה שהוא לא יכעס עלינו".

"למה שיכעס"?

"כי ברור לי שזה לא גימיק. שהוא באמת התכוון שנעבור את כל הדרך עד לשיר האחרון ושנשמע אותו רק בסוף המסע".

"קדימה".

יואב גבע טייל בחדר שלנו. תחילה ניגש לגיא. ראיתי איך הוא צובט אותו, וגיא מסמיק. ואז הוא ניגש אלי. לא, אין צורך שתיגע. אבל הוא נגע. רעדתי. בקולו הייתה דחיסות של בגדי חורף כבדים, לא מאווררים, שמורידים אותם מלמעלה, אחרי שהקיץ נגמר.

באלבום הקודם השיר הזה עוד היה של קיץ. קליל, נטול מחויבות, אבל זיעה נתפסה בו מול דיאודורנט מוגבל מראש.

ובאלבום שלפניו?

"כן, אני יודע מה עובר לך בראש, שלומית. לא, אין לנו כאן את הדיסקים הקודמים. כן, אנחנו הולכים עכשיו לבית שלי לשמוע את השיר הזה בצורה מסודרת. לא, אין צורך שנחזור לכאן אחר כך".

 

אני מחייכת כשגיא מסובב את המפתח במנעול והוא מתייחס  לחיוכי כאילו שאמרתי משהו. "מה"?

"רק חייכתי".

"אני יודע. למה"?

הסלון שלו ענק. זאת הפעם הראשונה שאני נמצאת בדירה שלו. בגלל זה חייכתי לעצמי בפליאה. אפילו גיא "שלי" כבר מכיר את הדירה הזאת. האם הוא נמצא כאן במקרה עכשיו?

"לא תעשה לי סיור בדירה שלך"?

"את בטח רוצה לראות את חדר השינה שלי. את מתה לזה, אני יודע. אני מכיר אותך".

"לא. דווקא חדר העבודה שלך הרבה יותר מעניין אותי".

"הוא דווקא לא מעניין. סתם חדר עבודה סטנדרטי".

באמת חדר עבודה סטנדרטי – דלת, חלון, קירות צחיחים, שולחן משתפך מגירות ועליו מחשב, מדף ספרים עם מילונים בעברית ובאנגלית, ובלי תנ"ך, וכיסא שעליו מונחת חולצה שלי הפוכה.

"מה עושה כאן חולצה שלי"?

"אה, זאת חולצה שלך"? צוחק גיא.

"אז מה חשבת"?

"שזה של גיא".

"איזה חצוף!  יש כאן עוד דברים שלו"?

"תירגעי. יש כאן את הריח שלו" – הוא שאף אליו את החולצה.

"זה הריח שלי".

"מה פתאום. הנה. תריחי".

"לא. די. טוב. בוא נשמע כבר את הדיסקים".

"איזה דיסקים בדיוק"?

"של יואב. זוכר"?

"אה, כן" – היופי שבפניו נדד אל זרועותיו, שגירשו את האוויר הסמוך אליו.

"מה קרה"?

"כלום".

"הוא לא מתקשר אליך? זה העניין? אני יכולה לבדוק את זה. בשמחה. אני רק צריכה להתקשר אלי הביתה ולמצוא תירוץ טוב. לא בעיה למצוא כזה".

"אל תתערבי".

"מה"?

"בבקשה".

"טוב. מה עושים עכשיו"?

"הולכים לסלון".

מצד אחד ספרים ומצד שני דיסקים. על מה להסתכל קודם?

"שבי".

"דמיינתי את הבית שלך אחרת".

"איך אחרת"?

"יותר מעוצב. אתה מתלבש אופנתי, אז חשבתי שגם הריהוט שלך יהיה אופנתי".

"ממתי את מבינה באופנה"?

"אני לא מבינה באופנה, אבל רואים שאין כאן רצף. אין מכנה משותף בין הרהיטים".

"מה זאת אומרת אין מכנה משותף? הם הרהיטים שלי ואני אוהב אותם. כל אחד מהם מזכיר לי משהו אחר או מישהו אחר".

"פשוט דמיינתי גוף כמו שלך נח על מצע הרבה יותר מכובד".

"מה זאת הבורגנות הזאת, שלומית? ממתי כסף חשוב לך"?

"מה הקשר לכסף"?

"כי אני יודע שאת תוהה אם זה מה שהצלחתי לצבור בכל שנות התהילה שלי ככוכב בעיתונות הישראלית. אז כן, זה המצב, וכדאי שתדעי אותו כבר עכשיו: מעיתונות לא מתעשרים. וחוץ מזה, את מה שהיה השקעתי בספרים ובדיסקים".

"חשבתי שמבקרי מוזיקה מקבלים דיסקים בחינם".

"אני לא מבקר מוזיקה, אני עיתונאי מוזיקה, וחוץ מזה, אם הייתי מסתפק בדיסקים שאני אכן מקבל בחינם, הם לא היו תופסים מקום של יותר ממדף אחד או שניים. את כל השאר קניתי מכספי".

"מרשים".

"מה קרה"?

"כלום, אנחנו שוב פעם מתפזרים" – אמרתי לו תוך כדי מחשבות על גיא השני. למה הוא לא מתקשר אל גיא הראשון? ככה לא מתנהגים.

"צודקת. חכי רגע".

הוא חזר עם שני בקבוקים. את הגדול עם המיץ הוא נתן לי ואת הקטן עם הבירה העניק לעצמו".

"למה לא להיפך"?

"מה"?

"למה אתה מניח מראש שאני לא רוצה בירה"?

"את רוצה? זה כשר בכלל"?

"בטח שזה כשר".

"ממתי את אוהבת בירה? את אוהבת בירה"?

"כן, אבל לא בירה לבנה. בירה שחורה אני אוהבת".

"אה, אבל בירה שחורה היא בכלל לא בירה. זה מאלט".

"יש לך"?

"לא. מצטער. בפעם הבאה שתבואי כבר יהיה בשבילך. אגב, את יכולה לשתות ישר מהבקבוק. כמוני. מה קרה? מה זה המבט הנבוך שלך? אמרתי משהו לא בסדר"?

"לא. מה פתאום. בכלל לא. אבל אני מודה שתהיתי למה הפסקת באמצע את הסיור בדירה שלך, דווקא כשאני צריכה לשירותים".

"אוי נכון. הנה, זה שם".

כשחזרתי משם היו על השולחן חמישה דיסקים וגיא חיכה לאישורי ללחוץ על פליי במערכת שלו. הנהנתי.

יו-אב-ג-בע.

"רגע", אמרתי. הקול שלו היה רזה בחצי מעכשיו. "זה האלבום הראשון"?

"ברור. מה, את מצפה שנשמע מהסוף להתחלה? הרי התכנסנו כאן כדי לשמוע את הרצף".

"ברור". עצמתי עיניים, וגם גיא השתתק. איש אחד הכניס את השירים שלו בפעם הראשונה בתוך קופסה. שיר ועוד שיר ועוד שיר, וכמו כל שיר – גם שיר מספר 12. האם הוא ידע כבר אז שהשיר הזה לא הולך לשום מקום ושהם בכלל לא נפרדים?

"אז ככה נשמעת פעם ראשונה"? שאלתי.

"בואי נשתוק", ביקש גיא. "עד שנשמע את כל השבעה".

הנהנתי. בהשוואה לשירים אחרים באלבום הראשון, לא היה בשיר הזה, "שריטות העלים" – השיר האחרון, שום דבר ייחודי, שום רמז לכך שדווקא איתו יואב ירצה להמשיך. עם מילות המפתח המִצלוליות האלה: עלים, אלים, הלים, עלום, עלומה, אלומה, מהלומה. "יואב הוא משורר", התפרצתי, וגיא נתן בי את המבט המפחיד שיש למבוגרים בבית כנסת כשהם מתים לכעוס על ילדים שמפריעים בתפילה, אבל בדיוק הם נמצאים באמצע "שמונה עשרה" או בקטע אחר שאסור להם לדבר, אז הם צורחים עם העיניים שלהם שהופכות למפלצות.

ששששש – הם היו מזריקים רעל לאוויר.

אלבום מספר 2. האם זה אותו השיר? המילים נאבקות כדי להישמע. כמו נחל שמתאמץ להגיע אל הים הסוער, שבכלל לא צריך אותו. בטח שלא עכשיו, כשהוא עמוס במים החשמליים שלו. המים המעניינים שלו. אבל הנחל מתעקש, והטיפות שהתאחדו לקילוח דק, ממשיכות אל הים. אני שומעת משהו. טיפה – מילה. עוד טיפה – עוד מילה. זרם – משפט. עוד משפט ואנחנו זורמים ביחד והמים של הנחל והים מתאחדים בארץ החדשה שלנו.

אלבום מספר 3. יואב גבע צועד עם השיר בקצב מרש. הוא הולך בביטחון ואפשר להרגיש שהוא מכיר את הדרך. הוא יודע בדיוק לאן ללכת, וגם יודע מתי – עכשיו. פתאום מזהים את מדויקות ההברות, שיוצרת מקצב ברור. גיא ואני מתופפים אותו, וביחד עם יואב קולנו מתגבר בבית השני, מתייצב ונחלש עם קולו בבית האחרון, עד שכולנו נעלמים.

אלבום מספר 4. כאן השיר הזה היה להיט. "שיר רוק סטנדרטי", כתב גיא באותה שנה. בשלב זה המדינה כבר הכירה את השיר, כי הרדיו השמיע אותו במשך כל הקיץ ההוא. אנשים רקדו בלי להבין: עלים, אלים, הלים, עלום, עלומה, אלומה, מהלומה. אבל לי לא אכפת, אני מחכה לתוף, וכשהוא מגיע – אני מוחצת את האוויר בידי בחוזק, בתנועה חדה, וצורחת צורחת. וגם גיא צורח.

שיר רוק סטנדרטי? אני רוצה להקניט אותו, אבל הוא אסר עלי לדבר.

אלבום מספר 5. עכשיו הוא נשמע כמו שיר שאחרי פיגועים. העיבוד – מינימליסטי, רק גיטרה אקוסטית וכלי הקשה כלשהו, וללא הקלידים האהובים עליו כל כך – מחלץ מהמנגינה את הקינתיות שבה.

"מישהו אחר היה מוסיף כלי נשיפה. לפחות חליל. ואין ספק שהיו תוקעים כאן צ'לו".

"חשבתי שאסור לדבר".

"לי מותר. וסיימתי".

עד עכשיו זה היה הביצוע היפה ביותר בעיניי. אם הייתי צריכה לבחור, הייתי בוחרת בשיר הזה. מזכיר את הביצוע הראשון, אבל הרבה יותר נוכח. כן, גם בצמצום יכולים להיות עוביים. ואז מגיע אלבום מספר 6, עם השיר שנטען בקיץ. וכמו בכל האזנה לביצוע הזה, אני מריחה את הריח שנוצר מתערובת לא מגובשת של זיעה ודיאודורנט – שנלחמים זה בזה, אבל הולכים מחובקים ביחד, ואני חושבת שזהו הביצוע היפה ביותר – אלמלא גיא מחייך אלי כשהוא מגיש לנו את השיר האחרון מהאלבום האחרון.

 

 

 

פרק 17: וחיכיתי

 

שרה בשבילו גם כשאני לבד. משייפת את המעבר הדק בין מנגינת הבית למנגינת הפזמון. מחליקה את דרכי הגישה בין כל חללי השיר. בשבילו – גם אם לא נתראה לעולם. משפרת את הזמרים בקולי. מרטיטה את חלקי בדיאלוגים הלא ממומשים. בשבילו החולצה שלי מפלרטטת עם החצאית שלי בצבעים משלימים.

במשך היום מלקטת למענו את המובחר שבהיצע, לתשורות קטנות. דמויות בעיר, שיחות בין אוטובוסים, מדרכות שבורות.

לפי השירה אפשר לדעת ריח. ושלו מָתוקָלוּש. חלקה בפני עצמה בין הגבריות לנשיות.

ועכשיו הוא שר לי. הגרון שלו מתארך ומסתלסל כמו השדון ארוך הצוואר שיוצא מתוך קופסה תמימה שלוחצים עליה בפתאומיות. "מה את אומרת"?

"צוהר, זה"…

"אל תמהרי לענות. תחשבי קודם".

"חשבתי שאתה לא מעוניין שאחשוב יותר מדי, אחרת זה יוצא שכלתני. לא עדיף לך לדעת מה אני מרגישה"?

"מה את מרגישה"?

"טוב".

 

הוא חייך. לא הבחין בקושי שלי. חודש לא ראיתי אותו, ופתאום הוא במערכת, לגמרי שלי – גיא שדד לעצמו יום חופש. האמת היא שמרוב שמחה לא הצלחתי להקשיב לשיר שלו.

"רגע, זה קשור לשיר שלי"?

"מה קשור"?

"ההרגשה שלך. אמרת שאת מרגישה טוב".

"כן" – תבורך אלוהות הדו משמעות.

"את בטוחה שאת מקשיבה רק לי"?

"כן, כלומר גם לך".

"מה זאת אומרת גם לי"?

"אני מקשיבה לך, ולמחשבות שלי".

"על מה את חושבת"?

"על מה שהשמעת לי".

"אבל למה את צריכה להקשיב למחשבות שלך"?

"אני לא מבינה את השאלה שלך".

"להקשיב! למחשבות"!

"מה לא בסדר בזה"?

"את מקשיבה למחשבות שלך"?

"ברור. אתה לא"?

"לא"!

"אז מה אתה עושה איתן בדיוק"?

"חושב אותן".

"אבל מחשבות זה בקול"!

"מה פתאום? את משוגעת? מחשבות זה בשקט".

"ברור, אף אחד אחר לא שומע אותן, חוץ מזה שחושב אותן, כמובן".

"לא. זה לא ככה".

"אז איך אתה חושב"?

"לא יודע. אני פשוט חושב. זה קורה מהר. אני רואה אסוציאציות".
"רואה? ומה אתה שומע"?

"כלום".

"אז אתה אדם נורא מיוחד".

"אני חושב שאת אדם מאוד מיוחד".

"אני חושבת שכולם ככה".

"כמוני".

"לא, כמוני".

"אני לא חושב. אז מה את חושבת"?

"על מה"?

"על השיר שלי".

"אני חושבת שאני לא בטוחה, אני יודעת שאני לא יודעת".

"בואי אני אספר לך על דנה".

"על מי"?

"על דנה, האקסית שלי".

למה עלי להקשיב לסיפור שלו? האם לא חגגנו הרגע בכורה של השמעת שיר? למה הן תמיד נדחפות? איך הן יודעות היכן לצוץ?

"השמעתי לה שירים חדשים. חיכיתי, כמו שאני עכשיו מחכה למילים שלך. כמו שאני תמיד מחכה. היא אמרה לי: 'אתה באמת רוצה לשמוע את האמת? כי לפני שבוע איבדתי חברה בגלל שאמרתי לה את האמת'. אז אמרתי לה: 'בטח. כן. ברור. רק את האמת'.

היא הורידה את הראש, רק לשנייה, אני חושב, וכשהרימה אותו, חשבתי שהיא מסתכלת בעיניים שלי, אבל היא הסתכלה על הכתפיים שלי. 'אני מעדיפה', היא  אמרה, 'להגיד לך את זה תוך כדי חיבוק'.

הרגשתי מוזר. כבר לא היינו חברים, נפרדנו חודש לפני כן, אבל לא ניתקנו את הקשר ורציתי לשמוע את דעתה – כי אני מאוד מחשיב את השכל שלה ואת הטעם שלה – ופתאום הייתי על הכתפיים שלה. והיא דיברה בשקט. היד שלה החזיקה לי את הגב. היא אמרה: 'אתה יכול יותר טוב צוהר. הרבה-הרבה יותר טוב'.

ואף פעם – לא לפני כן ולא אחרי כן – לא הרגשתי את החיים שלי בצורה כל כך חזקה. החיבוק שלה היה כל כך חדש בנעימות שלו. אולי המגע האנושי הפיזי הכי טוב שהיה לי אי פעם. אבל המילים שלה היו כל כך רומסות. זה היה המשפט הכי איום ששמעתי. קיבלתי כוויית חום וכוויית קור באותו זמן ובאותו מקום. וכל הזמן היא המשיכה לחבק ולהגיד 'אתה מסוגל ליותר'. את מבינה, שלומית, שנתיים מהחיים שלי הקדשתי ליצירה הזו. היא הייתה הכי טובה שחשבתי. הרגשתי שמשיר לשיר אני עולה. והיא – על סמך האזנה אחת נועצת את גזר דיני – בלי שאני מבין".

"מה עשית"?

"בזה אני הכי מתבייש. זה לא בשבילך".

"אל תעליב אותי".

"טוב, אולי באמת אני אעיף את זה כבר מהבטן שלי. היא חשבה בהתחלה שאני מחבק אותה, נענה לחיבוק שלה, אבל בעצם לחצתי אותה אלי באלימות והיא צרחה מרוב כאבים. זה נמשך כמה שניות, והיא ניסתה להשתחרר, ופתאום שחררתי אותה – העפתי אותה ממני. היא עמדה שם רגע, הידיים שלה התנועעו פתאום באוויר, ואז היא הלכה. לא ראיתי אותה יותר".

 

שתקתי.

הוא הסתכל עלי. "מתי גיא צריך להגיע"?

"הוא לא יגיע היום".

"באמת? למה? טוב, אני הולך".

"אתה לא נשאר"?

"לא. אין לי מה לעשות פה".

 

שילך. מיד, כמו אחרי שאורחים הולכים, החזרתי את הבית לקדמותו. ישבתי בעמדת הקונסולה, מפקחת על עיניי ועל אצבעותיי, שתיאמו ביניהן את עריכת הכתבה המוזנחת מהבוקר.

"מצטער שהפרעתי לך עם השטויות שלי".

"מה פתאום שטויות"?

"מה שבטוח זה שהפסדתי אותך".

הידיים הקישו אותיות לא נכונות, אבל לא היה מי שיבחין בתקלה. "מה"?

"כי עכשיו, אחרי הסיפור שלי, את תפחדי לומר לי את דעתך האמיתית".

"ככה אתה מכיר אותי"?

"האמת, שלומית? אני לא מכיר אותך".

והוא נפנף את ידו והרכין ראשו כמו קידה עילגת מזמנים עתיקים, עמוסי מחוות. לא ראיתי אותו יותר – דמיינתי את עצמי מספרת לגיא או לגיא, כעבור שנים, על המעמד הזה, אם כי יש עוד אפשרות – צוהר חוזר אלי אחרי רגע ואומר: "אבל אני רוצה להכיר".

 

וחיכיתי. זה לא מוכרח להיות אחרי רגע, כמובן. זה יכול להתרחש גם אחרי חצי שעה, אולי שעה. אפשר גם כעבור יום או אפילו יומיים. הרי מדובר בתהליך שצריך להבשיל. אני אחכה חודש, בדיוק במקום הזה, לבושה באותם בגדים. צוהר צריך לדעת שהוא חוזר בדיוק אל הנקודה שבה הפסקנו.

 

 

 פרק 18: על נהרות

 

גיא שר, ואני שרה איתו, אבל בשקט:

 

על נהרות לבנים

אני צף עם הריח שלך

המלח הלך והחטא נסלח

שט על תמיסות קרחונים

 

בואי נתכתב!

בואי נזלול צלילים אדומים!

בואי נתרטב!

בואי נהיה ידידים אילמים!

בואי נתעלם

נשתה, אבל רק הדים

בואי נתגלם

בשני איים אבודים.

 

"יפה השיר הזה, אה"? אומר גיא, ולחיוכו ריח של מלכודת.

"מקסים".

"מוזר לי שאת מתלהבת ממנו".

"למה"?

"את יודעת על מה השיר"?

"יש לו משמעות מיוחדת"?

"ברור. מה חשבת"?

"לא חשבתי על כלום. למה? על מה השיר"?

"אני לא בטוח שאת רוצה לדעת".

"בטח שאני רוצה לדעת. נו"!

"זה שיר על אוננות".

בהרף זמן איחרתי להגיב. ניסיתי להסוות את המחדל בהוספת תנופה לגיבוב המילים שהדפתי ממני:  "מה פתאום. איזה שטויות אתה מדבר"!

"זה בכלל לא שטויות. כולם יודעים שזה על זה".

"כולם! מישהו בכלל מכיר את השיר הזה חוץ מכמה בודדים? וחוץ מזה, שאלת את אסא שכתב את השיר? ואתה יודע מה? גם אם תשאל אותו וזה מה שהוא יגיד לך, זה לא יהיה מקובל עלי".

"עקשנית כמו תמיד, ותפסיקי כבר להתחמק מהנושא".

"מה הנושא"?

"תגידי, אם תתעלמי מתופעות טבעיות שקיימות בעולם, הן ייעלמו להן, את חושבת? את לא יכולה להתכחש לתכנים של היצירות שאת שומעת וכותבת עליהן".

"אני יכולה, ואני לא יכולה, ואני אחליט. מה זאת אומרת שתכתיב לי אם להתייחס ואיך להתייחס? ואל תשכח שלמדתי ספרות באוניברסיטה. אתה יודע כמה הרצאות שמעתי, ואני גם יכולה להעביר לך, על נושא הפרשנות? ואם אני אמצא פרשנות אחרת, זה יניח את דעתך? לא, אל תענה לי. לא זה העניין, אתה סתם, כמו תמיד, מנסה לגרור אותי לדיונים על סקס. אין לי מושג למה. אולי זה משעשע אותך".

"זה לא משעשע אותי. זה דווקא מעציב אותי, החיים שלך".

"אל תתפטרן אלי! מה אתה יודע על החיים שלי"?

"הרבה יותר ממה שאת מתארת לעצמך".

"כן? איך בדיוק"?

"ממישהו שגם לו אכפת ממך".

"אתה מתכוון לגיא, נכון"?

גיא שתק.

"אני ממליצה שהוא קודם יארגן את החיים שלו, ואז ידאג לאחרים".

"אני לא אוהב את הטון שלך, אבל למה את מתכוונת"?

"על הטלפונים המיואשים של ההורים שלו הוא מספר לך? או שאתם עסוקים רק בלרכל עלי"?

"ההורים שלו צריכים להתרגל".

"להתרגל למה בדיוק, גיא"?

"לזה שהבן שלהם עוד לא מצא את עצמו. זכותו המלאה – הוא רק בן 23. רק לפני שנתיים הוא עוד היה בצבא. למה בדיוק הם מצפים"?

"למה הם מצפים? אולי שקודם כל יהיה לו איפה לגור? איזו קורת גג נורמלית? אתה יודע שאין להם מושג שהוא גר אצלי"?

"באמת? אז מה הם חושבים, שהוא גר ברחוב? הוא מוכרח לספר להם. זה ירגיע אותם. הרי הם מכירים אותך. הם יודעים שאת בחורה טובה, ממשפחה טובה. הם בטח גם מכירים את המשפחה שלך".

"ירגיע אותם? השתגעת? אתה עד כדי כך לא מבין? אתה יודע איזו שערורייה תהיה אם יתגלה שהוא גר איתי באותה דירה? אפילו אני בעצמי מתקשה להאמין שאנחנו ישנים באותו בית. אתה לא מבין שזה אסור? גבר ואשה לא נשואים שישנים לבד תחת אותה קורת גג אחת! אם לפחות עוד מישהו היה נמצא איתנו, זה היה פחות גרוע".

"אני מתנדב, אני מתנדב"…

"הכוונה למישהו יותר מהוגן".

"תודה רבה על המחמאה".

"אוף, אתה לא מבין כלום. אני מתכוונת למישהו נשוי. לזוג נשוי, לאיזה קרוב משפחה".

"שישגיח שלא תעשו שטויות, חלילה? שלומית, השיחה הזו הופכת להיות ביזארית מרגע לרגע".

"אתה ביזארי בעצמך. אמרתי לך, זה לא מה שאני בעצמי חושבת, אבל זה מה שחושבים אצלנו בחברה".

"אבל על איזה חברה בדיוק את מדברת? את שייכת בכלל לאיזו קהילה? יש לך חבר'ה? בית כנסת שאת הולכת אליו? הרי אפילו בשבתות, כשאת מגיעה למשפחה שלך ומשאירה לנו את הדירה, את לא הולכת לבית כנסת ביישוב שלך".

"משאירה לכם את הדירה? אתה נמצא בדירה שלי בשבתות, גיא"?

"בטח. אנחנו עוברים ישר למיטה שלך. לפחות יום אחד בשבוע גיא לא נאלץ לישון על הספה".

"המיטה שלי"?

"כן. עונג שבת אמיתי. די, שלומית. את לא באמת חושבת שאני מוכן לסבול את התנאים של הדירה שלך. תירגעי".

"כן, אני מניחה שהייתי מוצאת סימנים".

"איזה סימנים בדיוק, שלומית? את יודעת בכלל מה לחפש"?

היה לו מבט מתגרה בצורה כל כך בוטה, עד שנאלצתי לצחוק.

"סוף-סוף. לא יודע מה איתך, אבל אני כבר נבהלתי. את בסדר"?

"כן, רק אל תציע לי מים עכשיו".

"אבל זאת בעיה רצינית, שלומית".

"ברור, והוא צריך להתמודד איתה".

"כן, הוא מוכרח לספר להורים שלו".

"לספר מה, גיא? אני חוששת שאתה עדיין לא מבין. אתה בטח מתכוון למשיכה שלו, אבל לפני כן הוא צריך לענות על כל כך הרבה שאלות בסיסיות הרבה יותר, מבחינתם. כמו למשל מה הוא מתכוון לעשות עם החיים שלו. עוד מעט ההרשמה לאוניברסיטה נסגרת. אין לו מושג מה להגיד להם כשהם ישאלו אותו מה הוא מתכוון ללמוד".

"מי אמר שמוכרחים ללמוד באוניברסיטה"?

"אתה שוב מדבר מנקודת המבט שלך בלבד. ניסית בכלל לראות את הצד השני"?

"האמת שאני מת לראות. מת לראות את ההורים שלו. את חושבת שהם יאהבו אותי"?

 

בתיה ושלמה. מה הם היו חושבים על גיא? בתור אנשי חינוך, אין ספק שהיו מעריכים את הידע הכללי שלו, אם כי ברור שלא מתחברים לתחומים הספציפיים שהוא שולט בהם. אבל מה אני מקשקשת? הרי השאלה היא איך הם היו מקבלים אותו בתור החתן של הבן שלהם.

"איך נימוסי השולחן שלך"?

"את צוחקת עלי? את מתכוונת לסכין ומזלג וכאלה"?

"תגיד, גיא, ברצינות: היית מסוגל לבלות שבת שלמה עם אנשים דתיים"?

"לשמור שבת"?

"לא, כלומר אולי כן, במידה מסוימת. לא לדבר בטלפון, לא להדליק אור ומחשב".

"שבת שלמה? את מנסה להחזיר אותי בתשובה"?

"אתה רואה כמה שאתה בעצמך מקובע בסטריאוטיפים שלך? שאלת אותי אם ההורים של גיא יאהבו אותך, ואתה אפילו לא מסוגל לדמיין ישיבה בסיסית איתם ליד שולחן שבת".

"אני לא יודע, לא ניסיתי".

"ברור שלא ניסית".

"לא חשבתי על זה".

"אז תחשוב. הרי אפילו לחשוב את זה קשה לך".

"טוב, אני אחשוב".

"אגב, אתה באמת מוזמן לשבת".

"להורים של גיא"?

"לא. להורים שלי. אלי".

"באמת? את רצינית? את לא צריכה לשאול אותם קודם"?

"אני אשאל, אבל הם יסכימו".

"מה זה? מין תרגיל אנתרופולוגי שכזה"?

"לא! החזרה בתשובה כמובן. למה אתה חשדן כזה"?

"נו באמת. את הראשונה שאמורה להבין אותי. אחוות מיעוטים. לא ככה"?

"תגיד, גיא, אתה חושב במילים"?

"מה"?

"איך אתה חושב"?

"על מה"?

"לא משנה על מה. חושב, בכלל. אתה שומע את המחשבות שלך"?

"איך אפשר לשמוע מחשבות"?

"אני יכולה".

"את יודעת שזה חריג".

"אתה חריג".

 

 

 

פרק 19: מור הולדת

 

"אז יש לך מספיק חומר"? שאל אותי מור.

החזרה כבר הסתיימה, אבל הוא ונגניו לא הזדרזו ללכת. "אנחנו לא צריכים לשלם על שעות אולפן", עדכן אותי קודם.

"איך זה"? שאלתי. "האולפן הזה שייך למישהו מכם"?

"לא בדיוק", חייך מור, ואני התפללתי: תמשיך לחייך. תמשיך. מה אני אמורה להגיד כדי להתמיד את זה?

"אז איך בדיוק"?

"מתנת יום הולדת". הפעם, לא רק שהוא חייך, אלא שחיוכו התרחב לשטחים שלא ידעתי אפילו לייחל לממשותם.

"מה זאת אומרת"?

"שהבת של הבעלים היא מעריצה שלי. ולפני חודשיים התברר לנו שהיומולדת שלנו הוא באותו תאריך, היום. אז קיבלתי את האולפן לכל היום".

"היום יש לך יום הולדת"?

"כן. לא רואים"?

"מזל טוב! וככה אתה חוגג אותו"?

"זאת הדרך הכי טובה. את לא חושבת"?

"כן", הנהנתי לו, והוא חייך אלי שוב. זה היה חיוך מהסוג שיצרנו שנינו קודם. אני אמרתי באמצעותו: אני יודעת שבחיים בעולם הזה, וגם בחיים בעולם הבא, אין לי סיכוי איתך – יפה בסטנדרט של כוכב, יפה יותר מגיא! יותר מדי, וגם מודע לכך. והוא ענה בחיוכו: נכון. אין שמץ של סיכוי, אבל ההבנה הזו דווקא מקשרת בינינו, ולא מרחיקה, ונעים לי לתקשר איתך ככה. את נחמדה.

 

"אני חושבת שיש לי מספיק חומר, אבל אני לא בטוחה".

"רוצה לבוא איתנו"? הוא שאל.

"לאן"?

"אנחנו הולכים תיכף לשתות קצת. החבר'ה התעקשו להזמין אותי לכבוד היום הולדת שלי".

"תודה, אבל אני לא חושבת ש… אבל באמת תודה".

"לא חושבת שמה? לא הבנתי. את באמת מוזמנת. זה יכול להיות דווקא נחמד, ואם אני אהיה מספיק שיכור, אולי אני אפילו אתרום לך כמה דברים מאוד לא צפויים לכתבה שלך".

"כמו מה"?

"אני לא יכול להגיד. את זה תדעי רק אם תבואי. אז את באה"?

"זה באמת בסדר מצדך"? – לא הבנתי של מי הקול הזה.

"בטח. איזה מין שאלה זו"?

 

ובאו הדקות האלה שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי. חצי שעה שלא הצלחתי להתמקם. הוא הלך מיד לעומק החדר, לחברים שלו, ולא היה ברור לי אם עלי להצטרף אליו, או שזה נחשב להטרדה. לייתר ביטחון נשארתי במקום, אבל עשיתי את עצמי מעיינת בריכוז עמוק במחברת שלי, ומדי פעם רושמת בנמרצות הערה כאילו הכרחית.

כל בנות העיר מקנאות בי עכשיו. כל הגרופיות, שעד עכשיו אני לא בטוחה שאני יודעת באמת מה פירוש התפקיד שלהן, זועמות בוודאי. היא? דווקא הדוסית הזאת? זה לא קצת בזבוז? יש לה בכלל את הכישורים? היא יודעת מה עליה לעשות?

לא. אני נדחקת בתוך האוטו הענק שלהם, והם מתעלמים ממני בהתחלה, אבל דווקא מור אומר מדי פעם: "תמתנו את השפה שלכם. טוב? אנחנו לא לבד. יש לנו אורחת. תתנהגו יפה".

והם שואלים אותי: אז מה שלומך? ואיך הולך? ואיך החיים שלך? ומה הסיפור עם הגיא הזה בכלל? ומתי תתפרסם הכתבה עלינו? ומה לך ולרוק?

 

מה לי ולרוק? צודקים מבחינתם. נערות רוק אמורות להיות קלילות. להתלבש בקלילות, לדבר בקלילות ואפילו לצחקק בקלילות, ולא להפיק מהפה את התערובת הזאת שרקחתי בגיל 14, ומאז אני מתמידה אותה בקפדנות בהולת מינונים: לא חזק מדי ולא דומיננטי בכלל, אבל נשמע. לא מתגלגל, אבל מפעפע וכובש פיסת מגורים קטנה על האוויר, ועליז. בפועל, קבע פעם גיא הראשון, יש לי צחוק עצבני, וגיא השני הוסיף: מאולץ, מלאכותי.

וכדי להדגים הם מצחיקים אותי בהפתעות, כשאני לא מספיקה לייצר את הצחוק הייצוגי. ואז אני מתפתלת במגושמות, כמו גור מסורבל של חיית טרף עם נהמות משונות.

"די. מספיק. זה לא מכובד ככה".

"אבל זה הצחוק שלך. זו את, ומאוד נעים לגלות שאת ייצרית".

אז אני מנסה לא לצחוק בכלל.

 

אנחנו נשפכים מהאוטו ופתאום נמצאים בתוך חלל אפלולי. לרגע איבדתי אותם, אבל אז מור מוצא אותי ומוביל את שנינו אל הבאר. "מה תשתי"?

"מה? איפה כולם"?

"שם, מחכים לנו, וזה בסדר. הם יכולים לחכות קצת". הוא מראה באצבעו, אבל אני לא רואה כלום.

"טוב, אתה אמרת".

"ומה את אומרת? מה את מזמינה"?

"יש להם קולה"?

הוא  צחק. "בכלל לא, או במילים אחרות: ממש לא".

"אז מה כדאי? מה אתה מציע לי"?

"לא יודע. מה את אוהבת"?

"לא יודעת".

"לא מורגלת, אה"?, ואז הוא פנה אל הברמן: "תן לה משהו של כוסיות, טוב"?

משקה של כוסיות! זה אומר שאני כוסית? האם זאת מחמאה? עלבון?

הברמן מניח מולי כוס מאורכת ובה משקה שאיני יכולה לזהות את צבעו. "רגע, זה תוצרת הארץ"?

"לא יודע. איזה מין שאלה זאת? תני לבדוק. כן".

איך אסביר לו שפתאום התביישתי לשאול אם זה כשר.

אני טועמת בזהירות. "הי, יש לזה טעם של ליקר שוקולד"!

מור צוחק. "מכירה"?

פתאום מתברר לי שאני נמצאת לבד עם מישהו שאטרקטיבי עד כדי כך, שכל רגע יכול לצוץ כאן כתב רכילות, או גרוע מזה: צלם פאפרצי, ולצלם אותו. לצלם אותו איתי. לצלם אותי!

המבט שלו בתוך המשקה שקיבל הרגע. אין לו על מה לדבר איתי, ובצדק. אני זו שצריכה לפתח איתו שיחה. אבל על מה? על מוזיקה? הרי כבר שאלתי אותו, במשך היום, את כל השאלות.

"אז אתה מרגיש חגיגי"?

"אה"? הוא נוהם בהברה אחת.

"יומולדת"?

"אה, כן, טוב שהזכרת לי".

"נו, אתה בא"? עומד לידינו פתאום קלוד מהלהקה.

"כן, בטח. רק רגע, רציתי להגיד לך משהו. טוב, אני לא זוכר. בואי, בטח תוך כדי הלילה, עם הזיכרון האסוציאטיבי שלי, זה יצוץ".

אבל ברור לי שאני נטל עליו. שמותר לי להיות איתם רק אם אקח את האחריות על עצמי. הוא הביא אותי לכאן, ומכאן זו אני שצריכה לזוז לבד. אם אני מייחלת לתקשורת ביני לבינו לבינם, היא תתרחש אך ורק כשאפתח את דלתות הבית, שאני אמורה לבנות בעצמי, ולשכן בו את כולנו. בית זמני שעם בוא השמש, קירותיו קורסים.

"אני חושבת שאני צריכה ללכת הביתה".

"מה? באמת? אבל עוד לא הספקנו לדבר. טוב, אני לא מכריח אותך. איך שאת רוצה. לא נעכב אותך. תודה בכל מקרה ולילה טוב או בעצם בוקר טוב"?

"תודה לך".

איזו רשמיות. לא מצאתי דרך אחרת לומר לילה טוב? אבל במילא הוא כבר שכח אותי. רגע, מה זה? מה קורה? אני כמעט נופלת מפתח היציאה כשעל העורף שלי מונח פה, כלומר מונחות שפתיים!

הסתובבתי בפחד וזיהיתי את מור. רציתי לומר לו משהו או לשאול, אבל הוא נעלם. הוא נישק אותי! נישק אותי ממש! מה אני אמורה לעשות עם האינפורמציה הזאת? רגע, הוא נישק אותי. אוי ואבוי.

כלומר, איזה יופי?

הוא התכוון? אבל למה הוא התכוון? מה השעה? ארבע? לפנות בוקר?

אז אני לא יכולה להתקשר לאף אחד.

איזה יום מחר? שישי? אז אני לא אראה את גיא. אז איך אספר לו? אני אמורה לספר לו? אני מוכרחה לספר לו? אני רוצה לספר לו?

על איזה גיא בכלל אני מדברת? על כל אחד משניהם? על שניהם? שניהם ביחד? שניהם לחוד? אולי אני אשאל את הנהג מונית שמסיע אותי הביתה?

"יש לך כסף קטן"? יש לי כסף קטן? ובבית גיא לא מונח על הספה. אולי הייתי צריכה לנסוע ישר לבית של גיא. הם בטוח ערים בשעות כאלה. מאיפה אני יודעת מתי הם ערים ומה הם עושים. מי דיבר בכלל על מה הם עושים? אני! אני קיבלתי נשיקה.

 

"גיא"!

"כן. מה השעה? השתגעת? עוד לילה".

"איזה לילה, כבר תשע בבוקר".

"תשע בבוקר ביום שישי זה עוד לילה. מי מתקשר בשעות כאלה? מתי תלמדי"?

"בסך הכל רציתי לשאול אותך אם אתה מצטרף אלי לנסיעה הביתה".

"כל שבוע את שואלת אותי. עוד לא התייאשת"?

"לא. אתה יודע שההורים שלך ישמחו".

"טוב, שלומית, אין לי כוח לזה. עוד משהו"?

"מה"?

"רצית עוד משהו"?

"כן. רציתי לדבר איתך".

"אז למה את לא מדברת"?

"גיא"?

"את בסדר? קרה משהו"?

"כן".

"מה קרה"?

"קיבלתי נשיקה".

"מזל טוב. רגע, אצלך זה באמת מזל טוב. וואו. מי המאושר"?

"מור".

"מור"?

"כן, זה הזמר הזה".

"אני יודע מי זה מור, את לא צריכה להגיד לי. רגע, מור נישק אותך"?

"כן"!

"את בטוחה שזאת הייתה נשיקה"?

"בטח".

"טוב, התעוררתי עכשיו לגמרי, אז תפסיקי להיות לקונית ותתחילי לדבר".

"על מה"?

"על איך זה היה ו… רגע, יש ביניכם משהו"?

"לא יודעת. לא חושבת".

"אז מה פתאום התנשקתם"?

"לא התנשקנו, הוא נישק אותי".

"אבל למה? אני לא מבין. איך זה היה? תספרי לי איך זה קרה".

"מה יש לספר? היינו בפאב הזה, הוא ואני והחברים שלו, שחגגו לו יום הולדת. זה היה אחרי שראיינתי אותו, והוא הציע לי להצטרף אליהם. ואז אמרנו לילה טוב. הוא הציע שאשאר, אבל כבר לא היה לי כוח, וגם לא הרגשתי שייכת. וכבר עמדתי לצאת, ופתאום הוא הופיע מאחוריי, ונתן לי נשיקה גדולה בעורף. אתה חושב שזה נחשב לעבירה שלי"?

"אוי, שלומית".

"מה"!

"יש לי משהו לומר לך, אבל זה לא יהיה קל".

"נו, אז תגיד כבר".

"זאת לא הייתה נשיקה".

"מה זאת אומרת"?

"זאת הייתה נשיקת לילה טוב".

"ברור".

"אז מה הבעיה שלך"?

"אתה חושב שיש לי בעיה? להיפך"!

"שלומית, הנשיקות האלה לא נחשבות לנשיקות".

"אני לא מבינה. זאת הייתה נשיקה לכל דבר".

"כן, ברור, אבל בשבילינו להתנשק זה כמו להגיד שלום".

"בשבילינו"?

"כן, כלומר לא. נכון, זה נשמע כאילו שאת כלולה בעסק הזה. אני מתכוון שאנשים מהסוג שאת דווקא מסתובבת איתו, מתנשקים על ימין ועל שמאל. אין לזה שום משמעות".

"אבל עובדה שהוא היה יכול לומר במילים, והוא לא הסתפק בזה. אני בטוחה שיש לזה משמעות".

"אוי שלומית, את לא יכולה פעם אחת להקשיב לי? להאמין לי"?

"אבל אתה לא היית שם, אז איך אתה מתיימר לדעת"?

"כי אני כל הזמן שם, את לא מבינה"?

"מה זאת אומרת כל הזמן שם"?

"אלה החיים שלי. אנשים כל הזמן מנשקים ומתנשקים".

"ואין בזה שום"?

"שום מה"?

"סליחה על הביטוי, אבל אהבה".

"אהבה? שלומית? אנחנו בתל אביב"!

"די, גיא. אז אפילו אין אינטימיות"?

"אינטימיות? בנשיקה"?

"זה לא אמור"?

"בטח שזה אמור, שלומית. ברור. שלא יהיו לך ספקות. אבל לא בנשיקות האלה. אני מצטער".

"גם אני".

"תגידי, איך זה היה? מה הרגשת? נהנית"?

"די, גיא".

 

שתי דקות לפני שבת. אני מתקשרת לבית של גיא, שעונה לטלפון ושמח לשמוע את קולי. "שלומיתי, שמעתי. אני מצטער".

"מה? הוא סיפר לך? טוב, אין זמן. תן לי אותו".

"רגע, שנייה".

"מה רגע שנייה? אין רגע ואין שנייה. עוד שנייה שבת נכנסת. תן לי אותו"!

"טוב, בסדר. גיא! קח אותה, אבל תזדרז, עוד דקה שבת".

"כן כבוד הרב. שלומית? מה קורה"?

"תקשיב. הוא הלך אחריי במיוחד".

"מה"?

"זה לא שעמדנו ביחד, ודיברנו, והוא אמר לילה טוב עם נשיקה. זה היה אחרת. אמרנו לילה טוב, והלכתי, ואז פתאום הוא בא אחריי ולא אמר כלום, רק נישק אותי. הוא בא במיוחד בשביל לתת לי את הנשיקה".

"אה, באמת? ממש ניגש אחרייך"?

"כן! זה מראה על משהו"?

"לא יודע, שלומית".

"זה משנה את התמונה"?

"אולי".

"טוב, זה מספיק לי. אני מסתפקת בזה".

"כמו שאני מכיר אותך, את לא. לפחות תהיה לך שבת שלמה לחשוב על זה".

"כן, ואני צריכה לנתק".

"ברור. ביי. שיהיה לך סוף שבוע טוב".

"שבת שלום גם לך".

 

 

 

פרק 20: זאת רק הופעה

 

אני הולכת בעירי בעקבות המנגינה. היא להטוטנית של שלטי רחוב. גיטרות משומשות תלויות על עץ, חדרי חזרות סוגרים עסקה בין מוסכים, עקצוץ מיקרופונים צורב את האור. אנשים מאיישים סמטאות. כל אחד מהם הוא כלי נגינה. ילד תוף, ילדה טוּבָּה. וכאן שדרת עצי מודעות. בוא יבואו הופעות. וזה – איזה יופי, כי זה – הלוגו שלנו.

 

הלוגו שלנו?

 

הוא אסף אותי מהספסל בגינה נבולה. "המקומות האלה בדרום תל אביב  הם לא בשבילך. עכשיו תשתי את המים ואל תעני לי. באמת התעלפת"?

"אני חושבת".

"אין כאן בכלל צל. למה את חושבת שזאת גינה? אמרתי לך לא לענות. אף פעם לא ראיתי אותך כל כך חיוורת. מה קרה"?

 

אחר כך הוא אומר לי שחשש שנאנסתי, ואיזה מין לוקיישן מצאתי בכלל בשביל להתמוטט. הרי יכולתי לפגוש את השלטים האלה גם בצפון תל אביב או אפילו לקבל פרוספקטים בחנויות המוזיקה.

"עוד לא הבנתי מה קרה. אז זה יהיה ביום שבת".

"אתה כבר אומר יום שבת".

"אמרת שזה ביום שבת"!

"לא נכון. אמרתי שבת".

"אני לא מבין".

"נכון. אתה כבר לא מבין. אתה חילוני, גיא. לגמרי".

"שלומית, זה לא חדש. ואנחנו לא מדברים עלי. ומה פתאום נזכרת בזה עכשיו"?

"קיוויתי שיישאר בך משהו. לא היית מוכרח לעזוב הכל. יש אנשים שמתגאים בזה שנשאר בהם משהו מבית אבא או סבא".

"על מה את מדברת"?

"חילוניים אומרים יום שבת. דתיים אומרים שבת".

 

הוא לא ענה לי.

קמתי.

"אני יכול להרים אותך עד לאוטו"?

"ממתי יש לך אוטו"?

"זה האוטו של גיא".

"לא".

"מה לא"?

"אתה לא יכול להרים אותי".

"מסיבות דתיות או מסיבות ילדותיות"?

"שתוק".

כאילו שהקטן הזה מסוגל בכלל להרים משהו. בקושי את עצמו הוא גורר.

 

אחר כך גיא אמר: "זאת רק הופעה".

לא עניתי לו, אבל כשהוא אמר "אני מזעיק את גיא", צעקתי: "למה תמיד גיא? אתה לא יכול להתמודד איתי לבד? עד כדי כך אני מקרה קשה? למה גיא כל הזמן? הוא באמת כל כך חכם"?

"הוא מכיר אותך".

"חשבתי שאתה מכיר אותי".

"אז אני לא אקרא לגיא. אני בסך הכל רוצה שתרגישי טוב".

"תודה. באמת עשית בשבילי הרבה, וגם ישר התייצבת כשקראתי לך. אני מעריכה את זה. ועכשיו אתה יכול ללכת".

"שלומית, אני גר פה".

"אה, באמת"?

"למה את מדברת ככה"?

"כי חשבתי שעברת לגור עם גיא".

"אז ישנתי שם כמה לילות. את לא צריכה להתרגש מזה".

"אני לא מתרגשת".

"רוצה להיות לבד?  אבל נראה לי שאת צריכה להיות תחת השגחה".

"למה? מה כבר קרה"?

"התעלפת באמצע הרחוב".

"סתם הרגשתי רע. התייבשתי".

"לא. את עברת זעזוע. אם את לא רוצה לדבר איתי, אני אבין. אבל תמצאי לך מישהו אחר לדבר איתו. אם לא גיא או אני, אז אולי צוהר"?

"אל תזכיר את השם שלו".

"למה בעצם"?

"אתה באמת-באמת לא מבין"?

 

חבל שאין ספות באמצע הרחוב. הייתי מניחה את רגליי ההמומות ונשכבת עליהן, מחוררת את הריפוד בקצב דקירות הבגידה. וכמה עלצתי כשעיניי עברו על קווי המתאר של שמו – צוהר. הזוהר של הצוהר. והלוגו שלנו. הלוגו של פרוטוקול עם הסמל של המועדון של מני. הופעה ראשונה. איך הם לא סיפרו לי כלום? מתי זה יוצא? אני אהיה שם מהבוקר. באיזה יום בשבוע זה מתרחש?

מחשבת באצבעות לפי התאריך. לא יכול להיות. טעות בספירה. עוד פעם. לא! איפה היומן שלי? איפה? מוציאה אותו מהתיק. פותחת ברעדה. מחמיצה את הדפים הנכונים כדי לא להתאמת, אבל בסוף העיניים שלי עומדות מול – האם תיתכן טעות כזאת?

 

שבת.

 

הופעת הבכורה של צוהר תתקיים – לא בעזרת השם – במועדון של מני, בשבת. ליל שבת, ליתר דיוק. יום שישי בלילה. עשר וחצי כתוב שם. עשרים ושתיים ושלושים, אבל זה אף פעם לא מתחיל בזמן – אני מדקלמת לעצמי במונוטוניות אינפורמציה לא רלוונטית. שעת פתיחת דלתות. שתיית אלכוהול מותרת רק מגיל שמונה עשרה. מה עם יין לקידוש?

 

כאב קוצץ אותי לפיסות דוקרניות, צורחות בהתפתלותן חסרת הפשר על המדרכה. ככה זה צירי לידה? אני יולדת תוגה. שם האב: עלבון. שם האם: נרמסת.

 

וגיא. איך הרשה לו? איך איפשר את כל זה? איזה מפיק הוא? איזה חבר? מתיימר.

וצוהר. צוהר! חשבתי ששנינו. האם הוא מכאיב לי במזיד או בשוגג? האם זו רשלנות של חוסר תשומת לב? ומה יותר מעליב אותי? ולמה אין לי אוויר, אבל אני הופכת להיות אוויר?

 

עכשיו הם מתלחשים בבית שלי. שני גיא. דפיקה בדלת החדר. "שלומית"? – גיא האפור.

אני שותקת.

"שלומית, תעני, גם אם את לא מדברת איתי. רק בשביל שאני אדע שאת חיה".

"אני בחיים, אבל אני רוצה להיות לבד. תודה על מה שעשית בשבילי, אבל תכבד את זה, בבקשה".

 

הוא לוחץ על ידית הדלת, אבל היא אינה נפתחת. "שלומית! אני אוסר עלייך לנעול את הדלת. זה מסוכן".

"מה מסוכן"?

"את יכולה להתעלף עוד פעם, ומה נעשה"?

"אני לא אתעלף. גמרתי את ההקצבה של ההתעלפויות. תעזוב אותי".

 

"שלומית, גיא פה. הוא רוצה לדבר איתך".

"אני לא רוצה לדבר איתו".

"מה עשיתי, שלומית"? צעק גיא היפה, אך המכוער.

"אתה בוגד. אני לא רוצה לדבר איתך".

"בוגד? טוב, אם זה מה שאת רוצה, אבל אני מוכרח לראות אותך".

"לא". לא יכולתי לומר יותר מזה. דמעות הטביעו אותי. התחלתי להשתנק.

"שלומיתִפתחי"!

 

ביד אחת פתחתי ובשנייה הסתרתי את פניי. הם נכנסו לחדר. "אני לא מוכנה שתיראו אותי ככה. מגיעה לי פרטיות, לעזאזל. זכותי. גם את זה אתם לוקחים ממני"?

"מה עוד אנחנו לוקחים לך"? שאל גיא היפה.

"תלכו ותבואו עוד עשר דקות. בבקשה. אני לא אנעל את הדלת".

"מבטיחה"? שאל גיא המצ'וקמק.

"כן".

"אתה לא פוחד שהיא"? התלחש החבר שלו, ואת השאר לא שמעתי. הרטבתי חצי חבילת טישו כשניסיתי לייבש את העיניים שלי. כשלתי לאמבטיה. שטפתי פנים, אבל האדום לא נמחק. "עברו עשר דקות", הודיע גיא האידיוט בקול מהסוג שמכריז על "רום סרוורס". מיהרתי למיטה. כיסיתי גם את הפנים שלי.

"תוציאי את הראש", פקד גיא היפה. "יואו. את נורא אדומה ונפוחה".

לא יכולתי לשאת את קולו.

"אני משאיר את שניכם לבד", אמר גיא שהיה פעם חבר שלי, ונמלט.

"אני יכול לשבת על המיטה שלך"? שאל גיא.

"לא".

הוא תפס כיסא, כיוון מול ראשי, והתיישב עליו.

"איך את מרגישה"?

"נבגדת. מאוכזבת".

"התכוונתי מבחינה פיזית".

"אני בסדר. אל תדאג, אני לא אמות כל כך מהר".

"אני לא דואג שתמותי, אבל גם התעלפות זה לא דבר שהולך ברגל".

"איך יכולת, גיא? חשבתי שאנחנו… שנינו… אנחנו… מילא צוהר הזה. הוא אף פעם לא… הוא… אבל אתה"?

"אני מתפלא עלייך", אמר גיא בקול יציב, אך נטול נוזלי חיים. "את אמורה להבין ולהעריך את הכבוד והיוקרה שבהופעת בכורה שנערכת ביום שישי בלילה. אני הרי המנהל שלו, למען השם".

"אל תישא את שם השם לשווא".

"מה עובר עלייך שלומית"?

"בכוונה לא רציתם שאני אהיה נוכחת? או שסתם לא חשבתם עלי, שכחתם אותי. זה היה רעיון שלו או שלך"?

"של שנינו", הוא אמר במהירות, שמח כנראה על השאלה החדשה שבלעה את השאלות הקודמות.

שתקתי, מובסת מחולשה.

"זאת רק הופעת הרצה. כמו חזרה גנרלית עם קהל. תהיה גם הופעת השקה חגיגית".

"זאת הופעת בכורה. בטח גם יהיו עיתונאים, נכון"?

"ממתי עיתונאים מעניינים אותך שלומית? אה? אני מבטיח לך, זאת לא הופעה חשובה. מה שיקבע בסופו של דבר זה ההופעות במקומות הגדולים. עד אז הוא צריך להשתפשף בפאבים".

"המועדון של מני הוא לא בדיוק פאב".

"המועדון של מני הוא ועוד איך פאב"!

"טוב. אין לי כוח להתנצחויות האלה. אני לא מרגישה טוב".

"אמרת שאת מרגישה טוב"!

"למה אתה חייב כל הזמן להתווכח, להראות שאתה צודק? אתה יותר ילדותי ממני. מוכן להביא לי משהו לשתות"?

"מה את רוצה"? הוא שאל תוך כדי יציאה מהחדר.

"מים. תביא לה מים", המתין לו גיא בחדר השני.

"אני מתפטרת", אמרתי לו כשחזר אלי עם הבקבוק.

"על מה את מדברת"?

"אני יודעת שהכעס שלי צריך להיות על צוהר. אני באמת כועסת על צוהר ומאוכזבת ממנו. זה לא ממש קשור אליך".

"אז אם זה לא קשור אלי, למה את"…?

"כי אין לי חשק. כי איבדתי את הכיף. כי נמאס לי. אני לא רוצה להיות בתחום הזה".

"באיזה תחום"?

"בתחום של… של… אתה יודע".

"אני לא יודע".

"נו, מוזיקה".

"מוזיקה? נו באמת. במי את מתנקמת"?

כיסיתי את ראשי בשמיכה.

"שלומיתי, אני הולך. אני מבקש סליחה. אני מודה שלא תיארתי לעצמי שתייחסי חשיבות כל כך גדולה להופעה הזאת. אולי הייתי צריך יותר לערב אותך בהפקה, אבל חשבתי שאת רוצה דווקא לשמור מרחק מקצועי מצוהר. אולי הייתי צריך לשתף אותך בשיקולים שלי. מצטער. באמת לא הפגנתי רגישות למופת. לא התכוונתי. טוב, תשמעי, מחר, כמובן, אל תבואי לעבודה. יש לך חופשת מחלה. אם תסכימי לראות את הפרצוף שלי, אז אני אשמח לבקר אותך, וגם להביא לך שוקולד. מרציפן! את אוהבת מרציפן, נכון? ואם לא תרצי לראות אותי, אז זה גם כן בסדר גמור. אני מרשה לך לשנוא אותי, אבל רק היום, טוב"?

"טוב", אמרתי, וחשבתי על צוהר.

 

הם עזבו אותי סוף-סוף, ותרגלתי את הגיית שמו, בוחנת את הכאב המתלווה – נוקשה, ענק בקווי המתאר שלו, אלים בדחיסותו.

אני חושבת על איך במגושמות, בחוסר מיומנות, בסרבול של פרימיטיביים, הוא דורס בהליכתו מילים עדינות. מילים כמו שהוא יודע לייצר, בבית המלאכה שלו, אבל בדרכו הביתה נרמסות דקויות תחת רגליו, ובביתו מוחץ על הספה את הקסמים שהופקו במחשבתו.

 

אני שרה את השיר שהשמיע לי, ותוך כדי פיזום השיר, הפשטתי אותו מהמילים והוא נותר עירום. רק המנגינה. תוך כדי ששרתי אותו שמעתי את התשובה. זה נגמר. זה באמת הסתיים. הכל כתוב במנגינה, ואני צריכה לשיר אותה כדי לשמוע אותה.

 

 

 

 

 

פרק 21: להט

 

מי היה מאמין שלהט ואני נשוחח אי פעם כמו חברות. ככה אני חושבת מול הסינגל שלה:

 

"האוויר בחדרי מנטרל בשמים וסִרחונות

האוויר בחדרי מאזן פלאים ואסונות

האוויר בחדרי שקוף, אבל האפלולית מאירה:

איש עם שנהבים שומט פיסת תחנונים אפורה".

 

 

איך מתחילה חברוּת? בהידברות? אחרי שמופע הבכורה של "פנטזיה" נגמר, גיא ראה שאני מתחילה לצאת החוצה, ואמר: "אל תלכי, אני אקפיץ אותך הביתה".

בימים האחרונים הוא אבהי כלפיי. מביא לי ממתקים ושומר עלי. נכון לעסות את מחשבותיי הכואבות, אבל אני לא מאפשרת לו.

אמרתי: "לא תודה. אני אסתדר", ומיששתי את המטבעות שבארנק שלי.

להט עישנה בחוץ. היבטנו זו בזו. "שלום", היא התעשתה ראשונה. "שולמית, נכון"?

"שלומית. אפשר לקרוא לך להט"?
"מה זאת אומרת אפשר? זה השם שלי".

"לא השם האמיתי שלך".

"אולי לא השם המקורי, אבל בהחלט השם האמיתי".

חייכתי.

"רוצה סיגרייה"?

"אני לא מעשנת, אבל תודה".

"את לא מתל אביב", היא אמרה אחרי שבהתה בי.

"אני כן".

"התכוונתי שאת לא במקור".

"אני אולי לא תל אביבית מקורית, אבל בהחלט תל אביבית אמיתית".

צחקנו.

"את יודעת", אמרתי לה, "דווקא אהבתי את השיר שלך".

"איזה שיר ולמה דווקא"?

"הסינגל שקיבלנו למערכת, עם השנהבים. לא ידעתי שאת משוררת".

"משוררת? גם אני לא ידעתי".

גיא ניגש אלינו. "שלום להט. לא ידעתי שאתן חברות. אפשר להציע לך טרמפ, להט? לאן את צריכה להגיע? אני במילא מעמיד את הרכב שלי לטובת הרוק הישראלי. הילדה שלנו צריכה כבר לישון. אז אתן באות"?

"תמיד הוא כזה פטרוניסט"? שאלה להט.

"רק כשאנחנו נמצאים עם אנשים אחרים".

"אני אקפיץ אותה הביתה", אמרה להט.

"אז גם תדאגי שהיא מיד תלך לישון. כבר מאוחר לה".

"תמיד הוא כזה מרושע"?

"אה, כן. תמיד".

"מה יש לו"?

"הוא מצפה שנזמין אותו להצטרף אלינו. אבל גיא, זאת שיחת נשים. אתה לא קולט"?

"נו, אז מה הבעיה? זה בדיוק אני. טוב, אני הולך, אני הולך. נתראה מחר. להט, תזכרי, הילדה לא מורגלת באלכוהול, אין לה ניסיון. אויש, אני יודע – הלכתי".

 

 

"תשמעי", היא אומרת לי. "אני יודעת שכבר מאוחר, אבל מצד שני, מחר זה יום שישי. את עובדת ביום שישי"?

"לא. מה פתאום. למה"?

"אז בואי אלי קודם. אכפת לך? אני אראה לך כמה דברים, אשמיע לך סקיצות. נדבר. בא לך"?

"ברור", הופתעתי לגמרי. "אני אשמח מאוד".

למה אני? בגלל תפקידי? האם היא באמת קלטה את המבט האמפתי שלי או את סקרנותי? ואולי היא זוממת משהו? אבל מה? האם אני מפחדת ממנה? מה פתאום?! זה פשוט כל כך לא צפוי. אבל אני אוהבת הרפתקאות.

 

אנחנו בבית שלה. "מה תשתי"?

"מה האפשרויות"?

"אני יודעת? סולידי. קפה, תה. מים. קולה. יש גם אלכוהול, אם את מעוניינת. שאני אפרט"?

"לא. לא צריך. אני חושבת שאני אשתה תה, אבל בכוס זכוכית, אם יש לך".

"ברור שיש לי, אבל למה זכוכית? זה עקרוני לך"?

"אני חושבת שכן, אבל האמת היא שאני לא זוכרת למה. משהו בענייני כשרות".

"את שומרת כשרות"?

"לא רק כשרות. הכל".

"את דוסית"?

"אפשר לומר".

"למה אפשר? את דוסית או לא"?

"אני דתייה".

"אז למה את מתביישת בזה"?

"אני לא מתביישת בזה"!

"טוב, לא חשוב".

"כן חשוב! למה אמרת את זה"?

"לא יודעת. אולי טעיתי. היה נדמה לי שאת מסתירה את זה או מטשטשת את זה. אבל עזבי, זה כנראה בראש שלי, כמו כל הדברים".

"איזה דברים"?

"שאני מדמיינת".

"מדמיינת מה"?

"הכל".

"מה זאת אומרת"?

"מה את עושה את עצמך כאילו שזה חדש לך. כולנו מדמיינים. את לא מדמיינת"?

"אני מדמיינת רק דברים אמיתיים".

להט חייכה. "טוב, רציתי להשמיע לך כמה דברים".

"למה"?

"מה זאת אומרת למה"?

"למה לי? למה אני? את לא מכירה אותי".

"איך אני אכיר אותך אם לא תתני לי"?

"למה את רוצה להכיר אותי"?

"למה לא? נו, אני אוהבת להכיר אנשים חדשים, וכבר מזמן, אולי כבר שנים שלמות אני פוגשת את אותם אנשים. נמאס לי. ואת אאוטסיידרית כזאת, ככה נראה לי. לא ממש שייכת. אני מתה על כאלה. והכי מצחיק זה שאת במרכז הסצינה. רואה מה קורה, וכותבת על זה".

"אה, אז את רוצה שאני אכתוב עלייך".

"עכשיו כשאת מציגה את זה ככה, זה נראה איום ונורא. אני לא אגיד שהמחשבה הזאת לא חלפה לי בראש, אבל את יודעת מה, בואי נעשה כזה דבר: את לא תכתבי עלי לעולם"!

"מה זאת אומרת? ברור שאני אכתוב עלייך. אני אכתוב עלייך אם יתחשק לי".

"איך שאת רוצה".

"את נורא מניפולטיבית, נכון"?

"איך שאת רוצה. נו, תפסיקי להיות כל כך כבדה. רציתי להשמיע לך משהו".

"שיר, כמובן"?

"לא. תפסיקי להיות כל כך מרובעת. הקלטה של שיחה ביני לבין המפיק הפוטנציאלי שלי".

"הוא יודע שאת מקליטה אותו"?

"אוף, אי אפשר איתך. רוצה לשמוע או לא"?

"ברור שרוצה, להט".

 

ואז שמעתי אותה צורחת ממכשיר ההקלטה: "אני לא מוכנה להוציא את זה ככה! זה השיר הכי חשוב שלי! אני רוצה הפקה עשירה! מגיע לו הכבוד של כל כלי הנגינה".

מיד הופיע קול גברי. מאוד ברור ונחרץ, אבל שליו. מוצק ובהיר כמו חול חם: "מתי כבר תביני, להט, שבבית הזה אין מקום לדיירים נוספים"?

"מה זאת אומרת? הוא קטן מדי"?

"לא. מה פתאום. איך אני אסביר לך? זה נשמע כל כך עשיר. רק שתי גיטרות אקוסטיות, אבל אני  שומע בתוכן קלידים וכלי נשיפה והקשה. ואת הקול שלך! בשיר אחד את משחקת כל כך הרבה תפקידים! את ילדה קטנה ובוסר, ואישה אסרטיבית שראתה הכל והיא מיומנת ובשלה. ואת חזקה ושברירית, ויש לך שיער ארוך וקצר, נערי. את הרבה אנשים בבית אחד של שיר. אין מקום לעוד כלים. כל המוסיף גורע, באמת".

ואז היא לחצה על סטופ, וחייכה אלי. "חומר קשה, הא? לא לילדים מתחת לגיל 18".

"מה זה, באמת"?

"הנה, תשמעי".

ואז היא הדליקה את המערכת שלה, ואל החדר נשפכו צלילים צבעוניים בצבע של הקול שלה. מילים ומנגינה, שאי אפשר להפריד ביניהן. אריגה מושלמת. ממש אפשר למשש – משי וקטיפה, נכון? או אולי מרמלדה מחוספסת, שמעליה אבקת סוכר. לא, זה רחת לוקום, טעימה במיוחד.

"אז מי צודק, אני או הוא"? היא קטעה את השיחה הסודית שלי.

"אני לא מבינה".

"נו, הוויכוח הזה ששמעת קודם. אל תגידי לי שלא הבנת על מה כל זה".

"אממ… לא נעים לי, אבל כנראה שאני לא מבינה".

"כמה כלי נגינה שמעת בשיר הזה"?

"מיליונים, אני חושבת. ממש הרבה כלים".

"אז הוא צדק", התאכזבה להט, ואני הצטערתי.

"אבל… אבל אני בצד שלך. אני לטובתך. מה שזה לא יהיה. אני גם מוכנה לשנות את דעתי. אני פשוט עוד לא הבנתי".

"אויש, תשתקי כבר עם הכוונות הטובות שלך. אל תהיי רכרוכית, בבקשה. לא כאלה אני מחפשת. יש לך דעה, אז תעמדי מאחוריה, בבקשה".

"אבל לא אמרתי את דעתי. את שאלת אותי כמה כלים יש בשיר הזה, אז עניתי. אני מבינה שטעיתי. זה הכל".

"שתי גיטרות".

"מה שתי גיטרות"?

"זה כל מה שיש שם. אני מנגנת על שתיהן. וזה הכל".

"וואו, להט. אז את ממש טובה"!

"זה מה שהוא אומר. שלא צריך יותר".

"והוא צודק! תקשיבי לעצמך, להט. את נשמעת כמו תזמורת שלמה. למה להרוס את זה"?

"כי אני שומעת בראש שלי את השיר הזה, והוא נשמע יפה פי אלף, אם רק יתנו לו את ההפקה הנכונה".

"ומה זה אומר, להט"?

"זה אומר תופים, שלומית. ובאס. וקלידים. ואפילו כלי נשיפה. למה לא? שלומית. גם כלי מיתר. נבל, אני רוצה נבל. וצ'לו"!

"אבל אני שומעת את כל מה שאמרת הרגע בתוך שתי הגיטרות האלה. תאמיני לי".

"אני מאמינה לך, כי זה גם מה שהוא אמר. ואני סומכת על הטעם שלו".

"נו"!

"אבל לא לך, עם כל הכבוד לך, ואפילו לא לו – יש מושג. אף אחד מכם לא שומע את מה שאני שומעת בתוך הראש שלי".

"ברור".

"ואני יודעת מה אני צריכה".

"אפשר לקבל אותו"?

"את מי"?

"את השיר שלך. הוא מאוד יפה".

"תודה, אבל זו רק סקיצה".

"אני יודעת, נו. על זה כל הוויכוח. על זה אנחנו מדברות".

 

תוך כדי שלהט צרבה אותו, היא אמרה לי: "אבל אני מקווה שלא תיקשרי אליו יותר מדי. כי הוא הולך להשתנות".

"אולי את הולכת להשתנות? אולי תשני את דעתך? אני פשוט צריכה לשמוע אותו עוד כמה פעמים כדי שיהיה לי ברור, ואז אוכל להסביר לך".

"להסביר לי מה"?

"כמה שאת טועה".

"אבל למה את כל כך מתנגדת? מה, זה על חשבונך? את תצטרכי לגייס את כל הנגנים ולשלם להם"?

"זה לא הכסף, להט".

"אז מה זה? את מיסיונרית של מינימליסטיות"?

"תלוי מתי. חוץ מזה, אני בכלל לא מיסיונרית".

"סליחה? את דתייה, לא"?

"נו. אל תתחילי עם זה עוד פעם".

"להתחיל עם מה, שלומית? כולנו דתיים. אחרת לא היינו מדברות עכשיו. אני דתייה וגיא דתי ואפילו את דתייה, רק שהדת שלי ושל גיא הרבה יותר מעניינת".

"והרבה פחות מחייבת".

"נראה לך"?! עיניה נשכו אותי, אבל אז הבחינה בחיוכי. "אוי שלומית. הרגת אותי. בחיי שהאמנתי לך".

"אז מה תעשי"?

"או שאני אשכנע אותו, או שאמצא לי מפיק אחר. אבל אין לי זמן. אני מוכרחה להיכנס כבר להקלטות. זהו. השירים רוצים החוצה. רוצה לשמוע עוד"?

"בטח".

 

ושמעתי אותם בהמוניהם. גם למחרת, בלילה, בטלפון. להט הסתבכה עם הגיטרה, כי לא היו לה מספיק ידיים, אבל הצליחה לשיר לי אותם, לפי הסדר. וכל הזמן השיר ההוא, שכבר הכרתי את כל המהלכים שלו. וככל שהכרתי, לא יכולתי לשמוע אותו עם כלים אחרים. "את ממש מטומטמת", היא כתבה לי במייל. "את כמו הגברים שאומרים שהם מעדיפים יופי טבעי, בלי איפור".

נראה לי שגיא היה כזה, כשהיינו בתיכון. מעניין מה איתו עכשיו, מהבחינה הזאת.

"מה הנקודה שלך, להט"?

"את באמת לא מבינה? ברור שאיפור עדיף. כי מה זה איפור נכון? הרעיון הוא להבליט את היתרונות".

"וגם לטשטש את החסרונות".

"כן, שלומית. רק שבמקרה שלי אין חסרונות. הוא מושלם, השיר הזה. את לא חושבת"?

"אבל זאת בדיוק הטענה שלי: שאין מה להסתיר אצלך. וזה בדיוק מה שאני מפחדת. שהשיר הבסיסי שלך ילך לאיבוד בין כל ערימות המייק-אפ".

"אבל זה לא מייק-אפ"!

"את נתת את הדוגמה הזאת"!

 

 

 

 

 

פרק 22: כמו לשפוך בושם לביוב

 

"את צריכה להכיר מישהו חדש. כבר עברת את תקופת האבל, ואת צריכה להכיר מישהו חדש".

"מאיפה אתה יודע שעברתי את תקופת האבל"?

"כי הגיע הזמן. אבל איך מוצאים לך בחור, שלומית? תגידי, את עוד סגורה על זה שהבחור שלך צריך להיות דתי"?

"ברור".

"אבל צוהר היה חילוני"!

"צוהר לא היה הבחור שלי".

"ברור".

"אתה יודע איזה חלום יש לי בקשר לבחור"?

"תספרי לי".

"אני חולמת לעשות לו אודישן עם שיר".

"הוא יצטרך לשיר"?

"לא. הוא יצטרך לכתוב מנגינה לשיר שלי. זה כמו עם הנעל של סינדרלה. אני אתחתן עם הנסיך שימצא את המנגינה שהשיר שייך לה".

"כן, רק שזה בדיוק להיפך באגדה המקורית. איזו פנטזיה יפה, שלומית".

"רוצה לשמוע עוד פנטזיה שלי"?

"בטח. יש סיכוי שזה משהו מיני, הפעם"?

"לא".

"חבל. טוב, תספרי לי בכל זאת".

"אני לא בטוחה שכבר מתחשק לי".

"נו, די. כבר אסור לפלרטט איתך"?

"לא ידעתי שמותר לך לפלרטט איתי".

"למה שזה יהיה אסור"?

"חשבתי שזה לא בדת שלך".

"אוי, שלומית. יש הרבה דברים שאת לא יודעת, אם את דווקא רוצה לדעת".

"אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת".

"שקרנית. ברור שאת מתה לדעת".

"אז אתה רוצה לשמוע את הפנטזיה שלי"?

"תפסיקי להתחמק. טוב, אני שומע".

"לקחת את השיר ממקודם, ולתת אותו להלחנה – לכמה בחורים".

"זאת עדיין הפנטזיה הקודמת".

"בכלל לא. והם גם לא חייבים להיות בחורים. אפשר גם בחורות".

"בחורות"?

"אני אהיה חלק מהלהקה, אבל לא אשיר ולא אנגן. אבל הם ישירו את השירים שלי".

"איזו להקה"?

"הלהקה שלי"!

"הלהקה שלך? איזו להקה זאת תהיה"?

"להקת רוק דתית! הראשונה בהיסטוריה".

"וואו. זאת באמת פנטזיה טובה, אבל בעצם למה היא פנטזיה"?

"מה זאת אומרת"?

"אני מתכוון: למה לא להגשים אותה"?

"על מה אתה מדבר"?

"על החלום שלך".

"אתה רציני"?

"בטח. יש לך שירים"?

"הרבה".

"ואת באמת רוצה שישירו אותם"?

"כן, כי אני לא מסוגלת לשיר אותם בעצמי. אין לי את הכישורים".

"ואין אף אחד מהאומנים שאנחנו מכירים, שזה יכול להתאים לו"?

"לא. כבר חשבתי על זה. אין אף אחד שיכול להזדהות עם השירים".

"אז באמת מוכרחים למצוא הרכב מיוחד".

"זה יכול להיות מעניין, נכון"?

"מעניין? מרתק, הייתי אומר. ואת גם חושבת לנהל אותם"?

"כן, ברור. זה שלי. אני רוצה להיות מעורבת עמוק בהפקה".

"אני בעד. את יודעת מאיפה אוספים אותם"?

"את מי"?

"את המועמדים שלך לאודישנים".

"זאת בעיה".

"מה פתאום בעיה. דבר ראשון, נפרסם מודעה אצלנו, וגם בכל המועדונים הנחשבים. אני בטוח שהאנשים שאת מחפשת, הם אומנם דתיים, אבל פתוחים ולא שגרתיים, והם בהחלט קשובים למוזיקה הנכונה. אני צודק בגישה שלי"?

"כן, אבל חלקית".

"למה את מתכוונת"?

"שצריך גם לפנות אליהם במסגרות שלהם".
"בתי כנסת"?

"למשל. אבל אני בספק אם ירשו לי לתלות שם מודעות כאלה. ואפשר גם בלוחות מודעות של התנחלויות".

"זאת כבר הטריטוריה שלך".

"כנראה".

"טוב, מאחר שהלילה יורדים לדפוס, אז המודעה כבר צריכה להיות מנוסחת, שלומית".

"אי אפשר לחכות עד שבוע הבא, גיא"?

"מה פתאום. זה דחוף".

 

אני מתחילה לנסח. לבד בחדר. פתאום – בושם. ריח של בושם.

ואני מחפשת, ממה זה?

החפצים מושכים בכתפיהם. האם מישהו נכנס לכאן? על מי חשבתי?

 

על איך הוא נענה לרגליו המובילות אותו ביציבות כל כך משכנעת בדרך שריקה ממני?

הוא יכול הרי להתמרד. להניח לעצמו למעוד מאבן קטנה. להשתרע על האדמה. אני אגיע לשם עם התחבושות ועם בקבוק המים. זה ברור לו. הוא לא מוכרח ללכת בלעדיי. הגיטרה אצלו. צליל או שניים ואני מזנקת לשם. לפי אורך הצליל אדע את מיקומו. הוא לא מוכרח לנגן. מספיק שיניף את הגיטרה מעל ראשו. אני אראה. אני אזהה.

פעם כמעט הייתי האיש שצעק לפני הסוס שעליו רכב הגאון וקראתי: ככה ייעשה לאיש אשר הכישרון חפץ ביקרו.

במקום לצעוק, כתבתי את הנאום. הגאון הסיר את משקפיו והביט בי בעייפות. אני יודע מה את רוצה, ומשתתף בצערך.

אני מתרפקת אני מתפרקת אני מתפקרת.

נמנעת זה פועל פעיל או סביל? ברור שסובל.

סופרת הברות

רק כדי לקרוא:

תבקש סליחה

מעצמך.

 

איך זִכרי? אני שואלת אותו בשקט כבר כמה ימים – שובל מרופט משתרך אחריך? הלוואי שזה ככה. לא אכפת לי שובל ולא אכפת לי מרופט ולא אכפת לי משתרך.

למה אני מתעקשת לראות את עצמי רק דרך עיניו העיוורות? אני באמת מתחילה להיעלם, עוד מעט כבר לא אתקיים.

 

"הרגשתי שהשארתי חלקים ממני בתוכו, אבל זה כמו לשפוך בושם לביוב", אני אומרת לגיא, ששואל אותי מה עם המודעה.

וחלמתי שאני מראיינת אותו, ולקראת הסוף הוא מתחיל לראיין אותי. והוא שואל: לאן את מתגעגעת, ואני שואלת: אני צריכה להגיד מקום או דמות? והוא עונה: איך שאת רוצה. ואני לא רוצה.

 

ככה. ניגשים לטלפון. לא, בעצם רק מתבוננים בו, וממהרים להחזיר את המבט – רק שאין לו דורש.

רק אחר כך נוגעים בו קלות, ומפסיקים כי מתביישים. ואין לי עם מי לחלוק את החששות.

אפילו על המחברת שלי נמאסתי.

 

זה גדול עלי. אני לא מסוגלת. למה אנשים לא נפגשים לתומם ברחוב? זאת עיר גדולה ומאפשרת. אני יודעת, "נרצחת איזו תכלת". ובכל זאת.

ובעצם, מעולם לא הבנתי מדוע אלכסנדר פן גזר מוות על התמימות ברגעי השמחה הלא צפויים.

"כי היא מקרבת את הסוף", אמר גיא. "כי היא עוד רגע יפה, שיצטרף למכלול העשיר, ובסופו של דבר ידהה אותו".

 

אז אני אפגוש אותו בהופעה בפאב. החבר שלי ילך להביא לנו שתייה. אני אבחין בצוהר, ואעשה את עצמי שאני לא מזהה אותו לגמרי, כשאגש אליו ואשאל: "זה אתה בכלל"?

"זאת את"? הוא יענה לי, ואני אומר בגאווה: "כן, זאת אני".

הוא ישאל אותי מה שלומי, אני אשאל אותו מה שלומו. שנינו נחייך עמוקות במהלך הסיפורים.  ואחרי שאסיים את דבריי, אביט בו במבט ההוא, ואשתהה, עד שעיניו ישתמטו מכאב. לא בשביל הנקמה, אבל בכמות המספיקה בדיוק לייצר שיר אחד או שניים, כמו שאני כתבתי, רק שמזמן.

ואז יגיע אלינו החבר החדש שלי, עם שתי כוסות נוצצות מרוב משקה. "תכיר, זה צוהר. איש מוכשר".

החבר שלי יהנהן בסטנדרטיות בזמן שאציג אותו. "נעים מאוד".

כן, כבר עכשיו נעים לי מאוד לחוש את ריחות הבשמים, האלכוהול והזיעות הולמים בחוסר הריח של צוהר, אבל לא מצליחים להכניע אותו. כן, תמשיך לעמוד ככה, לא מאפשר לחיים להיכנס בך. אנחנו הולכים בינתיים הצידה לחוש את השמחה בלעדיך.

 

"את לא אוהבת את צוהר", אמר גיא. "את אוהבת את הכישרון שלו".

נבהלתי מהאפשרות שהוא צודק. "ברור שאתה טועה".

"שלומית"! מה הוא רוצה ממני? לעודד אותי? לזעזע אותי? להוכיח אותי? את אשר יאהב יוכיח. עיניו התרכזו בחלל שבין עיניי לפי. נדרכות למה שייצא מהן – דמעות, בכי, התקוממות. "אני אפתיע אותך ואני לא אתנגד למה שאתה אומר. זה פשוט משהו שצריך לחשוב עליו". בכל זאת צצה דמעה. להתכחש לה? להתעלם ממנה? להכיר בה ולגבות אותה בעוד אחיות שהמתינו לתורן, מניחות למפעל המים העצום לייצר אותן בחללים הכהים? היא התנפצה אל אצבעי. גיא אסף אותה משם, קירב אותה אל עיניו והביט בה כמו תינוק שמשתאה מנצנוץ. "שלומית".

ואם הוא צודק? איך בכלל אני יכולה להפריד בין צוהר לבין הכישרון שלו?

"אבל זה לא הוגן. זה לא פר גיא. אפילו צוהר לא יודע להבדיל ולא יכול לנתק את הכישרון שלו מעצמו".

"מה נשאר לך ממנו אם את מוציאה ממנו את הכישרון? הרי אפילו המראה שלו הוא לא לפי הטעם שלך. את שונאת בלונדיניים".

"למה שונאת? אתה מגזים. גם אתה לא שיא היופי, אתה יודע".

"באמת תודה רבה. אבל אהבת אותי, ואני שחור לגמרי".

"חום, לא שחור. ואל תשתמש בידע מוקדם עלי נגדי".

"כן, וגם חל עליו חוק ההתיישנות, אני יודע. תפסיקי להתגונן. כל מה שאני מנסה זה להגיד לך שנורא קל להתאהב בכישרון, אבל זה בכלל לא מעשי. וכישרון זה כמו קסם אישי, וזה כמו יופי, ומה שקובע זה הבנאדם. איזה בנאדם צוהר"?

איזה בן אדם צוהר?

"את לא יודעת, נכון"?

איזה אדם?

"כי זה קצת תמוה לראות חוסר בקיאות כזה במישהי שאמורה להכיר את האדם שהיא אוהבת. את לא יכולה לענות על שאלה כל כך פשוטה"?

"זה בכלל לא פשוט. ואני לא מתיימרת להכיר אותו. אל תשכח שאפילו לא היינו זוג".

"את באמת חושבת שיכולתם להיות זוג"?

"החיים מורכבים גיא, והאהבה מנצחת. אמורה לנצח".

"אם החיים כל כך מורכבים, אז למה את משתמשת בקלישאות? אל תדברי גבוהה-גבוהה, תחשבי על חיי המעשה. על היומיום. את דתייה, הוא חילוני. חשבת על זה בכלל"?

"איך אתה מעז לחשוב שלא חשבתי על זה"?

"ולאיזה מסקנות הגעת"?

"זה לא עניינך. זה כבר לא רלוונטי. אם היינו רוצים, אם הוא היה מאמין שזה יכול להיות, כבר היינו מסתדרים. זה בכלל לא היה פשוט, אבל היינו מסתדרים בסוף".

"ואת מצטערת שזה לא קרה"?

"אם אני מצטערת"? בבת אחת נחלשתי. עייפות אלימה היכתה בי, לועגת לכל ההתנגדויות שלי. "שלומית, יותר קל לבכות כשמחובקים".

"מאיפה אתה יודע"? מתי דיברתי תוך כדי בכי בפעם האחרונה? בגיל חמש?

"אני יודע".

הסקרנות ייבשה את כל הרטיבות המלוחה. "זה אתה או גיא, גיא"?

"מה"?

"מי בוכה ומי מחבק אותו"?

"אני לא יכול לענות לך על זה".

"למה"?

"מטעמי צנעת הפרט".

 

גיא. גיא ירדן בוכה. פניו היפות מתעוותות וצונחות במהירות אל תוך החזה הצר של גיא. האם הוא איתן ובטוח כדי להכיל את כל היהלומים? למה גיא בוכה? ואיך הוא  בוטח כל כך בגיא, שקיים בחייו שבועות ספורים, בעוד שאני, עם כל הוותק והאמפתיות והנשיות, פשוט נשיות – חכמה, רכה-חזקה, פשוט לא אופציה. גיא בוכה בתוך גיא. תהום רוטטת שתחתיתה צמר גפן. להניח את פניי בתוך הרוך הנושם. יש לו קצב אחיד, גם כשנשימתי אינה קבועה. רגע אחד אני לא נושמת, וברגעים הבאים האוויר נפלט ונדחס בלי רווחים. אפילו כשאני מדמיינת את זה, מכאיב לי הכעס. ללכת מכאן. מיד להסתלק.

 

"אני מודה שנתת לי חומר למחשבה".

"איזו שליטה עצמית קורקטית. מה מסתתר מאחורי המילים שלך, שלומית"?

"אני. אני מסתתרת שם, ומגיעה לי קצת פרטיות אחרי כל החקירות האלה. אתה צריך להבין, גיא, שמרגע שאתה לא חבר שלי, הפקעת את הזכות להיות מעורב באמת בחיים שלי".

גיא פתח את פיו. אחר כך סגר אותו חזק. אחר כך פתח אותו באמצעות נשיכות עמוקות. אני מכירה את העוצמה של הנשיכות האלה. תיכף הוא יתחיל לדמם. "סליחה, גיא".

"לא, אולי את צודקת. כנראה שהייתי בוטה מדי".

"אבל ניסית לעזור לי, כמו חבר".

"כמו חבר, ואנחנו כבר לא חברים".

"כי אתה חבר של גיא".

"אבל זה מה שאני מנסה להגיד לך, או שבעצם עוד לא ניסיתי. אפשר להיות חברים קרובים, אפילו אינטימיים, גם בלי לקיים ממש יחסים אינטימיים. החיים שעברנו ביחד, כל הזמן שהצטבר. זה נכס. אל תזרקי אותו, בבקשה.  את ראית אותי כשהייתי תינוק בן 14. וגם אני הכרתי אותך כשאת עוד לא הכרת את עצמך. יש לזה ערך, שלעולם לא יהיה בחברות שלי עם גיא, למשל, שאני מקווה שהיא תתקיים בכלל לאורך זמן".

"יש לך ספקות"?

"את רואה כמה טוב שיש לנו אחד את השני? עם מי הייתי יכול לדבר על זה, אם לא איתך? רק איתך".

"אני באמת מצטערת, פשוט הדברים האלה שאמרת לי, שהתאהבתי בכישרון ולא באדם, זעזעו אותי. ואתה יודע מה הדבר הכי מזעזע"?

"שזה נכון".

"לא. רגע. עוד לא הגעתי לשלב הזה. תרחם עלי. בסך הכל רציתי לומר שזה באמת מעורר אותי למחשבה".

"יש לך זמן. את באמת צריכה זמן".

"למה"?

"להתאוששות".

"אני לא אתאושש לעולם".

כל כך עצבן אותי לחוש, תוך כדי צחוקי הלא רצוני, את גיא מצטרף אלי, כשברור לי שהוא ידע שאצחק בטרם ידעתי בעצמי. אני הולכת ומנסה לקלף את צוהר מהכישרון שלו. מה נשאר? את האמת: מה נשאר? המבט הלא מגמגם שלו? זה באמת משהו נדיר. גם לגיא ירדן יש מבט בטוח לפעמים, אבל קשה להתעלם מהריח של עיניו ברגעים האלה. ניחוח השחצנות. בדרך כלל אני מחבבת יותר את העיניים המרצדות. כמו הבהוב פנס לא החלטי, ואולי הוא מנסה לומר לי משהו, כמו מורס.

אבל המבט של צוהר הוא ים בכחול החלטי. יש בו עומק. אין בו סערות. השמש מבריקה אותו, החושך מעלים אותו רק בלילה, והוא חוזר למחרת. ים של גלויה. למסגר ולהתבונן שעות ביופי. יצירת אמנות שלמה, שאצל גיא נבנית מכל הפנים והגוף – אצל צוהר מתמצית בעיניים. אמנות מינימליסטית. וזה לא היופי החיצוני, שמאפיין את גיא, אני מזכירה לעצמי. מדובר פה בביטחון. צוהר יודע את ערכו, וזה לא מעורר בי קנאה או סלידה. זה מושך אותי, כי אני מסכימה איתו. יש לו ערך. ועוד מעט כולם ידעו את זה. והמודעות לזמן המתקצר עד לחשיפתו המלאה, רק מצחצחת את המבט של צוהר, כמו מישהו שלובש בפעם הראשונה חליפה חדשה, שהולמת אותו.

שטויות – אני אפילו לא יורה בי את החיצים, אלא פשוט נועצת אותם מקרוב, אחד-אחד. המבט זה הכישרון. גיא צדק. אני לא אוהבת אדם. אני מאוהבת בכישרון. זה כל כך מעליב. האם העובדה הזו יכולה להקל עלי? לשחרר אותי? להחדיל את זה?

אבל כישרון זה לא משהו מופשט.

אז אני אוהבת את הכלי. יופי. עכשיו אני גם שטחית. שמה את כל הלב שלי על הקנקן. לפחות שיהיה לי אומץ לצעוק בהתרסה: כן, אני אוהבת כישרון.

אבל אני לא אוהבת כישרון. אני אוהבת את צוהר.

והוא לא אוהב אותי.

"כשאוהבים מישהו", ממשיך גיא, "לא כשאוהבים כישרון  – כשאוהבים מישהו. אוהבים את כולו. גם את המקום שלו ואת הביוגרפיה שלו".

"אני אוהבת את הביוגרפיה של צוהר".

"מה את יודעת עליו בכלל"?

"שההורים שלו גרים בחו"ל. המדינה שלחה אותם".

"אבל זאת לא ביוגרפיה. את אמורה לדעת איזו גלידה הוא אהב בגיל שמונה. במי הוא קינא. ממי הוא קיבל מכות. ומה אבא שלו אמר ואיך אמא שלו כעסה ומתי הוא הבין שאנושיות היא מיסתורין".

 

 

 

פרק 23: גילי מאוד

 

"גילה, אני מניחה".

"לא", אמרה גילי, "זה גילי ממש. לא שם קיצור. אבא שלי קרא לי ככה על שם הפסוק בישעיהו 'גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים"…

"הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא", הצטרפתי אליה, אחרי הכל אני בת אולפנא. "עני ורוכב על חמור", המשכנו ביחד, "ועל עיר בן אתונות".

"אגב, הלחנתי את זה", היא אמרה. "רוצה לשמוע"?

"בטח".

היא לקחה את הגיטרה. "רגע, יש לך חלילית"?

"לא. למה"?

"כי אני אוהבת להתחיל את זה בנגינה על חלילית. לא חשוב. אני ישר אשיר".

ברגע ששמעתי אותה הבנתי למה חליל. היא הייתה חליל אנושי. המנגינה דווקא הייתה פחות אנושית ויותר כמו נחל באמצע העיר. רציתי כמו חיית בר פשוט להתכופף וללגום את הצלילים. רק עכשיו הבנתי כמה הייתי צמאה. אבל המים היו כל כך עצובים, בניגוד לשמחה שבמילים. גילי, איך לא גילו אותך. "יש לך רקע, אני מבינה".

"בטח, אבל קלאסי. מקהלות אומנותיות כאלה". היא צחקה בהקלה כשקולי רעד.

"את לא באמת מתרגשת ממני", התפלאתי.

"אני מתרגשת מכל בחינה. תוותרי לי על האודישן, נכון? זה היה במקום".

"מה קרה לך? ברור שהתקבלת".

"רוק רוק רוק", היא צווחה בעליצות.

"מה זאת האקוסטית הזאת"? היא פרטה בגסות על הגיטרה שלה. "בטח יש לכם כאן חשמלית".

"חשמלית ושמה תשוקה", אמר גיא, שהספיק לשמוע את המשפט האחרון.

תהיה לי להקה, ידעתי. להקה שתשיר את השירים שלי סוף-סוף. עדיין הייתה לי רק הסולנית, וחסרים לי נגנים, שינגנו, וחסרות לי מנגינות, אבל את הצליל אני כבר מכירה. אני יכולה לשמוע אותו. גילי. גילי מאוד, בת ציון. הריעי. כן. הריעי בת ירושלים.

"גייצ'וק, יש לי להקה".

"אני יודע מיתילה. אני יכול לשמוע אתכם על הבמה. יופי של שירים".

"באמת"?

"ברור. חבל שלא ייכתב עליכם שום דבר בעיתון שלנו".

"אבל זה שווה לי, אתה יודע? שווה לי".

"אני יודע. טוב, לעבודה".

"איזה"?

"איזה מה"?

"איזו. העבודה על הלהקה או על העיתון שלנו"?

"על העיתון, מותק. זהו. סיימת להיום את מנת החלומות שלך".

"רגע! רק עוד שיר אחד".

 

רק עוד שיר אחד. רק עוד נפש אחת להצמיד מקרוב. לנכס. רק עוד לילה אחת של התבררות ושל ספקות. הם רק פתח. לאן?

ידעתי שאני חולמת, אבל בכל זאת התקרבתי אל הדלת, שהייתה פתוחה. הם לא ראו אותי. "על מה אנחנו מדברים"?, שאל גיא.

"אתה יודע טוב מאוד על מה אנחנו מדברים", השיב גיא.

"עד שזה לא ייאמר במילים מפורשות, אני אעמיד פנים שאני לא יודע על מה אנחנו מדברים", אבל הוא כמעט בכה. "אני יודע שאני אמור להיות קשה להשגה. שכולם נופלים לרגליך. אבל אני לא יכול.

גיא התקרב אליו, גופו מכוון חיבוק. "אתה יודע שלא תוכל להיות בינינו מערכת יחסים, אז בוא נחגוג את החד פעמיות. נהפוך אותה לחג פעמיות. בוא נפאר אותה. נעשה ממנה משהו יפה".

הוא דיבר כמו אמא שמפתה את תינוקה לטעום מתבשיל נהדר שרקחה. ריחות מטבח משגשג ומואר, שמחלונו נשקף גשם, עלו בו בעוצמה. אבל בשביל מה האמא – או גיא – מתאמצים כל כך לשבח את תוצרתם, המפצירה בו מעצמה?

וכך, תוך כדי ההרהורים, הוא חלף על פני המרחב המותר בין אנשים זרים, והגיע לשטח שבין אנשים קרובים. הגיא שמולו שתק. הוא נאנח. גיא ענה לו: "לך על זה. אני לא יכול לעשות את העבודה במקומך. זה צריך לבוא ממך. אבל אני כאן".

"אני רואה אותך".

"טוב מאוד. זאת ההתחלה".

גיא התיר לגופו לנוע בעקבות מבטו. חלק אחד של עיניו הופנה לשפתיים של גיא, וחלק אחר בדק את העיניים. הפליאה החדה התחלפה שם לכמיהה עמומה. שום ציפייה. אפילו תשוקה לא הייתה שם. גם הדריכות נשתתקה.

 

ופתאום גיא עזב את גיא, והיה איתי, וכבר היינו מחובקים הרבה זמן. הרגשתי שהוא הולך לגור בתוך החיבוק  שלנו, אז התנתקתי כדי להביט בו. הוא היה מרוכז בעיניי, כאילו תמיד התגורר בהן, ולא בחיבוק. הקרבה המרוכזת שלנו רפרפה מעגנים פיזיים עד כדי כך שהרגשתי שאני משתוקקת אליו, ומבטו אישר לי חיזוק ממנו. נבהלתי והתרחקתי. גיא המשיך להביט בי מתוך פניו היפות, עדיין רציני, אם כי זיהיתי חיוך בהיר ולבן, כמעט שקוף. לא – נענעתי לו בראשי בתנועה קלה, תואמת לחיוכו המעורפל. כן – ניענע לי באותו האופן. לא – שוב התנועה חסרת התנועה. כן. חייכתי, הפעם בצורה גלויה, שמחה בחדוות ההבנה. הוא שיקף אלי חיוך דומה, אם כי מתוך תווי פניו האהובות והמאשרות. זזתי הצידה, חותמת את ההתרחשות. פתאום חשתי את ידו על כתפי. הסרתי אותה בעדינות. הורדתי אותה באיטיות והגשתי את כף היד אל ידי השנייה, חפונה. אחר כך לחצתי אותה לרגע חם וממצה. ואז העפתי אותה משם.

והתעוררתי.

 

 

 

 

 

פרק 24: המיתולוגיה שלנו

 

אני חושבת על המיתולוגיה שלנו. מה אזכור ממנה? כרגע ברור לי שאת הכל. כל מילה בכל שיחה. כל מקום שבו דרכו רגלינו. אבל האם באמת זוכרים כל נסיעה במכונית? כל דיבור שעיבה את הנוף, ומה היו מילות הקישור של הקריין ברדיו? יש לי הרגשה שלא אבגוד בזיכרון, אבל האם זאת רק המטלה שלי? כמה שמחות של פגישות מקריות גוועו בזיעת תל אביב עוד בטרם הוחלף יוני ביולי? זאת לא תהיה אשמתו. העיקר שהוא יזכור אותי, אבל גם במקרה כזה, הזיכרון שלו יכיל בסך הכל ממצאים של ישות שכבר לא קיימת בזהות הזאת.

המיתולוגיה שלנו מתקמטת. היא כמו סיכות שהתפזרו על הרצפה, ואני מקרבת אליהן מגנט, כדי לאסוף אותן, והן משתמטות. רגע, אני צריכה עט: המיתולוגיה שלנו מתקמטת / מתחפרת בסדקים / מקרבת מגנט – היא משתמטת / צריך שניים לאזיקים.

 

"ויש המשך", אמרתי לגילי בעיניים עצומות: "המיתולוגיה שלנו משוכתבת / זמנים מבצעים את זממם / בחלל התכלית הנשגבת / אנשים מחבקים את עצמם".

 

"התכלית הנשגבת", שאפה גילי את המילים, ונשפה אותן: "את לועגת כאן. נכון"?

"הבנת אותי"!, השתאיתי.

"יש מנגינה"?

"יש, גילי"?

"חוששתני", היא הנמיכה חיוך מתהווה. "איפה הבנים"?

 

 

הבנים היו שם מאז ומתמיד, אבל בהתחלה לא ידענו את זה. כמו התרחשות שמתקיימת שנים בתוך חדר, עם כל הדינמיקה של האנשים שמרכיבים אותה, ואף אחד לא יודע שיש בבית חדר נוסף, חדר מאויש.

את יודה – יהודה אביב – מצאנו במועדון. אי אפשר היה להחמיץ אותו. הכיפה הבליטה אותו באופן חד משמעי. "מה את ניגשת אליו"? שאלתי את גילי. "הוא סתם מעריץ. סתם קהל".

"תסמכי עלי, הוא מוזיקאי", היא הודיעה לי.

"מאיפה את יודעת"?

"יודעת. אל תפריעי לי".

"אז רגע. לפני שאת הולכת: על איזה כלי הוא מנגן"?

"אני מהמרת שעל תופים, אבל אל תעשי לי כלום אם בסוף הוא יתגלה כבסיסט".

היא חזרה איתו כמו כלב שמביא לבעליו בגאווה פגר של עכבר, והבעלים – איש נאור שכמותו, לא מקיא כמו שדורש האינסטינקט, אלא מחבק את כלבו ומודה לו על התשורה. יודה באמת נראה מוזר, ולא במראה שלו. הוא דווקא נראה כמו הברווזון ברגע שהוא הופך לברבור, אבל באמצע התהליך. המוזרות שלו הייתה במבט המופנה הצידה, לא מסוגל להיישיר מבט. הוא או נוכל או ביישן נורא, חשבתי.

"תכירי", אמרה גילי, "יהודה, מתופף".

 

אלישיב היה בן דוד שלו. אני פִנטזתי עדיין על דרמטיות החיפוש, אבל לא יכולתי להתעלם מההקלה, מהתחושה שהגענו הביתה ומהתענגות על הבית החדש והביתי שלנו.

"אני לא באמת מבינה בגיטרות", אמרתי לגיא ולגילי כשאלישיב יצא מהחדר. שניהם חייכו, כל אחד לעצמו, וזה היה עדיין אותו חיוך שהקרינו לאורך כל האודישן.

"את לא צריכה להבין בזה", אמרה גילי. "את צריכה לסמוך על האינסטינקטים שלך ועלי ועל גיא".

איכשהו, המילה "התקבל" או וריאציה שלה לא נאמרה עדיין ובכלל.

הבטתי בגיא, שחייך אלי בתשובה. שמתי לב שהוא החליף לכבודי חיוך. נחמד, הוא לא נותן לי חיוכים משומשים.

"אנחנו צריכים כמובן לנגן קצת ביחד, לראות איך זה", אמרה גילי.

"אבל איפה ההתלהבות"? עדיין התקשיתי להאמין שזה כל כך פשוט.

"זה הדבר היחידי שמפריע לך"? שאלה גילי.

"אני חושבת שכן".

"אז תשמרי את השאלה הזאת אצלך, אל תעשי איתה כלום. כשאני אגיד לך, תשלפי אותה".

"בסדר".

"את בסדר"? שאל גיא.

"כן. אני פשוט חשדנית כלפי המהירות הזאת והפשטות שבה כל זה קורה".

"את לא אמורה להיות דתייה מאמינה? מאיפה כל הסקפטיות הזאת"?

"אני דתייה לא מאמינה".

"אני לא מאמין שיש כזה דבר".

גילי יצאה החוצה, והביאה את הבנים. "בואו ננגן משהו".

אלישיב ויודה, שהחזיק תוף מרים והקיש עליו ברפרוף נמרץ, ניגנו בצורה מתואמת, שניכר בה כי הייתה הפרי המתוק של אימונים רבים ביחד. אפילו בעיניים עצומות ראיתי את הקצב העבה לוקח בידו את החדר ומנפנף אותו לצדדים.

"לא אימונים, שעשועים", תיקן אותי אלישיב כשהשמעתי בקול את אבחנתי.

"איזה כיף לכם", אמרה גילי. "אני רוצה להיכנס, אבל חבל לי להפסיד אתכם כצמד".

"תיכנסי כבר", ביקש אלישיב. "את לא יודעת כמה שכבר נמאס לנו אחד מהשני".

"וחוץ מזה, אנחנו צריכים איזו מנגינה נשית", אמר יודה בשקט.

"איזה מנגינה נשית?! אתה צריך אישה", סנט בו בן דודו.

גיא חייך. "אתם הדוסים, כל כך מקסימים. יש לי מלא עבודה, אבל אני לא יכול להתנתק מכם".

"אל תעז", ביקשתי. "שכחת שאתה לא נמצא כאן במקרה"?

"אה, אז יש לי ממש תפקיד רשמי כאן"?

"אתה היועץ האומנותי".

"ואני מייעץ לכם להתחיל לעבוד תיכף ומיד. קדימה. רגע, את זה – את אמורה להגיד להם, גברת מנהלת".

הבטתי בגילי, שמלמלה: "כן. כן. אני נכנסת".

"בואו ננגן הללויה", היא אמרה כשכולם הביטו בה, ולהפתעתי, המילה הזו, כותרת של כל כך הרבה שירים ופסוקים, גרמה לשלושתם להשמיע מיד את צליליו המדויקים של ליאונרד כהן.

"איך ידעתם"? שאלנו גיא ואני ביחד.

שלושתם צחקו, אבל גילי מיד התחזתה לנעלבת. "מזה אתם מתלהבים"?, זייפה נונשלנטיות. "מה עם איכות הנגינה? איכות השירה שלי? אתם לא קולטים שלא תיאמנו כלום? שזאת באמת הפעם הראשונה שלנו"?

"זה הזמן לשלוף את ההתלהבות שלי", אמרתי, ונפנפתי בה בתנועות ריקוד.

 

 

פתחתי את הדלת. גיא נכנס. "מה את עושה כאן"? הוא שאל חרש ומיד חייך, כדי שלא אצטרך למלמל זה הבית שלי.

"הוא בטח שמע את הקול שלך, אז הוא כבר תיכף יבוא", אמרתי.

"מה קרה? את בסדר"?

"כמו שהייתי כל היום".

מבטו ריצד. הבטתי לאחור. גיא עמד שם.

"אי אפשר לסמוך עליך. שמונה שעות היא איתי, והכל בסדר איתה. אני משחרר אותה ומפקיד אותה אצלך רק לשעתיים, ותראה באיזה מצב אני מקבל אותה בחזרה".

"באיזה מצב"?

"אוי, תשתקו שניכם".

 

זזתי הצידה, ופתאום הם היו זה מול זה. כמה זמן הם לא התראו? חישבתי מהר. שלושה? לא, כמעט ארבעה ימים. גיא העיתונאי התעשת ראשון. הוא התקרב מאוד אל גיא השני. גיא הקטן התקדם בצעד אחד. עכשיו הפנים שלהם נצמדו. גיא היפה נישק את גיא הרפה על הפה. גיא עצם עיניים, ושאף אליו לרגע את הריח הקרוב. וזהו. הם התנתקו. גיא הקטן הביט בי ראשון. הבטתי בגיא הגדול וראיתי שפניו מופנות אלי. הם בטח מאפקים את שמחתם כדי להתחשב בי.

"זה בסדר, אני לא נבוכה", אמרתי, לא מביטה באף אחד מהם. "אתם יכולים להמשיך. אני בכל מקרה הולכת מכאן".

"הולכת לאן"? שאל שותפי לדירה.

"לחדר", ולא חיכיתי לתשובה.

סגרתי את הדלת, ולא ידעתי אם אני באמת שומעת קולות חזקים של נשימה גברית מתרגשת, או שאני רק מדמיינת.

 

 

 

פרק 25: נוהר

 

"אני מוכרחה לפגוש את נוהר".

"נוהר יפת התואר", שרה גילי את השורה המתבקשת, ומיד החמיצה: "למה בעצם"?

"סקרנות", מתערב גיא בקול חצצי.

"כי אני רוצה לפגוש פעם מוזה".

"את רוצה לקבל השראה"? בקול של גיא מתרפרפים סדקי תהייה.

"אני רוצה להבין אם בשביל להיות מוזה צריך להיות יצירתי. השראה זאת יצירה"?

גיא הניע ראשו באופן שלא הבהיר אם הוא מתכוון לשלילה או לחוסר ידיעה.

"כמה שירים כתבו עליה בכלל"? שאלה גילי.

"כמה חברים היו לה"? שאלתי.

"חמישה", ענה גיא.

"חברים או שירים"? שאלנו ביחד גילי ואני.

"שירים", אמר גיא. "זה מה שאני זוכר. אולי יש יותר".

"וכל שיר הוא מחבר אחר"? שאלה גילי, ואני – בלי שהתכוונתי התחלתי לצחקק.

"כמו מודל של ציור", נאנח גיא בערגה מסתורית או פרודית.

"היו לה גם חברים לא מוזיקאים"? שאלה גילי, ואני הבטתי בגיא, שטלטל ראשו למטה בהבעת התחמקות מתוסכלת.

"היא בוחרת אותם לפי הכישרון? עושה להם אודישנים? באיזה שלב נכתב השיר? זה חלק מעִסקה"? המשיכה גילי.

"רוצה לבוא איתי"? עניתי-שאלתי אותה.

"מה, את באמת רוצה לפגוש אותה"?

"אני רוצה לראיין אותה".

"אז אפשר לבוא איתך"?

"לא באמת. אני לא אוהבת עיניים נוספות, שמפריעות לאינטימיות שיש ביני לבין המרואיין שלי".

"אינטימיות"? זינק גיא.

"מה מפריע לך"? נזכרתי פתאום בגיא השני.

"מאיפה את מכירה את המילה הזאת"?

"למה את מרשה לו לדבר אלייך ככה"? כעסה גילי.

"יש לך עוד כמה שעות וימים לצבור איתנו כדי להבין שזאת דרכו המסורבלת של גיא להתבדח איתי", אמרתי לה בעייפות.

"להתבדח", אמרה גילי. "איזו מילה עייפה".

גיא הביט בי.

"לא כתבו עליה באף מקום, נכון"? שאלתי אותו.

"נכון, עד כמה שידוע לי".

"איך זה יכול להיות? לא יכול להיות שאני עד כדי כך מקורית".

"פשוט מאוד, היא לא מוכנה. את יודעת, מאלה שמופיעים ברשימות הסרבנים של הכתבים".

"ואחת לכמה זמן, בטח יש כתב צעיר ומתלהב שמת לשבור את המיתוס", אמרתי.

גיא וגילי צחקקו.

"אני לא אודה לכם בנאום שלי"!

"היא מתכוונת לזכייה שלה בפרס פוליצר", פִּרשן אותי גיא.

"הבנתי לבד", כעסה גילי.

 

קודם כול היא יפה, וזה מסביר הרבה, אבל עדיין לא מספיק. עיניים כהות ענקיות שנהיות צרות מאוד מיד אחרי שסיימו להתרחב לעיגול דשן במרכז – חוסר פרופורציות שיוצר ייחוד. האף לא דומיננטי, ומשמש רק כחץ לפה – היצירה הגדולה, שברוב חסדה גם משתלבת בסביבתה הטבעית ולא גונבת את ההצגה. הפה של נוהר: מינימליסטי בנפחו וילדותי כשפתי תינוק, אך בשרני ומתרומם מעט, מבלי להיפתח, ומרמז על גודש ושפע שדפנותיו מתפקעים מלהכילם. מה יש לך בתוך הפה נוהר?

"נוהר? אני שלומית".

"שלום שלומית", היא מחייכת, והמופע מתחיל – השפתיים נפרדות זו מזו. הן וילון בורדו קטיפתי, שתוחם את החלל, שם משובצות שיניים עליונות חינניות, ללא רבב, שצבען לבן, אך לא מסנוור בבוהק מלאכותי. כשהיא מדברת, נגלות גם השיניים התחתונות, ולשונה מנתרת בין הרקיעים כמו מלאך שובב. ושוב נסגר פיה ואני נכלמת וכמעט נחרדת מהרצון שלי לנשק את השפתיים האלה. למה? כי הן מתוקות.

 

"תודה שהסכמת לפגוש אותי".

"כן. הפתעתי גם את עצמי, אבל נשמעת מסקרנת בטלפון, ואני גם אוהבת כל מה שקשור בגיא".

ושוב היא חייכה, ואני לחצתי על קטלוג החיוכים שבמוחי וסרקתי במהירות את מדור "הכי יפים". ושם כבר ניצב חיוכה, גובר על האורות האחרים, פרחוני עז בריחו.

 

היא מגישה לנו תה קינמוני שקליפות תפוז שקועות בו. לשוני נרתעת מלהטו, ואני שואפת בינתיים את אדיו. "שמעת את כולם"? היא שואלת.

"כן, בטח. התכוננתי".

"איזה הכי אהבת"?

הראשון נכתב כשהייתה בת 16. שרו אותו להקת "סלוטייפ". הסולן שלהם נדלק עליה כשהם הופיעו בשיא הפופולריות שלהם בתיכון שלה. במגזיני הנוער נכתב אז שהוא שלח אליה שוב ושוב מתווכים, או יותר נכון מתווכות, חברות שלה, אבל היא סירבה להיפגש איתו. "לא הבנתי מה הוא רוצה ממני", היא אומרת לי עכשיו. "ובכלל, כל העולם הזה של הגרופיות היה זר לי. לפחות באותה תקופה. פחדתי שהוא רוצה ממני דברים של מבוגרים, ואני הייתי אז ילדה. אפילו עוד לא התנשקתי בגיל הזה".

סירובה של נוהר לא הפריע לסולן לכתוב עליה שיר סוגדני, בשמה המפורש. שיר שבאותה שנה, בכל רגע נתון שבו הדליקו רדיו, הושמע בתחנה כלשהי, ולפעמים ביותר מתחנה אחת.

 

"את מקבלת תמלוגים"?

"הלוואי".

"היית איתו בקשר"?

"כששמעתי את השיר, התקשרתי אליו. דיברנו שעתיים בטלפון. בשבילי זה היה מדהים בגיל הזה לדבר כל כך הרבה זמן עם גבר. הוא היה מאוד נחמד, אבל הבין בעצמו שאני ילדה. לפני כמה שנים פגשתי אותו במקרה באיזה סופרמרקט. הוא היה עם הילדים שלו. מיד זיהינו אחד את השני. זה היה מוזר. אמרתי לו שהוא תמיד יהיה יקר לי, והוא אמר אותו דבר. את מבינה, כשזה קרה לי בהתחלה, הייתי בטוחה שזאת סתם חוויה נחמדה וחד פעמית, שאני חווה כנערה. לא היה לי מושג שזאת תהיה בעצם הפעם הראשונה למשהו שיהפוך אחר כך ל"…

"למה"?

"לא יודעת. לדפוס. אולי אפילו סוג של פולחן".

"פולחן? את חושבת שסוגדים לך"?

"כמה מהם. הרי בשלב מסוים כבר הפכתי לאייקון".

הבטתי בה. שום מבוכה מהשמעת הביטוי הזה, ושום שחצנות.

 

אמיל (אמנון ליאונרד) נשמע כמי שסוגד לה. לפני כמה שנים הוא כתב עליה את "מלכתי". עמוס במליצתיות, שרק החשמל האלים באוויר, או נכון יותר – בכלי הנגינה – הפיג מראש את מתקתקותו הפוטנציאלית.

"מה בקשר לאמיל"?

היא הרכינה ראש ושתקה. עברו כמה שניות עד שהעזתי להביט בפניה המוסתרות שם למטה. ואז גיליתי שבעצם היא מחייכת. הרמתי את ראשי במהירות, לפני שתתפוס אותי. היא המשיכה לשתוק.

"תראי, אני מרגישה לא בנוח לשאול אותך על ההיכרות שלך עם האנשים שכתבו עלייך את השירים. זה נשמע צהוב ורכילותי, אבל מבחינתי, זה רק פתח הכרחי לשאול שאלות יותר מהותיות".

"תרגישי חופשי, באמת. מקסימום אני לא אענה. אל תדאגי. אני מסוגלת טוב מאוד לשמור על עצמי, בעצמי".

"טוב, אז"…

"אמיל ואני היינו חברים שנתיים".

"באמת"?!?

"מה את מתפלאת"?

"כי זה לא היה נראה ככה. וזה גם לא היה כתוב באף מקום. יודעים מזה"?

היא צחקה. "איזו מין שאלה מפגרת זאת. המשפחות שלנו והחברים שלנו ידעו".

"ואיך זה לא דלף החוצה"?

"זה שאת לא ידעת מזה, לא אומר שאחרים לא ידעו. מי שהיה צריך לדעת – ידע. ומה זה משנה בכלל? לא רצינו לעשות מזה עניין".

"אבל הייתם צריכים להשקיע הרבה בשביל להסתיר את זה".

"לא השקענו כלום. אני בהגדרה שלי לא דמות ציבורית, וגם אמיל הוא לא בדיוק טיפוס של מדורי רכילות. אבל למה התכוונת כשציינת שזה לא נראה ככה"?

"כי מי שמקשיב לשיר בהחלט מקבל את הרושם שמדובר באהבה נכזבת או לא ממומשת. כותבים ככה, בסגידה כזאת, שגובלת ממש בביטול עצמי, רק כשלא מתנסים בזה".

"מאיפה את יודעת"?

הורדתי ראשי, תוהה אם האדמומיות כיסתה גם את צווארי, ומה זמן התפוגה שלה.

"אני רצינית", היא סירבה להרפות. "יש לך ניסיון בדברים כאלה"?

"אממ… תיראי… אני חושבת ש… לא בדיוק".

 

המבט של נוהר טיפס על פניי בהיסוס עם עצירות קצרות רבות. בסוף נעצר על מצחי. חשתי את רכותו. יכולתי לכתוב עליה שיר בעצמי. כן. אולי אנסה בבית. אני חושבת שאני מתחילה להבין. יש בה חמלה אמיתית וסקרנות, שנראה לי שמקורה לא ברצון ללמוד על אנשים, אלא בכוונה אמיתית לעזור להם – להבין, לפתור, לחמם. ובזמן שריצד מבטה על פניי, שהה בקצותיו חיוכה, שכבר היכרתי ואהבתי. אם הייתי גבר, הייתי חושקת בה. לא! מתחתנת איתה.

"את יודעת", היא אומרת פתאום, "לא כל השירים שנראים כמו שירי אהבה, הם באמת שירי אהבה".

"למה את מתכוונת"?

"יש את הסוג השני –  שירי ההתנצלות, רגשות אשמה. את מבינה"?

"נדמה לי שכן, אבל תסבירי".

"נניח, אביק. הוא פשוט, איך אני אגיד? התחלנו להיות ביחד. זה היה נראה כאילו שנהיה ביחד, אבל משום מה, לא היינו ביחד. ואז הוא כתב לי – לא, לעצמו – את השיר, כשכבר לא היינו ביחד. זאת אומרת, ממש לא היינו ביחד. זה קורה הרבה. השיר בעצם לא עלי, אלא עליו. הוא כותב על עצמו באמצעות מחשבות על "מה יהיה, נוהר-נוהר, מה יהיה בכלל". את מבינה, אני בסך הכל טריגר מפגר. זה בכלל לא עלי. תורידי את השם שלי מהשיר, ותיראי ששום דבר לא מתקלקל".

"אז מה, הוא הרגיש אשם"?

"לא חושבת שאשם, בעצם. אבל ברור לגמרי שזה לא שיר אהבה. הוא לא אהב אותי בזמן שהשיר נכתב. אבל היו לו רגשות קלושים, והשם שלי עדיין הִבהב שם במוח שלו, כנראה. אז הוא כתב מנגינה עצובה וקישט אותה עם שמי. אולי זאת מזכרת. הנצחה של תקופה בחיים שלו, ששם הקוד שלה זה השם שלי".

 

כשנוהר הייתה עם אילן, היא כבר נראתה כמו גרופית. לפחות לפי התמונות בעיתונים מאותה תקופה: חצאית מיני, גופייה מעור, איפור כבד ומבנים מאסיביים לא ברורים שבתוכם מתחבאות כפות רגליה. "לא דשו בזה מספיק"? היא חייכה בלאות כשלחשתי "אילן".

"אבל מכל המלל הרב בעיתונים, לא הבנתי מה בעצם היה שם".

"עיזבי. כל הבלגנים היו בגלל הסמים. אני לא ממש גאה בעצמי בתקופה הזו. אבל יצאו שירים טובים, כולל השיר הזה. אני זוכרת אינטנסיביות ועייפות. אינטנסיביות ועייפות. חשבתי שזה יימשך ככה כל החיים. ואת יודעת משהו? חשבתי שנתחתן".

"רצית להתחתן איתו"?

"הייתי בת 21. זה מסביר את הכל, לא"?

חייכתי אליה. תהיתי אם היא באמת חושבת שאנחנו חברות, או שזו רק תחושה שהיא מעניקה לי במתת. "כן", אמרתי. "זה ילדות, הגיל הזה, אפילו לא גיל ההתבגרות".

ושוב היא הביטה בי בסקרנות, אבל אני הדפתי אותה באמצעות השאלה שנפנפתי בה בעדינות רבה: "ומה עם מור"? כשעשיתי את התחקיר לראיון הזה, הופתעתי לגלות כי גם מור היה כנראה בן זוגה או אהובה. אחר כך שמעתי את קולו המוכר שר את שמה באהבה רבה, ושיני כאב קטנות, אך רבות, נגסו בי קלות, אך כבדות בשל משקלן המצטבר.

"אני לא אדבר על מור".

גם לה כאב.

"אני מחכה כבר", אמרתי, "שתוציאי את האלבום שלך".

"מה זאת אומרת"?

"האלבום שלך, עם כל השירים שכתבו עלייך".

"זה לא נראה לך קצת מגלומני"?

"ברור שזה מגלומני. אז מה".

"אז מה"?!?

"זה מקסים בעיניי. אין לך אף פעם צורך לדפדף בין השירים שלך ולשמוע אותם אחד אחרי השני"?

"האמת היא שעשיתי לי פעם אלבום אוסף, ואני שומעת אותו לעיתים רחוקות, אבל זה בפירוש לתצרוכת עצמית. אולי כשאמות, יוציאו אותו. אבל בעצם אין לזה סיבה. כי מי אני? אני נואובדי".

"די. את נסחפת".

"זה לא שאני ממעיטה בערך עצמי, אני פשוט לא אישיות מפורסמת בזכות עצמי. לזה התכוונתי".

"מה באמת את עושה"?

"מה"?

"ממה את חיה"?

"אני מעצבת גרפית".

"איפה"?

"בעיקר בעיתונים, אבל בואי תיראי".

 

היא לקחה אותי ביד לחדר עבודה קטן וחשוך. לא הדליקה את האור, אבל הדליקה את המחשב, ואז הכניסה אותנו לקובץ זוהר ובו ציורים מאירים של ילדים מתהלכים בשבילים ומשתוללים בתוך בתים עמוסי ריהוט וקישוטים. "וואו", אמרתי.

"תודה. אני גם מאיירת של ספרי ילדים. זה בעצם הדבר שאני הכי אוהבת לעשות".

"אז את יצירתית. ידעתי".

"מה זאת אומרת"?

"פשוט הציקה לי השאלה הזאת. תהיתי אם מישהי שמשמשת השראה לאנשים יוצרים, היא בעצמה יצירתית, ככה שהיא מגרה אותם גם מבחינה פנימית. לא רק מבחינת היופי שלה. אז אני חושבת שענית לי על זה, נוהר".

"איך עניתי לך אם אני בעצמי לא מבינה"?

"עזבי. אני לא יכולה להסביר עכשיו. אבל ענית לי".

"טוב", היא ענתה בהיסוס לאה. "אני שמחה".

אבל היא לא הייתה שמחה.

 

 

 

 פרק 26: קשר עין

 

מאי עומד מולנו, אבל לא רואה אותנו, ולא בגלל שהוא מסונוור. האורות בכלל לא דולקים על הבמה. היא ניזונה רק מאור החשמל שמכסה את כל החדר הקטן, שבו עומדים שורות-שורות של כיסאות סטודנטים. גילי ואני יושבות בשורה הראשונה ומביטות בו. הוא לא רואה אותנו, כי לא מסתכל עלינו, ובעצם לא מסתכל על אף אחד מהקהל שלו.

עיניו עצומות כששר. אבל לעיתים הוא פוקח אותן, ואז מגביה את מבטו אל צידו, בצורת אלכסון לגובה.

"למה הוא לא מראה לנו את העיניים היפות שלו"? שואלת גילי.

"מאיפה את יודעת שיש לו עיניים יפות"?

"ראיתי קודם, כשהוא עבר לידנו בדרך לבמה".

"הסתכלת עליו"?

"ששש"… היסה אותנו מישהו.

 

"אין לו אומץ", אני חושבת, ומיד חוזרת בי: היית מסוגלת לעמוד ככה בעצמך מול המבטים של האנשים, שלא עושים שום דבר חוץ מלהסתכל עלייך? לבחון אותך?

אבל אני לא זמרת! בגלל זה אני לא זמרת.

"קשר-קשר עין", אני שרה בתוך ראשי, במנגינה של "אשת-אשת חיל". זאת המנטרה שלי כשאני קולטת אוטובוס בדרכו אל התחנה שבה עומדות רגליי. אני מתרכזת במילים, חושבת אותן תוך כדי מבט ממוקד בעיני הנהג המתקרב. העיניים שלנו נפגשות, והוא נעצר בדיוק לידי. תמיד. וכך אני עולה על האוטובוס ראשונה מבין הממתינים איתי בתחנה, אנשים משני צדדיי ומאחוריי.

"קשר עין", אבל הפעם, בחדר, אני לא יכולה להפגיש את זוגותיו ואת זוגותיי. הזוג שלי מסתובב סביבן, אבל לא מסוגל להיכנס לתוכן. "קשר עין"! אני נוזפת בו. האם זו יהירות? ביישנות?

 

שני השירים הראשונים מובעים בקול עדין-חזק, מסתלסלים באוויר, ואז הוא מעמיד את עיניו לרשות הקהל, אבל בוהה כלפינו, מסרב להתמקד. "תודה שבאתם", הוא אומר, ומחייך. עכשיו ברור שזאת מבוכה, ואני חשה את גילי נמסה לצידי. מביטה בה, והיא ממוקדת בו, אבל פתאום צובטת אותי. איי, זה כואב.

"ועכשיו אני אשיר לכם את השיר? אממ… בעצם אין לו שם! אתם יודעים, האלבום שלי כבר מוכן, אבל הוא מתעכב רק בגלל השמות של השירים. שירים בלי שמות יש לי. אוף, אני מדבר יותר מדי. בטח זה משעמם אתכם".

"לא! תמשיך, תמשיך", אני שומעת מישהי מאחוריי. הוא מעז לחפש אותה, אבל לא מתרחק מעבר לשורה הראשונה. וכך הוא פוגש לרגע את המבט של גילי, ומיד אחר כך את המבט שלי.

מיד אחר כך הוא חופר עם המיתרים של הגיטרה שלו. הם נאנקים, אבל הוא ממשיך. דייי – אני שומעת את צעקתם, ובאותו רגע נגינתו מתעדנת. כל הזמן עיניו מנסות להתחבא בין המיתרים. מתפצלות להרבה עיניים דקות, עד שלא רואים אותן בכלל.

 

"איזה שירים יפים, איזה מסכן", אומרת לי גילי בשקט, מסרבת לעזוב את המקום בתום ההופעה.

"למה מסכן"?

"שששקט. הוא ישמע אותנו. מסכן כי אין לו סיכוי להצליח".

"למה"?

"למה את שואלת? את יודעת את התשובה".

"אבל שירים כמו שלו… הם פשוט שירים יפים, וגם לא מסובכים בשביל שיגדירו אותם כשירים אלטרנטיבים".

"בעולם מושלם", אומרת גילי ונעצרת. את המילים האלה אמרנו כל כך הרבה פעמים. אנחנו חוזרות וחוזרים על עצמינו. כבר משעממים.

"למה עוד לא הלכנו"?

"הנה התשובה", גילי מחייכת במבט מסומם. מתברר שמיקמה אותנו בכוונה בדרך אל הבאר. עכשיו אין לו ברירה אלא להיתקל בנו חזיתית. "תודה על ההופעה. מאוד נהניתי, נהנינו", היא צועקת אליו את המילים בקול שאינו קולה.

"באמת"? יש לו חיוך ענק.

"באמת באמת"!

"תודה לך, לכן. טוב לשמוע, באמת".

"באמת"? סונטת גילי.

"באמת באמת".

ואז, בזמן ששניהם מחייכים, העיניים הנפגשות שלהם מתנתקות. כל זוג יורד בבת אחת, אך באותו קצב, אל הרצפה שמתחת בעליו. "אני צריך ללכת", הוא ממלמל בלי להסתכל, ונמלט.

"גם אנחנו", לקול של גילי נוספה בהילות כשהיא תופסת את ידי ומוציאה אותי משם.

"מה קורה גילי"?

"זה לא בסדר. הוא חייב להצליח. את חייבת לכתוב עליו שלומית".

"כאילו שאם אכתוב עליו הוא יצליח".

"מה הבעיה שלך"?

"אין לי בעיה. בסוף אני אגיע אליו. פשוט יש לפניו רשימה ארוכה של מוזיקאים מסוגו".

"את לא אוהבת את המוזיקה שלו"!

"אני כן אוהבת. מה קורה לך גילי? יש לו שירים מקסימים".

"כן".

"ולך יש עיניים פנאטיות עכשיו. את צריכה לראות את עצמך. שילוב של מבט מיסיונרי ומאוהב".

היא שותקת.

למעשה, המבט שלה עייף. "שנשתה קפה"?, אני תוהה.

"לא, אני עייפה. ואת צריכה עכשיו לכתוב, לנסח את מה שאני לא הצלחתי".

"מי אמר שאני אצליח"?

"לילה טוב".

*

רישומים אחרי הופעה

 

צבע הקול של מאי: ירוק.

ירוק עמוק, שמעורבב עם טיפה צהוב. ומזהיר. הופך אותו זוהר. וגם ירוק שנהיה תורכיז, וגם בהיר מאוד, וכהה עד שהוא משחיר, דרך כל הגוונים שבאמצע. והוא יפה כשמתערבב בו לבן. וכששמים אותו ליד לבן, וליד אדום.

הריח שלו: דשא.

 

 

 

 

פרק 27: אדר ג'

 

"אבל משעמם לי לשיר ג'יבריש", אמרה גילי, ומיד הצביעה על בטנה כשהיא מביטה בי, כאילו שאוציא משם משהו.

"דווקא יש לי", חייכתי. "אבל זה מטופש".

"שלומית מת-ב-יי-ש-ת", שר יודה.

"שלומית תשיר לנו סו"-

"לא"! קבעתי, אבל ביקשתי מגילי שתעשה עם הגיטרה בדיוק מה שהיא עשתה מקודם, ותוך כדי זה דקלמתי: "אולי היא זרה, המוטיבציה / אבל אני אפילו לא אסוציאציה / ובטח שלא אופציה // אך בינתיים מדבר צייה / חוצה מעבר חצייה / בדרך להיות קרצייה // כי אני

"לא אופציה"! הצטרף אלי גיא, בלי ששמע את השיר מעולם.

 

במשך כל החזרה הוא היה שקט, ואפילו ניסה לא לצחוק מהבדיחות הפנימיות שלנו, אלו שלא ניתן לשחזרן בחלל שאינו כולל אותנו מנגנים ושרים. כולנו הבטנו בו.

"הי", התקוממתי, "גנבת לי את התהילה".

"חשבתי שאת מתעסקת בדברים יותר חשובים מתהילות".

"אבל הם לא צחקו מהבדיחה שלי", הראתי על הבנים.

"באמת לא הספקנו. מוכנה לחזור על זה"? שאל אלישיב.

"אין זמן", כעס גיא."וחוץ מזה, אם הבנתי נכון, אתם מצפים שאני אשמיע את דעתי על המפעל שלכם". היה לו את המבט השיכור: קלוש מכדי לבהות, גדוש מכדי ללהוט. הרגשתי מוחמאת. הפעם זה לא היה אלכוהול. זאת הייתה המוזיקה שלנו. אפקט טהור של המוזיקה.

"מה פתאום", עניתי, וגילי הוסיפה: "אבל אם אתה כבר כאן".

"אז חוץ מזה שחסרה לכם עוד גיטרה – במשך כל החזרה שלכם משהו הפריע לי. אני לא יודע אם מפריע זאת המילה. בכל אופן, עכשיו אני מבין מה לא מסתדר לי. תענו לי על זה אתם: למה אתם להקת רוק דתית? או בעצם במה"?– במה"?

"אני לא מבינה", אמרתי.

גילי אמרה: "הוא בטח מתכוון לטקסטים. נכון? אנחנו באמת לא בסדר, שלומית. שמת לב שאלוהים לא מופיע במילים שלנו"?

"אין אלוהים", התלהב גיא. "ככה צריך לקרוא לכם. את מבינה, שלומית? לא רק בטקסטים. בהתייחסות הוא לא קיים. לא רק בהתייחסות המפורשת. אז מה ההבדל ביניכם לבין כל להקה אחרת"?

"תקשיב", ביקשתי. "אנחנו להקה דתית, אבל זאת לא אג'נדה. מה פתאום? אנחנו פשוט דתיים. מתלבשים אולי אחרת, לבנים יש כיפות, אנחנו לא מופיעים בשבת. וזה החידוש. חוץ מזה, אנחנו עושים את המוזיקה שלנו, שאנחנו מקווים ושואפים לכך שהיא תהיה טובה. וזהו. אין הבדל בינינו לבין להקות אחרות. ומהבחינה הזאת גם אין בשורה".

"גרוע", קבע גיא.

"אבל יש סולנית דתייה", קיפצתי במקומי.

"וואו", להט גיא. "את רוצה להגיד שיש ממש בחורה ששרה סולו? בעצמה ולא עוזרים לה? זאת מהפכה לוהטת. לא היה כאן כזה דבר. לא היה באף מקום".

"אל תצחק עליה", הפצירה גילי. "במגזר שלנו זה חידוש עצום. אצלינו זאת באמת מהפכה".

"זה לא רלוונטי", כעס גיא. "קחו לכם כתבת שער ב'הצופה' ותעזבו אותי".

"למה אתה מעליב אותן", אמר יודה, שעד אז התלחש עם אלישיב ועם הכלים.

"יודה, אל תלכלך", ביקש גיא, "ולא יזיק גם לך ולאֵלְיה להצטרף לדיון".

"אני פשוט לא מבין למה חשובות ההגדרות", הגיח אלישיב.

"הן חשובות", נאנחתי. "גיא צודק, ואלישיב: אולי גיא לא נראה ככה, אבל הוא משלנו. בצד שלנו. לטובתנו. צריך להקשיב לו. אין לי מושג מה הוא אומר, אבל הוא צודק".

"בטח שיש לך מושג", רטנה גילי.

"אז מה, אנחנו כמו כל להקה"? הביטה גילי בגיא.

"תשאלי את שלומית. למה את פונה אלי. היא סמכות לא פחות ממני".

"אבל היא חלק מאיתנו".

"הוא מתחמק", הבהרתי. "אין לי מושג למה, אבל הוא מתחמק".

"אני מתחמק", הגיע האישור. "אתם לא דומים לאף אחד, אבל אני לא יכול לקבוע שזה בגלל הדתיות שלכם".

"אבל כל להקה אמורה להיות שונה מלהקה אחרת", אמר יודה.

"תמים", סינן אלישיב.

"אז זה מראה שהצלחנו"? שאלתי בתקווה.

"אתם עוד כל כך בהתחלה".

"אל תתחמק", אמרה גילי.

"אם תמשיך לסבן אותנו, סופך יהיה שתמצא את עצמך בתור המפיק המוזיקלי שלנו".

"לא", אמר גיא. "רק לא זה. אני מבטיח להיות ילד טוב".

"ילד טוב לא מתחמק", אמר יהודה.

"יש בכם משהו".

"זה הכל"? שאלה גילי.

"זה כל מה שאני מוכן להגיד".

"תגידי, שלומית, אתם לא צריכים לעשות עיתון"? קרץ לי אלישיב.

"זה לא יעזור לכם גם אם אני אשאר איתה לבד", הבהיר גיא. "מה שאני לא אומר לכם עכשיו, אני לא אגיד לה גם בחדרי חדרים" – ויצא מהחדר.

 

רציתי לצעוק אחריו. לבקש שיישאר. היו לי שאלות נוספות, מדורגות במוחי לפי רמת הקושי, מהקל אל הכבד, אבל פחדתי להיראות תלותית.

"מה עכשיו"? שאל אלישיב.

יודה השמיע את התיפוף הזה, שמשמיעים המתופפים של תוכניות האירוח אחרי הפאנצ'ליין הדלוח של המנחים.

"חשבתם על מה שהיינו אמורים לחשוב"?

"את חשבת"? שאלה גילי.

"ברור. נראה לך שלא? אני חושבת על זה כל הזמן, בשוכבי ובקומי. אני גם מטרידה אנשים אחרים. גיא כבר איים עלי בפיטורים".

"כל הזמן גיא הזה. את לא חושבת שאת מגזימה"? התריס אלישיב.

"של נעליך מעל רגליך", אמר יודה, והביט בי. "לא"?

"איך שאתם רוצים. לא נראה לי שזה עומד בקריטריונים של סגידה, אבל לא אכפת לי שתחשבו ככה".

"לא אכפת לך"? תהתה גילי.

"את חושבת שאני סוגדת"?

"לא, את סתם מתלהבת".

"תשמעי, פעם זה היה עלבון בשבילי, לשמוע שאני מתלהבת. אבל אני חייבת לשתף אותך, בעצם אתכם, במה שגיליתי בעבודה שלי בעיתון! אני צריכה אולי לכתוב באמת מאמר, כי זו ממש תוצאה של מחקר שיטתי".

"דברי", ביקש יודה. "מה השתתקת דווקא עכשיו"?

"אז ככה: היוצרים הכי גדולים, הם הכי מתלהבים. וככל שהם יותר גדולים, זה ברמה יותר אינפנטילית".

"אני לא מאמינה", נבהלה גילי.

"תיראי, אני לא מתיימרת להכליל, וברור שיש יוצאים מהכלל, אבל אני בפירוש מדברת על כל אלה שהיכרתי במהלך העבודה שלי".

"על כמה את מדברת"? שאל אלישיב.

"על עשרות".

"מעניין", הרהרה גילי, תוך כדי שליוותה את עצמה עם הגיטרה, כמו שהיא נוהגת לעשות בעיתות מבוכה.

"נכון"? חייכתי אליהם.

הגיטרה של גילי הרהרה בקול.

"טוב, אנחנו חורגים מהנושא", אמרתי. "האמת היא שאף פעם לא עשינו באמת סיעור מוחות אמיתי, אז בואו ננצל את ההזדמנות שאנחנו קצת יותר קומוניקטיביים מהרגיל".

"על מה אנחנו מדברים"? שאל אלישיב.

"על השם שלנו", הבהיר יודה.

"אבל אין לנו שם"!

"כל השמות הטובים תפוסים", התעשת אלישיב.

"אמרתי לך כבר אלף פעמים שכשאין לך מה להגיד, פשוט אל תגיד. לא חייבים כל הזמן לדבר", ביקש יודה.

"לפחות אני לא סובל מהתנוונות מיתרי הקול", ענה אלישיב.

"די"! כעסה גילי. "בהתחלה זה היה לפחות חינני".

"בני הדודים החליפו ביניהם מבטים. "אל תטרח", אמר אלישיב. "יש לה חבר".

"יש לה חבר זה שם הלהקה"? היתממתי כדי למקד אותם.

"כן. זה גדול", התלהב אלישיב. "רגע, אולי 'יש לי חבר'. לא, לי בעצם יש חברה. כלומר אין לי, אבל בטח שאין לי חבר".

"מה איתי"? נעלב יודה.

"גם לך אין חברה, וגם אין לך חבר".

"יש לי. אתה חבר שלי".

"מה פתאום. בקושי בן דוד. מה אני נראה לך, הומו"?

המבטים של גילי ושלי התנגשו בכוח. "הלאה", ביקשתי, בזמן שגילי הכריזה: "נקסט".

"אולי ראשי תיבות של השמות שלנו"? היסס יודה.

"בואו נראה", מניתי אותם: "גילי, יהודה ואלישיב. הי, זה יוצא" –

"גיא", השלימה גילי לקול הצמרמורת שלי.

"אבל רגע, מה עם שלומית"? שאל יניב.

"מה פתאום, אני לא בלהקה".

"את לא בלהקה"? שאל אלישיב. "אז מה את עושה כאן"?

"מה אתם עושים כאן", נבהלתי כשהבנתי שעניתי ברצינות.

"אז מיצינו את הראשי תיבות"? שאל יודה.

"כן", אמרה גילי. "שלומית"?

"מה"?

"על מה את חושבת"?

"שאולי אתם צריכים לנגן. אולי מתוך השירים השם יבוא".

"בעזרת השם", אמר אלישיב, וכשלא נענה, הבהיר: "זה אמור להיות שם של להקה".

"אם היינו חילוניים, זה היה מתאים", פסקה גילי, "אם אתם מבינים למה אני מתכוונת".

"מבינים", ענינו.

"שלומית", התפרץ לחדר גיא. "סליחה שאני מפריע, אבל נגמרו הדפים במדפסת. יש לך מושג אם יש עוד דפים"?

"חיפשת במגירה של רונה"?

"היא נעולה. יש לך את המפתח"?

"כן, זה במגירה השנייה מלמטה".

רגע, אני יודע"! זינק אלישיב. "איי 4"."

"מה איי ארבע", התבלבל גיא.

"שם ללהקה שלנו"!

"יש כזאת להקה", אמרנו גיא ואני ביחד.

"באמת"? אמרה גילי.

"בהחלט", אמר גיא. "שלומית, כדאי שתעדכני אותם בסצינה האמיתית של המוזיקה בארץ".

"אולי משהו מעולם האינטרנט"? הציע יודה.

"כמו מה"? שאלתי.

"צ'אט? פורום"? היסס יניב.

"יש כאלה להקות", אמרנו גילי ואני.

"וחוץ מזה", אמר לו אלישיב, "מה כאן הייחוד שלנו"?

"ומה הייחוד שלנו באיי ארבע"? כעס יודה.

"לפחות זה שם נייטרלי, שאפשר לצקת לתוכו את התוכן שלנו", סינגר אלישיב.

"אז אולי תוכן"? תהתה גילי.

"נחמד, אבל גם מתיימר", עניתי.

"ומשעמם", התאכזר אלישיב.

הבטתי בתקרה – לבן? מנורה?, ברצפה – מרצפת? שטיח? אבק? שואב? מגב? פח זבל? כיסאות? ספה? שולחן? בקירות – פוסטר? לוח שנה? "באיזה חודש אנחנו בכלל"?

"מרץ", אמרה גילי בזמן שהבנים קראו: "אדר ב'".

היה שקט.

"אדר ב'"! צעקנו כולם.

"יש"! התלהבה גילי וחיבקה אותי.

"יש לי רעיון יותר טוב", אמר יודה. "אדר ג'"!

"אבל אין כזה דבר", נזף בו אלישיב.

"בדיוק"! קרא יודה.

"בדיוק", אמרנו גילי ואני.

"בדיוק", הצטרף אלישיב.

"תביאי את גיא", ביקשה גילי.

"כן"?

"מה דעתך על שם ללהקה, אדר גימל"? שאל יודה.

"יש כזה דבר"? שאל גיא.

"לא"!!! צעקנו.

"אז… עד עכשיו לא היה", אמר גיא.

 

 

 

 

פרק 28: אל יתקמט יומי

 

אבל בכל זאת אני אסירת תודה לו, על כך שהרחיב את מנעד התחושות שלי. פעם חשבתי שיש חיבה ויש אהבה ויש חוסר אהבה, ויש שנאה. היום אני כבר יודעת שכל אחד מהרגשות האלה הוא הקוטר של מעגל, שההתרחשויות נמצאות לפעמים בשוליו. שגם פיסת עור בודדה היא מלאה בעצבים, וכל אחד מהם מפיק תחושה שונה. פעם היו בעולם שלי התחלה ואמצע וסוף. אבל בזכותו הכרתי גם את ההתחלה של ההתחלה, ואת האמצע של ההתחלה ואת הסוף של ההתחלה. וגם: את ההתחלה של האמצע, ואת האמצע של האמצע ואת…

גילי מתפרצת אל מחשבותיי. "מה קרה? חשבת שזהו זה"?

"על מה את מדברת"?

"את עדיין לא מבינה שאני תמיד מדברת על אותו דבר"?

"על הלהקה"?

"גם הלהקה היא חלק מאותו דבר. טוב, תעזבי. אני לא בענייני פילוסופיה עכשיו".

"אז באיזה עניינים את עכשיו"?

"חסר משהו. את אמורה לדעת למה אני מתכוונת. תגידי, למה בעצם הפסקת לבוא לחזרות"?

"אני לא מאמינה שאת אומרת את זה. זאת את שביקשת ממני לא להופיע לכל חזרה, והבטחת להודיע לי כשיקרה משהו מעניין".

"ממתי את שומעת לי"?

"ממתי שיש לי המון עבודה. אז מה קורה, יש משהו מעניין"?

"זהו. שלא ממש".

"טוב, מה את רוצה? זאת עדיין ההתחלה, לא"? וחשבתי: זאת ההתחלה של ההתחלה או כבר האמצע של ההתחלה?

"כן, אבל אם המצב לא ישתנה בצורה דרסטית, זה יישאר ככה. אנחנו כל הזמן נישאר בהתחלה".

"מוכנה להיות יותר ספציפית, גילי? יש לי הרגשה שאת יודעת בדיוק מה חסר".

"ברור, אבל אני רוצה שתגיעי לזה בכוחות עצמך".

"גילה"!

"גילי".

מה יש במוזיקאים, וגם בחברים שלי, ובעיקר במוזיקאים שהם גם חברים שלי – שמכשיר אותם להיות מעצבנים במיוחד ברגעים הכי לא מתאימים. במצבים שבהם אני חוזרת אחורה כדי לקחת חפץ מחשבה ששכחתי, ומניחה אותו על המחשב, ומתבוננת בו, רגע לפני שאכניס אותו פנימה, והוא ינופף לי לשלום מתוך המסך.

גילי יוצאת מהחדר, במהירות, לא כמו מישהי שמחכה שיחזירו אותה. "גילי"!

היא לא חוזרת. ברור. אני אמורה ללכת אחריה. אף אחד לא אוהב שמתמרנים אותו, אבל גם התמרדות זו כניעה למניפולציה, מעצם ההכרה בה.

 

אני יוצאת מהחדר, ובמקום לפנות בחדר החזרות, נכנסת למטבח. פותחת את המקרר, אבל עוגת העידוד שאפיתי רק אתמול, היא עכשיו חצי שורה עקומה והמון פירורים.

אז אני מגיעה בידיים ריקות לחדר החזרות.

"שלום רב שובך", אומר אלישיב.

"שלומית, התגעגענו", אומר יודה.

גילי מיישרת את סליל המבטים שהופקד בעיניה ומעבירה לי אותו בשתיקה.

"גם אני התגעגעתי".

גילי נגעה במיתרים והם הגיבו מיד. שני הבנים הצטרפו. גילי שרה: "אל יתקמט יומי, שהחל מגוהץ".

ושוב חשתי את צמרמורת הבושה מכך שמחשבותיי הסודיות הן מילים ברורות שזרים שרים.

דממה השתררה בסוף השיר. כשהחלה לייצר מוזיקה שחופרת באוויר, כדי להציג לראווה את צדו הפנימי, הריק, הבנתי שאני זו שאמורה לדבר. "כן. טוב. חזק".

"מה טוב, חזק"? התאכזבה גילי.

"יפה"? היססתי.

"מושלם"? שאלה גילי.

"לא. מה פתאום. עוד לא".

"כי מה חסר"?

"כן, חסר".

"אבל מה"?

"לא יודעת".

"חסר לנו בסיסט", אמר יודה.

"אה, נכון. ברור. אבל למה אתם לא אומרים"?

"כי רצינו שזה יבוא ממך", הסביר אלישיב. "ניסיתי לארגן איזה התערבות. גילי אמרה שאת ישר תשימי לב, ואני התווכחתי איתה. אני חושב שבסיסט זה רק תוספת טובה, אבל אפשר גם בלעדיו".

"מה אתה מדבר"? כעס יודה.

"טוב, זאת דעתי".

"בסדר. נמצא בסיסט" – הביטחון שלי הפתיע אותי.

"אבל מעולם לא הפסקנו לחפש", עדכנה אותי גילי. "אנחנו פשוט לא מוצאים".

"תגידו", בקעו ממני מילים בלי לבקש את רשותי ואת אישורי, "הוא מוכרח להיות דתי"?

"כן", אמר יהודה בזמן שאלישיב אמר "לא" וגילי שאלה "למה, יש לך מישהו"?

"ניסיתם לבדוק באינטרנט? יש לוחות מודעות וכל מיני פורומים של מוזיקאים".

"אנחנו יותר בקטע של חבר מביא חבר", הודיע אלישיב.

"טוב, אני צריכה לחשוב. המוזיקאים שאני מכירה, כבר שייכים לאיזו להקה, ומי שלא שייך ללהקה, עובד בעיקרון לבד. אני מניחה שאתם לא מחפשים שכיר חרב, אלא מישהו שיהיה חלק אורגני מהלהקה".

"בדיוק", חייכה אלי גילי סוף-סוף.

"אני מבינה שבסיסט זה תפקיד קל יחסית, נכון? לא כל כך בעיה ללמוד אותו, למי שיש לו גישה, כמובן".

"למה? את מעוניינת"? שאל אלישיב.

"לא, מה פתאום. אני"?

גילי הזיזה את ראשה לזווית שבה לא יכולתי לשמוע את טון מבטה.

קמתי. "בסדר. מצטערת שאני לא יכולה להישאר יותר. תדעו לכם שממש השתפרתם. אתם כל הזמן משתפרים".

"את באמת שומעת את זה"? שאלה גילי.

"בטח".

 

בחדר מצאתי את גיא. "כן, אני יודע, בסיסט", הוא אמר עוד לפני שאמרתי לו שלום.

"יופי. אז מה עושים"?

"זאת יכולה להיות בסיסטית"?

"למה? יש לך מישהי"?

"את יודעת, אומרים שלנגן על בס זה די קל. זה לא כל כך מסובך".

"די. כבר עברתי את שיחת המוטיבציה הזאת לפני רגע".

"באמת"?

"רגע. אל תגיד לי שאתה השתלת אצלם את הרעיון הזה".

"אל תגזימי".

שתקתי.

"הי, גילי, הדברים האלה לוקחים זמן".

"שלומית! השם שלי שלומית"!

 

אף אחד כבר לא היה בתוך המחשב שלי. האם תמיד הדרך מוכרחה להיות אל העבר? אולי אצליח לנפק לעצמי חפץ כלשהו מהעתיד שלי. על מה אני רוצה לחשוב?

בלי שרציתי, דמיינתי גיטרת בס, ומיד ניסיתי לבדוק אל מי היא מחוברת. זה היה גבר, למרבה הקלתי. ניסיתי להפוך אותו מכל הכיוונים כדי לראות אם יש לו כיפה, אבל היו לו תלתלים מתעתעים.

התרכזתי בגוף שלו, אבל הבגדים שלבש היו ארוכים מאוד ועוטפים מדי.

"מה את עושה"? אמר גיא בטלפון.

"תגידו, מה יש לכם היום שקשור אלי? למה אתם מטרידים אותי דווקא כשאני מנסה לנסח את המחשבות שלי לתוך המחשב"?

"מי זה אתם? מה זה הלשון רבים הזאת"?

"כי אתה לא הראשון שמסיט אותי היום. כבר היו רבים לפניך".

"מי הסיט אותך? מה? את כבר סוטה"?

"כן! מה שלומך"?

"עוד לא ענית לי על השאלה".

"מה שאלת"?

"מה את עושה"?

"מחפשת בסיסט".

"מה"?

"או בסיסטית. מכיר"?

"בסיסטית"?

"או בסיסט".

"לא חושב. ניסית אולי את גיא"?

"גיא"?

"אומרים שקל ללמוד את התפקיד של הבאס".

"אתה יודע כמה פעמים שמעתי היום את המשפט הזה? אתה כל כך לא מקורי גיא. בעצם, אתה מקורי. כל האחרים ניסו לרמוז לי שאולי אני אהיה הבסיסטית".

"רעיון לא רע".

"לא. אני לא רוצה להיות בלהקה".

"אבל את כבר בלהקה".

"בדיוק מהמקום שמתאים לי".

"טוב. אני מאמין לך. תגידי, את עסוקה"?

"אמרתי לך, אני מחפשת בסיסט".

"באינטרנט"?

"במחשבות שלי".

"אז בשביל מה את צריכה מחשב"?

"כדי לחשוב".

"לא הבנתי, אבל תשמעי, מה דעתך לצאת איתי עכשיו? אני מוכרח לצאת עם מישהו".

"מה עם גיא? או שכבר ניסית אותו והוא לא יכול".

"לא ניסיתי אותו. מה? הוא לא יכול? למה? מה הוא עושה"?

"לא יודעת. עובד. לא אמרתי שהוא עסוק".

"אני פשוט רוצה אותך".

"נשמע טוב מדי. מה קרה"?

"כלום. בואי, נלך לאיזה פאב עם הופעות, אולי אפילו ננחת על הופעה טובה. הי, אולי נמצא את הבסיסט שלך. בעצם ככה מצאת את יודה, לא"?

"בערך. כן. אבל אז גילי הייתה איתי. יש לה טביעת עין".

 

הבטתי בו. ראיתי את התלתלים המדובללים, את המצח המפכה, ואת העיניים שלו – שמעייפות נהיות קטנות. "אתה בטוח שאתה במצב של ללכת להופעה"?

"כן".

כמה ימים אני לא משגיחה עליו, וכבר הוא משגשג בדכדוכו.

"לא שלומית. בעצם לא. כבר אין לי סבלנות למקומות אפלוליים. לחדרים חשוכים. בואי נלך הביתה ונדליק את כל האורות".

הלכנו הביתה. "מה קורה ילד"?

"אני אוהב שאת מדברת אלי ככה. את צריכה ילד. בעצם את צריכה חבר. בעצם את צריכה לחבק אותי עכשיו, את יודעת".

"די. גיא. אני לא יכולה".

"למה"?

"די".

שתיקה. שמעמיקה. שנינו כמעט נרדמים על הספה בסלון. ראשים שמוטים כמעט נפגשים ביחד. "זה גיא, גיא"?

"אולי".

"אבל החושך בחדר? זו רק הייתה שמיכה מעל לראש שלך, גיא".

"באמת? ככה את חושבת"?

"כן, גיא".

 

 

 

 

פרק 29: מועצת העיניים הדתיות

 

המתופף מכה בתופים בעדינות. בזהירות. וכל הזמן נמצא בקשר עין איתה. מביט בה בשאלה, בדאגה, בריכוז. מתבונן בה בתימהון, במתיקות.

"איפה גילי"? שואל אלישיב, ויודה נצמד אליו, לשמוע ממני את התשובה.

"לא בטוח שהיא תגיע", אני לוחשת. "אבל היא תנסה".

"אוף", רוטן אלישיב, "חשוב נורא שהיא תראה את להט".

"למה, בגלל ששתיהן נשים"? שואל או סונט יודה.

"שקט!!! תהיו בשקט"! מרעישים סביבנו אנשים.

להט מחייכת אל המתופף. הוא מתבונן בה עוד פעם, ואז מקבל כוחות. עכשיו ההופעה מתחילה באמת. הגוף שלי, הוא לוקח אותי איתו לממלכת התנועות והתזוזות שתמיד חוזרות. מוביל, ואני אחריו. פתאום הבנתי ששמעתי את המוזיקה של להט לא בצורתה הנכונה. בכלל לא ידעתי שהיא חזקה. וזה היה עד עכשיו כמו אוכל חם, שמוגש קר.

טפיפות רכות על גבי. בלי להסתובב אני יודעת שזו גילי. אני מוצאת את ידה מאחור וחופנת אותה לרגע. הנה, ידי מסמנת לה, הבנתי שזאת את, שהגעת. עכשיו תתרכזי במה שקורה על הבמה, וחוץ מזה, אני רוצה להמשיך לרקוד בחושך. זה נעים. אני מקווה שאף אחד לא רואה אותי. וגם אם כן, כמעט ולא אכפת לי.

 

"שנגיד לה שלום"? שואל אחר כך אלישיב.

"לא חושבת. בעצם למה לא? כן", אני אומרת.

ארבעתנו מתקרבים ביחד. שני בנים, שתי בנות.

להט, בתוך ערימת אנשים, מבחינה בי, מבחינה בחברים שלי, ומבטה שואל: אלה שלך?

אני מקפיצה את חיוכי. כן, ראית מה זה? אין מה לעשות…

היא מסמנת לי בראשה: תיכף. עוד מעט, טוב? תעסיקו את עצמכם. התחייבויות, את יודעת.

אין בעיה, אני מסיטה את חיוכי. קחי את הזמן.

"מה קורה"? שואלת גילי.

"נראה לי שהיא עסוקה קצת עם האנשים האלה, אבל לא נורא. בואו נשב על הבאר".

"שלומית! סחתיין! מה קורה לך? כל הכבוד", נפעם אלישיב.

"תגידו, הוא בסדר"?, שאלתי את גילי ויודה.

"לא", הסביר אלישיב, "פשוט לא ידעתי שאת בקטע של אלכוהול".

"אה, זה? חשבתי להזמין קולה, אבל אתם יודעים מה? אולי אני אנסה בעצם בירה. מה כבר יכול לקרות".

אלישיב ויודה היכו בהתלהבות זה בידו של זה, וגילי שאלה בעניין אדיש: "מה, אף פעם לא שתית בירה"?

"ניסיתי, אבל זה היה מר".

"את כל כך מצחיקה".

 

גם הפעם זה היה מר, אבל שתיתי את תכולת הבקבוק בגבורה, למרות רפלקס ההקאה שהופיע.

"תגידי משהו", אמר אלישיב.

"מה"?

"לא, אני פשוט רוצה לבדוק אם את מצחקקת".

"למה שאני אצחקק"?

"תעזוב אותה", אמרה גילי. "אז מה אתם אומרים על ההופעה"?

"אני לא אובייקטיבית", אמרתי. "היא די חברה שלי".

"אז את לא יכולה לשפוט את המוזיקה שלה"? תמהה גילי.

"אני אוהבת אותה, אז מראש אני אוהב את מה שהיא תעשה, גם אם זה יהיה גרוע".

"וזה היה גרוע"?

"מה פתאום. להיפך. מאוד להיפך. מה אתם אומרים, בנים"?

"נחמד ביותר", אמר יודה.

"ואתה מתכוון לזה? או שזו סתם תשובה דיפלומטית"?

"זה מה שזה. נחמד ביותר, אבל זהו".

"מה קרה לכם"? כעס אלישיב. "היא שדה! שדה דגולה. וגם המתופף שלה. וראיתם בכלל את הבסיסט שלה"?

"אז זה העניין", אמרה גילי, בזמן שאני מלמלתי: "האמת היא שבקושי. הוא עמד שם מאחור והסתירו אותו".

"ומה את חושבת, גילי"? שאל יודה.

"הופעה מעולה. מה קרה לכם, בנים ובת? הרגשתי שהיא לוקחת את המוח שלי, מעיפה אותו לבטן, ושם הוא מתפצל. חצי אחד נשאר שם, חצי שני קופץ לגרון, ומתמקם שם, וחצי שלישי עף בכלל החוצה".

"חצי שלישי"? תהה יודה.

"מה אתה מתרגש? שמעת מה קרה לחצי הרביעי"?

"אוי גילי גילי", התמוגג אלישיב. "תמשיכי ככה, ואני אתאהב בך".

גילי חייכה אליו חיוך עמום, בואכה נבוך.

"אז נהנית", ניסיתי לעזור.

"כן. תודה".

"על מה"?

"שהכרחת אותי. היא לא מסמנת לך משהו"?

"מי"?

"להט שלך"!

המועדון החל להתרוקן, ומוקד הערב ישבה בדד במפקדתה הזמנית באחד השולחנות והציצה אלי. "בואו נלך אליה".

עד שקמנו באיטיות והגענו, הצטרפו אליה המתופף והבסיסט שלה. "תכירו", היא אמרה, "מוש ונוש, חטיבת הקצב שלי. וזאת שלומית מפרוטוקול. ומי האנשים הנחמדים האלה שהבאת איתך"?

"אלה הלהקה שלי. גילי הסולנית, יודה המתופף ואלישיב הגיטריסט".

"אני לא מאמינה! ממתי יש לך להקה"?

"זאת לא ממש הלהקה שלי. כלומר ממש כן. אני מתכוונת שהם שרים את השירים שלי".

"ובאיזה סגנון אתם שרים"?

הסתכלנו אחד על השני. "טוב", היא צחקה. "אני יודעת. גם אני שונאת הגדרות. אין לכם מושג כמה שאני מתעצבנת כששואלים אותי שאלה כזאת. איך אפשר בכלל לענות על זה"?

"זה כמו לשאול איזה סוג דתי אתה", אמר אלישיב.

"למה אתה מתכוון"? שאלה להט.

מועצת העיניים הדתיות התכנסה מיד, ובתום התייעצות של שנייה, הפעילה את שלוחות הגרון, ששיווקו צחקוקים מתוחים.

"מה"? התבלבלה להט.

"עיזבי, לא נצא מכאן. תאמיני לי שאת לא רוצה להיות נוכחת בסימפוזיון המיגזרי הזה", אמרתי לה.

"אבל זה מעניין אותי"!

"זה משעמם, באמת", גיבתה אותי גילי.

"תגידו", פנה אלישיב לגברים של להט, "באמת קוראים לכם מושי ונושי"?

"אני מניח שזה משה ומנשה"? תהה יודה.

להט ושניהם דמעו מרוב צחוק. "נראה לך"? התמוגגה להט. "זה רק שמות חיבה ערסיים כאלה".

"אה, הוקל לי", שמחה גילי.

"אז איך קוראים לכם"? שאלתי.

"בני ומני".

"אז זה באמת קצת כמו מושי ונושי".

"אמרתי לכם"! צרחה להט. "אני לא סתם ממציאה שמות. שנלך לשתות משהו"?

"אבל זה מה שעשינו עד עכשיו, לא"? התבלבל יודה.

"התכוונתי שנצא מכאן. שנשתה במקום אחר", הסבירה להט בסלחנות שמשתדלת מאוד לא להתנשא, אבל משהו בכל זאת מבצבץ.

משום מה, כולם הסתכלו עלי. "בואו נצא מכאן", שמעתי את קולי מהסס לו.

יצאנו.

"אחרייך", אמר אלישיב.

הבטתי בלהט. "את לא נראית לי מתה להשתכר", היא אבחנה אותי.

"דווקא חשבתי שאני שיכורה", השווצתי. "אף פעם לא שתיתי כל כך הרבה".

"כמה שתית"? הסתקרנה להט.

"בירה אחת".

"ו"?

"ומה"?

"ומה עוד"?

"זהו".

להט הזיזה את ראשה ונתקלה במבט של גילי. "ככה אתם"?

"מי זה אתם"? התגוננה גילי בעוינות.

"הדוסיים", הטעימה במלרע-רע כאנתרופולוגית עוינת.

"ככה שלומית".

"והיא בשום אופן לא מייצגת אותנו ואת המיגזר כולו", נאם אלישיב.

"עוד פעם אתם עם המיגזר שלכם"? כעסה להט. "תגידו, מה נתקענו על המדרכה הזאת"?

"ככה זה כשנותנים לשלומיתי לנווט", אמר אלישיב.

"די, תעזבו אותה. אתם לא רואים שהיא הולכת להקיא"? אחזה גילי בידי.

"לא, זה בסדר. כבר אין לי בחילה. באמת. אבל אולי – אולי נלך אלי הביתה במקום להסתבך"?

"למה להסתבך? מה מסובך"? השתוממה להט.

"כי אני יודעת מה יהיה. נתחיל להתלבט לאיזה בית קפה נלך, ואיזה בית קפה כשר. אין לי כוח לכל זה".

"מה בית קפה"? רטנה להט. "נראה לך שבתי קפה פתוחים בשעות כאלה? אנחנו מדברים על פאבים, ולא נראה לי שיש בכלל דבר כזה, פאב כשר".

"תתפלאי", אמר יודה. "אבל בכל מקרה, לא זאת הנקודה. גם לי אין כוח עכשיו להתברבר. ואני בהחלט מעדיף את הספה הנעימה בבית של שלומית".

"אלא אם כן", קטע אותו אלישיב, "היא מאוישת כרגע בהומואים שלה".

"מה"? התלהבה להט, "גיא ואת עברתם לגור ביחד"?

"אממ"… אמרתי, "תלוי לאיזה גיא את מתכוונת".

"יש יותר מאחד"???

גילי, אלישיב, יודה ואני פיתלנו את גופינו תוך כדי הצחוק.

"שלומית"?!

"אז אתם באים איתנו, להט. נכון? ככה תביני על מה אנחנו צוחקים".

"כן, זה מעצבן לא להבין בדיחה. יאללה. תארחי אותנו. אבל אני לא בטוחה שיש באוטו שלי מקום לכולם".

"זה בסדר, באתי עם האופנוע", אמרה גילי.

"מוכנה להרכיב אותי"? התלהב אלישיב.

"בוא".

כעבור רבע שעה עמדנו בפתח דלתי. סובבתי את המפתח, ונשמתי עמוק. הדירה הייתה מוארת. גיא וגיא ישבו על הספה. "אתם נראים רגילים", זעקתי בהקלה.

"מה זאת אומרת רגילים? ושלום לכולם", אמר הקולגה שלי.

"היא מתכוונת שאנחנו לא מתמזמזים ומביכים אותה ואת האורחים שלך, נכון מותק"? אמר החבר שלי מהתיכון.

"אממ"… אמרתי.

"אתה רואה? צדקתי", שמח גיא. "ועכשיו תעשי לנו הכרה עם החברים שלך. רגע, אותך אני מכיר מאיזה מקום, לא"? הוא  הצביע על בני, שחייך אליו. "בהחלט, עולם קטן".

"מאיפה בכלל אתם מכירים, אם זה לא סוד או משהו כזה"? שאלתי חצי שעה אחר כך, בדיוק כשלהט וגילי לקחו גיטרות ליד.

בני וגיא חייכו. "אני יכול לספר לה"? שאל גיא.

"חופשי", אמר בני, "למה לא"?

"לא יודע. חשבתי שאולי אתה בכל זאת בארון".

"הצחקת אותי", גיחך בני, "מה פתאום".

"נו"!!! רגזה להט.

"תירגעי", אמר לה בני. "זה לא כל כך דרמטי".

"זה אפילו די בנאלי", הוסיף גיא.

"מה הסיפור"? הטחתי בהם.

"סתם, מועדון", אמר בני.

"נפגשתם במועדון? זה כל הסיפור"? וידא גיא השני את העניין.

"כן"! הם אמרו ביחד.

"ומזה אתם עושים עניין"? כעס אלישיב.

"זה לא אנחנו שעושים את העניין", טען גיא, וכנראה רצה להוסיף משהו, אלמלא השמיעה גילי צליל קטן, ולהט מיהרה להסתנכרן איתה.

"אין לכם עוד גיטרה"? קינא אלישיב.

"שקט, תן לשמוע", כעס יודה. "אתה לא יכול פעם אחת בחיים לשתוק"?!

"אני" – פתח אלישיב, והשתתק מיד. כולנו השתתקנו.

"וואו", אמר גיא העורך כעבור עשר דקות, כשהמנגינה המשותפת שהן יצרו ביחד, המשיכה למלא את החדר גם כשהן השתתקו.

אלישיב הצמיד את כפות ידיו, קירב אותן אל חזהו, העלה אותן אל פניו, ואחר כך שחרר אותן, נתן להן להתדרדר עד שנפרדו. כאילו תכנן מחיאת כפיים רעשנית, והחליט לוותר.

"זה גדול על המילים, מה שעשיתן", אמרתי. "אתן יודעות את זה".

החיוך של גילי היה ביישן ומוקיר תודה. החיוך של להט היה גאה.

"כימייה נדירה", פסק מני.

אני המשכתי לחפש את המנגינה, שהלכה אל המקומות שמנגינות נוהגות ללכת אליהן אחרי הופעות טובות. האם הן נפגשו קודם בלי ידיעתי, שתי החברות שלי, התיידדו ועשו חזרות על המנגינה הזאת?

יודה רק הניע את ראשו בתנועת "כן" רפטטיבית, וגיא השני מלמל "בנות, בנות".

"תגיד, בני", היסס אלישיב. "אתה עסוק"?

"מה זאת אומרת? אני פה, עם כולם. למה אתה שואל"?

"לא. לא עכשיו. התכוונתי אם אתה עסוק בכלל? אם יש לך זמן בשביל… בשביל"…

"אתה מתחיל איתי"?

"מה פתאום! די! מה קורה לכם?! תפסיקו לצחוק עלי, כולכם! איזה מטומטמים. אני בסך הכל רציתי לשאול אותו אם הוא פנוי בשביל הלהקה שלנו. כבסיסט, אני מתכוון, אוף".

בני חייך. "אבל למה אתה עושה כזה עניין מהשאלה הזאת? למה אתה צריך את כל ההקדמות? אי אפשר פשוט לשאול, ודי"?

"אז תענה כבר! אתה רואה? גם אתה לא עונה ישירות. כן או לא? מתאים לך או לא מתאים לך"?

"האמת היא שאני עסוק בשביל זה. וחוץ מזה, הבסיסט שלכם לא אמור להיות דוס"?

"עוד לא החלטנו", אמר יודה. "וחוץ מזה, אין בסיסטיים דתיים".

"איזה שטויות", אמרה גילי. "בכל להקת חתונות ממוצעת של דתיים יש גם בסיסט".

"אז למה את שותקת? איך לא חשבנו על זה"?! כעס אלישיב, ואחר כך חייך אליה והתנפל על יודה בחיבוק.

"איזה טמבלים אנחנו", צחקתי. "זה היה ממש מתחת לאף שלנו".

"על מה אתם מדברים"? תהה גיא העורך.

"אין דתי שלא מוזמן לחתונות, ונאלץ ללכת אליהן. פשוט אין דתי כזה", הסברתי. "אנחנו כל הזמן צריכים ללכת לחתונות".

"אם לא של עצמינו, אז של אחרים", עקץ אותי אלישיב.

"רק השבוע קיבלתי שתי הזמנות", אמרה גילי.

"בקיצור", קבע גיא השני, "חייבים לצאת לשטח".

"אתה, אתה! מה אתה מתערב"? שמעתי את עצמי אומרת.

"חכי, חכי", הוא אמר, ונעלם. ולפני שהספקנו לומר משהו, חזר אלינו, מושיט לי בגאווה כמה מעטפות מאורכות".

"מה זה"?

"תפתחי".

"רגע! אני מכירה אותם! הי! גם אני קיבלתי את ההזמנה הזאת. מה? אותך היא הזמינה ואותי לא?! אני לא מאמינה! רועי מתחתן??? למה לא סיפרת לי"?!

"בקיצור", הסביר גיא, "זאת המשימה שלנו. ללכת לכל החתונות האלה, ואני יודע שחלקינו שקלנו להתחמק. אבל לא ולא! לא הפעם! אנחנו נלך כמו ילדים טובים, ואם צריך, נתפצל לזוגות. את באה איתי, שלומית"?

"למה אתה נראה כל כך מבסוט"? שאלתי, ויודה רטן: "אבל אם ככה, אז אנחנו לא מספר זוגי".

"אלא אם כן, אני אצטרף", אמרה להט המוקסמת מההתרחשות.

"באמת"? תהה גיא. "אבל למה"?

"נו, כי אף פעם לא הייתי בחתונה של דתיים. וסיפרו לי על זה. ואני סקרנית. אז מה, יש הפרדה מוחלטת בין בנים לבנות"?

"את מתבלבלת. החתונות שנלך אליהן, הן לא של חרדים, אז אין שום הפרדה", הסביר יודה.

"אני אעשה את עצמי שזה לא נוגע אלי", נעלב גיא העורך.

"אויש, סליחה. ברור שאתה יכול לבוא איתנו, אבל בטח שלא איתי. אתה מבין? אני לא בטוח שזה יתקבל באהדה באולמות האלה".

"אתה יכול להצטרף אלי", אמרה גילי.

"תודה", אמר גיא, בזמן שאלישיב רטן: "אבל אני תכננתי להציע לך".

"אמרתי לכם שיש לי שתי הזמנות", הזכירה גילי.

"ותזכרו", אמרתי. "הרעיון זה לעשות אודישן לבסיסטים".

"שלא בידיעתם", אמר אלישיב.

"צריך להכין פליירים של הלהקה שלנו", אמרה גילי.

"או יה", התלהב אלישיב.

 

 

 

  

פרק 30: המתדלק

 

בלילה שלפני החתונה של מאירה ואשר, הלכתי לבד להופעה של עוז. עמוק בתוך השירים, תהיתי איך דווקא במועדון האפלולי הזה אני מרגישה כמו בבית. איך, שאלתי את עצמי, הבית הנוח שלך עכשיו, הוא דווקא בתוך השיר הזה, שבאולפנא היו מכנים אותו שיר זימה? תמיד בחתונות אני משמיעה לעצמי, בראש, דווקא את השיר הזה. גם מחר, הבטחתי לעצמי, אני אשמע אותו בראש. דווקא עם כל הסמים והאלכוהול, שמורגשים היטב בשיר, ושהאנשים שבחתונה לא יכולים אפילו לזהות אותם. ואני רואה את הגברים בלהקה הזאת. כל כך חילוניים עד שהם כמעט לא יהודים – אבל אני יודעת שהם כן, בלי לשאול אותם.

אני מכירה אותם בלי שדיברתי איתם ואפילו שלא נֵתקשר. למה אני צריכה את הרעש החזק של הגיטרה? למה אני נעמדת בשקט עד שכל גופי נספג ממנו? למה אני נושמת את העשן ולא משתעלת?

ואולי זאת בכלל אני שמאפשרת את זה? אני היא זו שנכנסת למוזיקה המסוימת, ואומרת לה: לך אני נותנת. דווקא לך ולא לאחרות.

 

גיא ואני נפגשים במטבח. הלב שלי יוצא לרגע החוצה. יש לגיא חולצה לבנה מכופתרת, וכיפה. הוא נראה בדיוק כמו שהיה בתיכון. "וואו. איזה יפה אתה! בטוח שאתה מתכוון ללכת עם הכיפה הזאת"?

"את חושבת שאני צריך"?

"זה יהיה נחמד".

"כי זה מוזר לי. אבל אני לא רוצה שאנשים ישאלו שאלות. לא שאני מתבייש בזה שאני חילוני, אבל אין לי כוח אליהם".

"חילוני, אה? כאילו שזה הכל".

"כאילו".

"אבל אתה יודע, שזה שיראו אותנו ביחד, את שנינו, זה יעורר שאלות באותה מידה".

"כמו מה"?

"כמו: מתי אתם מתחתנים".

"אוי לא. לא חשבתי על זה. את צודקת. מה נעשה? שנגיע כל אחד לחוד"?

"השתגעת? ואיך בדיוק אני אגיע"?

"אני יודע. נגיד שאנחנו ידידים".

"רואים שהתרחקת מהם, גיא. אתה לא מבין שבמיגזר הזה אין בכלל את המושג הזה, ידידים? לפחות בין בנים לבנות. פשוט אין דבר כזה. או בני זוג או"…

"או משפחה".

"כן".

"טוב, לא אכפת לי. האמת היא שזה יכול דווקא להועיל לנו, לשנינו, אם יחשבו שאנחנו ביחד. אז נרמה קצת. נגרום לריגושים בשולחן השבת של כמה אנשים. מה יש? עשינו מצווה".

"מצווה"?

"נו! סיפקנו תוכן לסעודת השבת".

"גרמנו ללשון הרע, תתבייש לך", צחקתי, והוא נזף בי: "עוד לא התלבשת בכלל. למה את מחכה, אשתי לעתיד"?

המילים האלה אפילו לא ריגשו אותי, אבל השמעתי אותן לעצמי כמה שעות אחר כך, בתוך השיר מההופעה של אמש.

 

זו הייתה חתונה איומה. כלומר מבחינה מוזיקלית. משאר הבחינות היא הייתה בסדר. כלומר מאירה, שלמדה בכיתה שמתחתיי, נראתה מקסים. אבל בעצם, תמיד היא נראתה מקסים. השיער שלה נותר ארוך ויפה. בטח שמרה עליו וטיפחה אותו בדיוק לצורך האירוע הזה. והשמלה שלה – נוצצת, אבל לא מצועצעת. נזכרתי שפעם חלקנו את אותו טעם בלבוש. ובעצם, אולי גם עכשיו.

כל חבורת הנערים והנערות שהייתה חלק מרכזי מחיי, הקיפה את גיא ואותי. "אז את עיתונאית? ידענו שתגיעי רחוק! באיזה עיתון אמרת? לא שמענו על זה. מוזיקה? מה לך ולמוזיקה? ומה אתה עושה גיא"?

"גיא עובד איתי", אלתרתי פתאום. בדרך לשם התכוונתי שנעשה סימולציות – היה ברור שישאלו אותו שאלות, אבל שכחתי. והנה זה בא.

"מה, גם אתה עיתונאי"?

"אני"… הוא הביט בי.

"הוא המנכ"ל של העיתון. מתעסק בכל האדמיניסטרציה. מודעות. הנהלת חשבונות. כל מה שצריך".

נמלטנו למזנון. "כל הכבוד, שלומית, על התושייה. היצלת אותי. אני חייב לך. אין לי מושג מה הייתי אומר להם".

"אין בעד מה. תגיד, נשאר לנו מה לעשות פה, כשהדבר הזה שקורא לעצמו תזמורת הוא אוסף צעקני של כלים זולים עם פידבק איום"…

"ואפילו אין בסיסט".

"אין בסיסט"!

"טוב, אז המשימה הושלמה".

"המשימה נכשלה".

"אבל לא באשמתנו. אל תתעצבני. האוכל מצוין. בואי, תאכלי משהו"…

 

שלושה ימים אחר כך, כשהתכנסנו במערכת, בהרכב שכלל גם את שני הגאיים, התאכזבתי לגלות את גילי בתפקיד שלי – כלומר זו שמספרת לכולם בהתלהבות על הבסיסט הנפלא שגילתה בעצמה בחתונה.

"הוא עמד שם, כאילו מנותק מכל ההתרחשות – גם של החתונה עצמה, וגם של החברים שלו ללהקה. אבל בעצם, הוא היה מתואם איתם לחלוטין. בעצם הוא היה המתדלק שלהם. בלעדיו הם היו אבודים. אני אומרת לכם: פשוט אבודים"!

העיניים שלה ברקו.

"איך קוראים לו"? שאל אלישיב.

"עידו".

"דיברת איתו"?

"על מה"? היא התבלבלה, וכולנו צחקנו.

"למה לא הבאת אותו"? שאל גיא.

"מי אמר שלא"?

"מה זאת אומרת", אמרתי, "הוא לא כאן".

"עוד לא. הוא בדרך. תיראו, עוד לא אמרתי לו שהוא התקבל, כמובן. אמרתי לו שהוא צריך לעבור אודישן קטלני אצלנו. אבל מבחינתי הוא כבר חלק מאיתנו".

"הי, את זה אנחנו נקבע", כעס אלישיב.

"אתה תהיה הראשון שתתלהב ממנו", היא אמרה. "תזכור מה שאמרתי".

עכשיו הוא צריך להופיע, חשבתי. הוא מוכרח להגיע בדיוק בתזמון הזה.

אבל עידו לא הגיע, וכעבור עשר דקות שבהן ניסינו לא לדבר עליו, הוא התקשר לגילי והודיע שיאחר קצת. "אוף, אני צריך ללכת", אמר גיא "המנכ"ל". רציתי לשאול אותו מה בעצם יש לו לעשות עכשיו, שזה כל כך דחוף, אבל התאפקתי.

"טוב, אני אחכה בכל זאת כמה דקות. הסקרנות… הסקרנות"…

מבטו של הגיא השני הרעיש לי ישר בפרצוף. "אני לא יודע איך זה אצלכם", הוא הודיע לכולנו, "אבל בשביל שלומית ובשבילי, זה עכשיו עיצומו של יום עבודה. אז תקראו לנו אם יקרה משהו", וקם בהפגנתיות.

"כש-יקרה משהו", תיקנתי אותו בעוינות. "עוד משהו, בוס"?

"את יודעת מה? את יכולה להישאר, אם את רוצה. אני"… ואז הוא התנגש בעוצמה, תוך כדי הליכה, בנער המוזר שנכנס לחדר.

רעמת שיער בהיר שמכסה היטב את העיניים, אבל קצוצה לגמרי מאחור. כל השאר חיוור ומטושטש – בגדים, גוף. "אוף, השארתי את הגיטרה בטרמפ שלי. חכו שנייה. היי גילי". הוא הוציא סלולרי מהכיס. "איתי? אתה רחוק? אתה מוכרח לעשות טובה ולחזור. שכחתי את הגיטרה אצלך. מה זאת אומרת שלא ראית אותה? נו, תבדוק. היא שם. היא ישבה עלי כל הנסיעה. כן, אני בטוח. אתה רואה? כן, אני אצא החוצה. תודה", והוא הסתלק.

"אל תגידו כלום", ביקשה גילי. "הוא ישמע אתכם".

"אני לא מבין", כעס אלישיב. "לשכוח גיטרה זה כמו להפקיר נשק. אני אומר לכם, בינתיים זאת התחלה רעה. מאוד-מאוד רעה".

"מה זאת המיליטנטיות הזאת"? רטן גיא העורך.

"אתה שתוק", רגז גיא השני.

"הנה הוא", הכריז יודה.

השיער נכנס שוב. "בואו ננסה עוד פעם, טוב? אז שלום לכולם, אני עידו. אתם הלהקה"?

 

אחר כך הוא הקפיץ חלקיקים מהסמיכות הרוטטת של הבאס שלו. בני הדודים הנהנו בינם לבין עצמם. גיא העורך חייך אלי.

"בוא תנסה איתנו", אמרה גילי. "למדת את הקבצים שהעברתי לך"?

"וואו", התרשם אלישיב. "כל הכבוד לך, גילי".

"לא הספקתי לעומק", אמר עידו, "אבל"…

אלישיב התחיל לנגן וכולם הצטרפו. "וואוו"!!! התלהב אלישיב. "יש לנו בסיסט"!

"מה אמרתי לך"? צחקה גילי.

"זה נקרא אצלך לא ללמוד לעומק"? שאלתי.

"האמת היא שביומיים האחרונים, אני לא עושה כלום חוץ מלהמציא תפקידים לבאס בשירים שלכם. אני חושב שעכשיו אני מכיר את השירים שלכם יותר טוב ממכם".

גילי חייכה. "טוב, תצא רגע החוצה, עידו".

קמתי וסגרתי אחריו את הדלת בדרמטיות. גילי הכריזה שהיא לא אומרת כלום.

אלישיב אמר: "רגע, אני לא משוכנע לגבי הרמה הדתית שלו", וכולנו צחקנו.

אחר כך הם הוציאו מהחדר אותי ואת שני הגאיים בטענה שיש להם עכשיו חזרה ושאנחנו מפריעים.

 

"בואו מיד", צצה גילי בחדר שלנו כעבור שעתיים. "עכשיו"!

עידו עמד איתם, אבל נראה תלוש מהם, עד שהתחיל לנגן. לכאורה, צליליו נבלעו בצליליהם. למעשה, הם היו כן השיגור שלהם, קווי המתחם של המנגינות, העובי והעומק. עידו היה המזין והתזונה. הם הלב, והוא הפעימות.

"עכשיו אתם להקה. ברכותיי", אמר גיא. "תוך כמה זמן המופע שלכם יהיה מוכן"?

"למה אתה שואל"? שאל יודה.

"כי שלומית צריכה לעשות כמה טלפונים. בגדול, אני רוצה שתתחילו במקומות קטנים, כמובן. ורק אחרי שתשתפשפו"…

"נעבור למקומות גדולים", אמר אלישיב.

"לא", אמר גיא. "תקליטו את האלבום".

"אלבום"? גילי רעדה לרגע, בניגוד לרצונה.

"כן. מה חשבת? מה כל זה"?

"וואו. 2002 זאת בפירוש השנה שלנו"!

ואלישיב אמר: "תשס"ב, גילי. תשס"ב".

 

"זאת להט", אמרה לי גילי אחר כך.

"מה זאת אומרת"? ישבנו שתינו בבית הקפה שבו נפגשתי עם גיא בפעם הראשונה.

"אני בהתחלה לא הכרתי בגדולתו. זאת אומרת, הוא נראה בסדר, אבל רק בסדר. התלבטתי. ואז להט התחילה לצרוח עלי".

"לצרוח"?

"כן. איזה מטומטמת! טיפשה! את לא קולטת שיש לו את זה? שזה בדיוק מי שאתם מחפשים? היא ממש צרחה. אנשים הסתכלו. האמא של הכלה כמעט נחנקה".

"איך הייתה החתונה"?

"היה שם בסיסט מדהים".

"כן כן. אני יודעת. התכוונתי לשאול מה להט חשבה על החתונה הדתית הראשונה שהיא הייתה בה"?

"היא אמרה שזה כמו כל חתונה בורגנית רגילה שהיא מכירה. רק שלגברים יש כיפות, ובעצם גם לנשים".

"כיפות לנשים"?

"נו, ככה להט קוראת לכובעים האלה. והאמת? היא צודקת".

"כן. ואיך היה האוכל"?

"טעים, אני חושבת. וגם הכלה הייתה יפה – אני מנסה לחסוך לך את השאלות. היא צדקה, כמובן, להט. אני כועסת על עצמי שלא הבחנתי בו בשנייה הראשונה".

"אל תכעסי על עצמך. ראית אותו בשנייה השנייה".

"כן".

"גם זאת גדוּלה, גילי".

"אני מניחה שכן. תגידי, הוא היה רציני"?

"מי"?

"גיא".

"את מדברת על האלבום, נכון"?

"כן שלומית. את קוראת את המחשבות של כולם"?

"לא, רק את שלך".

"נרגעתי".

"כן, הוא היה רציני".

"אני לא חשבתי עד כדי כך רחוק".

"אני יודעת".

"ומה דעתך"?

"שצריך לחשוב רחוק. הגיע הזמן. עכשיו אתם באמת להקה".

"כן, ותגידי".

"מה אני חושבת על עידו"?

"כל הכבוד פעם שנייה! כן".

"שאתם מתאימים".

"באמת"?

"האמת היא שאני לא מספיק מכירה אותו, אבל הוא נראה לי חמוד".

"אז קחי אותו".

"מה פתאום".

"למה לא"?

"כי את מצאת אותו קודם".

"שלומית"!

"מה"?

"את צוחקת עלי"?

"קצת".

"אז למה שהוא לא יהיה שלך"?

"כי הוא מתוק, אבל לא עד כדי כך שאני ממש ארצה אותו".

"עוד לא התגברת על צוהר, נכון"?

"מה זה קשור"?

"כי איך זה יכול להיות שאת רואה בהישג יד מישהו כל כך מתוק, ואת אפילו לא חושבת עליו"?

"עידו מתוק, אבל הוא לא הטעם שלי. אני נותנת לך את ברכת הדרך, גילי, אבל תיזהרי".

"ממה"?

"את בטוחה שאין לו חברה"?

"כן, הצלחתי לברר בצורה עקיפה".

"אז אולי הוא הומו"?

"למה שיהיה הומו? הוא לא".

"וזה לא יגרום לבעיות בלהקה? את יודעת, ערבוב האישי עם המקצועי"?

"אל תדאגי. עוד לא קורה כלום. אני אדאג שגם לא יקרה בשלב הזה. מה קרה לך? אני מאוד זהירה".

"אני יודעת, בגלל זה אני קצת דואגת".

"דואגת"?

"אמרתי קצת דואגת".

"שלומית"?

"כן".

"אנחנו צריכים מפיק מוזיקלי".

"נכון".

"יש לך רעיון"?

"אני חושבת על זה".

"תחשבי מהר".

"אני לא בטוחה שצריך לחשוב על זה מהר. אנחנו צריכים לחשוב לאט איך הלהקה הזאת צריכה להישמע. איך היא רוצה להיות. רק אחר כך, לפי זה, בוחרים מפיק. לא"?

"מה דעתך על להט"?

"כמפיקה"?

"כן".

"אני צריכה לחשוב על זה. היא בהחלט במועמדים שלי, אבל אני לא משוכנעת".

"למה? מה מפריע לך"?

"לא אמרתי שמפריע לי משהו. בכל מקרה, סביר להניח שנתייעץ איתה. היא מוכשרת, וגם חברה. מקומה בקרדיטים של העטיפה כבר מובטח".

"יפה אמרת. וצריך לחשוב על מעצב לעטיפה".

"נכון".

"שלומית"?

"כן, גילי".

"זה קורה".

"כן".

"אני מרגישה צורך לחגוג".

"עוד לא".

"אז לפחות נשתה עכשיו יין. שתינו. טוב"?

"בקבוק שלם"?

"שני גביעים".

 

 

 

  

פרק 31: האיש על הבמה

 

 

אולי הוא תחליף

אולי הוא תחליף של תחליף של תחליף

האם גם הייתי תחליף?

תִּפקוּד תחליפים.

 

ולפעמים, נדמה להרף אין

המקור

ותחליף, ותחליף של תחליף

ואני במבט מהחוץ

מתהווים בתהייה

אל השתקפות.

 

"אבל אני לא מבין" – אלישיב קטע את הנגינה של גילי, שהבהירה וחידדה את מה שכילתה לשיר. אלישיב השמיע עם הגיטרה שלו צלילים צורמניים ובוטים, הוריד אותה ממנו במיאוס ואמר: "נמאס לי. אני הולך".

"מה הולך"? כעס יודה.

"מה קרה לו"? שאלה גילי. "הי. אין לי בכלל חשק לשמוע. אני בשיר. באמצע השיר. בא לי עליו", והיא התחילה מהתחלה את השורות הקופצניות, מתעלמת מיודה, שחסם את הפתח בפני אלישיב, מעידו שאמר: "אתה לא רציני", וממני, שגם לי התחשק לינוק את השיר מגילי, אבל אלישיב נראה כמו ילד שרוצה לתקוף מרוב ייאוש. נזכרתי שמומלץ במקרים כאלה לרסן בחיבוק, וידעתי שחיבוק זה מה שאלישיב צריך, ולא הייתי מסוגלת. אבל גם לא הייתי מסוגלת להקשיב לרבנים שצרחו לי בתוך הראש.

 

"אלישיב", דיברתי כל כך בשקט, אבל הוא שמע.

"מה שלומית". קולו מבולבל.

"תסביר".

"אני לא יודע מה אני עושה פה".

"מה זאת אומרת", כעס יודה.

"שקט", אמר לו עידו. "תן לה".

 

אלישיב הסתכל עלי, ואז הביט בגילי. "חשבתם פעם? שאלתם את עצמכם בכלל"?

שתקתי – כלי קיבול למילים שלו.

הוא המשיך. "מה זה צריך להיות? אני לא מבין את זה. באמת".

 

דממת הקשבה.

 

"כל הקונספציה הזאת, של איש ששר. איש עומד על הבמה ושר. אתם לא חושבים שזה מגוחך? אבל מה שאני באמת לא מבין זה שמשום מה, אנשים באמת מקשיבים לו. עומדים ומקשיבים לאיש הזה ששר. הם אפילו שילמו בשביל זה כסף. זה מגוחך"!

גילי חייכה לעצמה. יודה כיווץ את אצבעותיו והתבונן בהן. עידו היסס. "מה מגוחך"?

"הבנתי אותו", אמרה גילי. "דמיינתי את מה שהוא אמר, וזה די נכון".

"מה נכון"? שאל יודה.

"זה לא מצב טבעי", אמרה גילי. "אוכל זה מצב טבעי. שינה זה מצב טבעי. אפילו דיבורים זה מצב טבעי, וגם לשיר זה מצב אנושי טבעי. אבל מה פתאום לקחת את המצב האישי הזה, שכל אחד עושה בינו לבין עצמו לפעמים, נניח במקלחת. זה כאילו שמישהו מתקלח פתאום לפני אנשים אחרים".

"נכון" – הקול של אלישיב נשמע חלש, כאילו שהעביר את המילים שלו למישהו אחר, ועכשיו הוא נרגע מתחושת הדחיפות וסומך על השליח שלו שיעביר את המילים לאן שצריך להעביר אותן, ושהן יתקבלו שם איכשהו.

"אבל השיר הזה", אמרתי, והופתעתי לשמוע את עצמי מדברת כשחשבתי שאני חושבת, "השירים שאנשים שרים לעצמם, מאיפה הם באו? הרי בדרך כלל אנחנו לא כותבים אותם בעצמנו".

"למה את מתכוונת"? שאלה גילי.

"אנחנו שרים שירים של אחרים. שירים שאנחנו מכירים. ומאיפה אנחנו מכירים אותם"?

"מהאיש ששר על הבמה", צעקה גילי. "האיש המגוחך על הבמה, אלישיב".

"כן, אבל… אז שיקליט את עצמו, והאנשים יקשיבו לו באינטימיות של החדרים שלהם. אני עוד לא מבין בשביל מה הפומביות".

"גם אני לא מבינה", חייכה פתאום גילי.

"את באמת לא מבינה"? תהיתי.

"באמת. ואת? חכמה גדולה שכמותך? את מסוגלת בכלל להסביר את זה?

זה נראה כל כך פשוט. כל כך מובן מאליו. מה יש כאן בכלל להסביר. אבל אם זה כל כך ברור, איך אני לא מצליחה להיענות לדרישה של גילי. "מי אמר שצריך בכלל להסביר כל דבר"?

"אל תעשי לעצמך את החיים קלים", ביקשה גילי, ואלישיב אמר: "אז את לא מסוגלת להסביר את זה, כי את לא מבינה את זה, ולכן אני צודק".

"ואם אתה צודק", אמר יודה, "אז מה המסקנה שלך? שאנחנו צריכים לפרק את הלהקה? שאסור לעשות יותר מוזיקה בארץ ובעולם? לאף אחד"?

"אני לא אמרתי את זה, ואני גם לא חושב שצריך להסיק מסקנות, אבל אני לא מבין איך מישהו שקוע בתוך הדבר שלו חיים שלמים, והוא בכלל לא מבין אותו".

"חייב להיות לזה הסבר", אמרתי. "אם זה כל כך פשוט, אז גם יש לזה תשובה ברורה".

"אז אולי זה לא כל כך פשוט", אמר עידו.

"לא, זה בסיסי מדי", אמרתי.

"אז תסבירי".

"אני לא יכולה".

"מה לא ברור כאן", כעסה גילי, וחזרה לעמוד ליד המיקרופון. הפעם דבריה נשמעו חזקים ומודגשים, כמו קריינות. "אנשים רוצים לשמוע מקרוב את האיש ששר להם. לראות אותו בזמן שהוא מפיק את השירים בתוך הפה שלו. לדעת איך הוא נראה כשהקולות יוצאים ממנו. להיות שם, לקבל ממנו ישירות את המתנה הזאת, שהם צריכים אותה".

"ולהגיד לו תודה", אמרתי.

 

 

 

 

 

פרק 32: נשפתי עליו

 

יום שישי. עם כאב הבטן המחזורי הזה והידיעה שעוד מעט יש לי טרמפ – גיא קיבל מגיא אוטו, וסוף-סוף הוא נוסע להורים שלו – אני  מרשה לעצמי להיות פסיבית, ובמילא לא מסוגלת לדבַר, מלבד לאשפז את עצמי עם איתן ועם השיר "אפילו", עשר פעמים רצופות. אני לא מרגישה דבר מלבד הכמיהה לערות בטפטופים קבועים את המים האלה – אבל בסוף תהיה שבת וארץ אחרת, אז אני לוכדת את המילים על הנייר ומפיקה לעצמי תרופה מיובשת.

גיא מתקשר. "אני למטה. בואי. מה את שומעת"?

"את אפילו".

"תביאי אותו איתך".

"לא. די. עכשיו זה תוסס בבטן שלי, ובשבת זה יעלה לגרון ואפשר יהיה להריח את זה. אני כבר לא צריכה לשמוע אותו".

"איכסה. את ממש מגעילה עם תיאורי העיכול שלך".

 

"תעשה מקום" – אני כבר באוטו, אבל המושב שלידו מלא בניירות. "מה זה הזבל הזה"?

"גיא ביקש שאני אעבור על זה".

"מה זה"?

"חומר מקצועי".

"למה הוא לא ביקש שאני אעבור על זה"?

"תירגעי, טוב? אמרתי חומר מקצועי, אבל לא אמרתי איזה מקצוע".

אני לא שואלת אותו. אני דווקא לא אשאל.

 

הרדיו פתוח. דווקא על השיר של גוגל. אני אפילו לא מתפלאת או מתפעלת. כאילו שכך צריך להיות. שזה ברור שזה קורה. שיר של גוגל בתחנה המונית. אני שרה איתו. נכנסת לשיר ושרה אותו, איתו, וזאת כרגע המציאות התמידית שלי. גיא מכבה את הרדיו. "מה אתה עושה"? אני זועקת.

הוא שותק.

"לא תחסום שור בדישו".

הוא לא מדבר.

"בעצם, לא תחסום שיר בדישו".

אין תשובה.

"גיא? גיא"?!!

"זה גיא"?

הוא עדיין שותק, אבל משהו בשפתיים שלו רוטט באופן לא רצוני. "מה גיא עשה לך"?

"אני לא יכול להסביר".

"פשוט תספר מה היה".

"רגע. אני צריך להתרכז בנסיעה. אני לא יכול גם לנהוג  וגם לדבר".

אני שותקת.

"טוב, אני יכול. זה פשוט, אנחנו דיברנו אתמול. אני דיברתי איתו, והוא הקשיב". גיא השתתק, כאילו הקשיב לשיחה שלהם.

"על מה דיברתם"?

"זה לא חשוב. אני לא מספר לך, לא בגלל שזה אישי מדי. זה פשוט לא חשוב, תאמיני לי".

"אני מאמינה".

"אבל אז, תוך כדי דיבור, הסתכלתי עליו, והוא לא היה שם. זה היה מפחיד. את מבינה, גיא היה בחדר, היה לידי, מולי, אבל ראיתי שהוא פשוט לא מסתכל עלי בעיניים. שהוא מתחמק ממני. אז אמרתי לו: 'גיא, זה בסדר. ראיתי שאתה לא מוכן להסתכל עלי בתוך העיניים שלי, ואני מבין מה זה אומר. אז עכשיו, כשאתה יודע שאני יודע, עכשיו תסתכל לי בעיניים'.

והוא לא ענה. ושוב ביקשתי.

ואז הוא אמר: 'אבל אתה לא מבין? אם אני אכנס לך לתוך העיניים, אני אשאר שם, ולא אוכל לצאת. אני אלכד בפנים'.

'אבל גיא', אמרתי לו, 'זאת לא מלכודת. זאת בחירה'".

"ומה הוא אמר"?

"כלום".

"ומה זה אומר"?

"לא יודע. אני כבר לא רוצה לדבר על זה. הנה, אמרתי את זה".

 

אנחנו שותקים, ופתאום גיא אומר לי: "שלומית, כשאת מוטרדת ממשהו, או מתרכזת, המבט שלך תמיד מופנה הצידה".

"באמת"?

"כן. את לא מודעת לזה"?

"לא. זה אומר משהו"?

"תגידי את".

"אולי יש בדבר שאני מתרכזת בו כל כך הרבה כוח, שאני לא יכולה לעמוד מולו. אני מתייצבת מולו. לא בורחת, אבל לא מסתכלת עליו בצורה ישירה. קשה לי להתרכז ולחשוב עליו כשהוא כל כך נוכח מולי. אני נשארת איתו בגוף שלי, בזמן שהעיניים מתרחקות קצת, אבל נשארות בסביבה. אני לא הולכת לשום מקום".

"אני יודע. זה רק המבט שלך. הנה, גם עכשיו העיניים שלך מוסטות ממני".

"כי מה שאתה אומר, גיא, זה חדש בשבילי. ולחשוב על זה, אני צריכה לבד. בפרטיות. יש משהו מאוד אינטימי בלחשוב באמת בנוכחות אנשים אחרים. ממש נחשפים ככה. אז כנראה אני לא רוצה שתיראה את ההבעות שאולי יוצאות לי כשאני מחלצת מעצמי את התובנות".

"מה אינטימי בזה, שלומית? את מגזימה. מילא כשאת לא רוקדת בהופעות שאת אוהבת, לא זזה בכלל עם המוזיקה, כי את חוששת להיחשף. אבל בזמן שאת חושבת? זה כבר מוגזם אפילו בשבילך".

"ראית פעם הבעה של מישהו שמוזיקה עושה לו משהו? שהוא נהנה ממנה, או שהיא מרגשת אותו"?

"ברור שראיתי. המון פעמים. וזה מקסים, את לא חושבת"?

"תלוי".

"למה את מתכוונת"?

"זה גם יכול להיראות מגוחך. אפילו – אני מצטערת, אבל פתטי".

"פתטי"?

"אני יודעת שזה נשמע גרוע".

"זה נשמע גרוע".

"אתה יודע למה אני מתכוונת"?

"רק בגלל שאני מכיר אותך. את מדברת על הבעות הפנים בזמן התרגשות, נכון? כשמישהו משתחרר לגמרי, מאבד שליטה, נכון"?

"אממ… נכון".

גיא שתק.

"על מה אתה חושב"?

הוא המשיך לשתוק.

"תגיד. נו. תגיד".

"עזבי".

"תגיד"!

"מרגישים שלא עשית אף פעם סקס".

"וואו, גיא. ממש מכה מתחת לחגורה, הא"?!

"את הכרחת אותי".

 

הפעם אני זאת שהובילה את השתיקה. אחרי כמה קילומטרים, גיא הביט בי, קירב את אצבעותיו לשערי, השהה אותן קרוב, כך שיכולתי להרגיש את הנוכחות שלהן, בלי שיגעו בי, ואז החזיר את ידו למקומה. על ההגה.

"גיא". "שלומית". קראנו זה לזו ביחד.

"מה"? ענינו ביחד בקול של הפתעה ותקווה. ואז השתתקנו, מצפים.

"שלומית, כשאני חושב על זה, אף פעם לא ראיתי אותך בוכה. אף פעם".

"כי אני לא בוכה".

"די כבר"!

"אני בוכה רק כשאני לבד".

"אבל זה בדיוק מה שאמרתי"!

"שלומית, היכרתי אותך בגיל כל כך סוער ולא יציב. לא יכול להיות שלא הוצפת בשנים האלה אף פעם. והיינו קרובים מאוד. אז איך לא ראיתי אותך אף פעם בוכה"?

"אני ראיתי אותך בוכה".

"מתי? אה. אל תזכירי לי את זה. אבל זאת בדיוק הנקודה שלי. אני לא חששתי להיחשף בפנייך".

"זה לא שלא חששת. פשוט לא שלטת בעצמך".

"אז את אומרת שזה רק עניין של שליטה עצמית? שאת פשוט שולטת בעצמך"?

"כן"!

"ולמה את כל כך מתגאה בזה? למה את חושבת שזאת תכונה כל כך נאצלת"?

"אני אמורה לענות לך על זה"?

"בעצם לא. תעני לעצמך. אבל אל תתחמקי, בסדר"?

"בסדר".

"תבטיחי לי".

"אתה לא מאמין לי"?

"אני יכול להאמין לך"?

"כן, גיא".

שתקתי, ופתאום, בלי שהתכוונתי: שצפו ממני מילים. "כשמתפרעים, אז אין סדר. הכל מתבלגן, אתה מבין"?

"אמרתי לך שלא תעני לי".

שתקתי, אבל אז הוא התפרץ: "ולא ידעתי שכל כך הפנמת את החינוך הדתי".

"על מה אתה מדבר"?

"ממה את כל כך מפחדת? מה כבר יכול לצאת ממך שאת חוששת שיראו"?

"אתה לא מבין. הדבר היחיד שמפחיד אותי זה דברים לא יפים. שגיאות. חוסר היגיון. בתור עורכת, אני אמורה להרוג דברים כאלה".

"אבל בתור יוצרת, את אמורה דווקא להשאיר אותם. חוסר היגיון יכול להיות דבר נפלא, שלומית. ושגיאות? מה רע בטעויות? וכיעור, הו, שלומית. מה את יודעת בכלל".

"אמרת שאני יוצרת"?

"אז אמרתי".

ומאותו רגע, הרגשתי שהמכונית נוסעת במרץ, בהתלהבות. חייכתי אל גיא, העתרתי עליו מתיקויות מילוליות ומבטי סוכריות. הוא נענה לי בלי לשאול איך השתניתי. כל מילה הצחיקה אותנו. "אנחנו מתאימים, את יודעת"? הוא אמר לי. ניסיתי לא לאפשר למשפט הזה להכביד אותי. סילקתי אותו מברכיי, שעליהן התיישב בעקשנות. נשפתי עליו והוא עף מהחלון.

 

 

  

פרק 33: מה בדיוק לצעוק

 

שבעה אנשים בשיחה: גיא, גילי, יודה, אלישיב, גיא השני, עידו ואני. השיחה – שיחה, אך פתאום מתפצלת לשתיים.

אני עוקבת אחרי זרם אחד, ואחר כך פונה אל הזרם השני. היכן להשתהות ואחר כך לשהות?

ככה זה תמיד. לא מתמקדת באף אחד, כי אולי השני מעניין יותר. אבל אני לא מצליחה באמת לחוות אותו סימולטנית.

וכך פספסתי את שתיהן, ובעצם, באף אחת גם לא השתתפתי באופן פעיל.

ככה זה אצלי תמיד.

"שמעת את האלבום החדש של להט"? שאלה פתאום גילי.

"מה? הוא כבר מוכן? רגע! איך את שמעת אותו"? זו הייתה קנאה מזוקקת. אני לא מאמינה. מה היא גונבת לי את להט. היא חברה שלי. שלי!

"תירגעי, שלומית. לא שמעתי אותו. בגלל זה שאלתי אותך".

"אני אדבר איתה אחר כך".

"לא! תדברי איתה עכשיו"!

"טוב".

"להט! איך יכולת לעשות לי את זה"?

"מה זאת אומרת, שלומית"?

"הדיסק שלך. גילי אומרת שכבר הפיצו אותו בחנויות".

גילי התפתלה לצידי וחטפה את השפופרת – "שקר גס".

"מה קרה לך? אני עוד יושבת על העטיפה שלו עם המעצבת".

"אבל הוא מוכן, נכון"?

"כן".

"אני חייבת לשמוע מה עלה בסוף בגורל של השיר ההוא".

שמעתי את החיוך שלה. "כן! את צודקת. את יודעת מה, אני שולחת לך אותו במשלוח מיוחד".

"את השיר, או את כל האלבום"?

"את כל האלבום, כמובן".

"תודה"!

"איזה כיף לך", היה לגילי מבט נבגד.

הבטתי בה כאילו שאני רואה אותה בפעם הראשונה: אף חקרן, סנטר סקרן – כולה זוויות וקווים, אבל כל נשמתה עגולה.

מה אני אגיד לה כשכל העלילה הפנימית הזאת, אפילו במהלך התרחשותה המובהקת, איננה נכתבת לגמרי? אותיות חסרות או מושמטות, מילים חלקיות נחושות להמשיך את הרצף המקוטע.

מה אומר לה? שקודם האהבה נולדה, שלמה לחלוטין, אבל מיד היא נאלצת לצמצם את עצמה לתוך מסגרת משונה של חברות עם אדם שהוא בלתי ידוע בעצם, עדיין. ומה צריך לעשות? איך נקראות הפעולות המגושמות האלה, שבסיומן אפשר ללטף את הכותרת הגדולה, "אהבה", שלמעשה הייתה שם עוד קודם.

ובמילים יותר מפורשות: קודם היינו להט ואני – היכרות מקצועית עם פוטנציאל לרֵעות. וזמן קצר אחר כך, היינו גילי ואני. ושוב אותם נימים רוחשים שמרכיבים היכרות מקצועית עם פוטנציאל, מוחשי מאוד, של רֵעות. והיא העמיקה במתינות עקבית, כשבינתיים להט מהבהבת, ואנחנו יודעות שניפגש. וכשנפגשנו שוב, נפגשו לראשונה גם להט וגילי. ושוב מתחיל המסלול, שמתרחש בזמן שלו ובקצביות שלו. ולהט, גילי ואני נפגשות בכיוונים שונים של צלעות המשולש המתנועע הזה.

ולמה אצל הבנים זה כה פשוט ומתקדם בתכליתיות, בלי להתנועע? האם התנועות שלנו נשיות? אבל גם אצל גיא וגיא יש תנועה שכזו, שאני כה נרגשת לבחון אותה. האם נטייתם היא זו, שבזכותה אפשר ממש לגלות שהם נושאים איתם מפת ניווט לא מודעת שכזו?

"אני אתן לך לשמוע", אמרתי לגילי.

"לא. אני רוצה שלהט תיתן לי לשמוע".

"היא תיתן לך אם תבקשי".

"את בטוחה"?

"ברור".

הרמתי את ראשי מהארץ שבה ישבנו רק שתינו. הארץ שנבראה בשבילינו. גיליתי שהבנים כבר לא היו בארץ השנייה, הנושקת לה בגבול המוסווה. יצאנו החוצה. הם התעמתו עם כדור, ואני הרגשתי את הנוקשות הפיזית שמאז שיעורי ההתעמלות המפחידים בבתי הספר, הפכה אותי ללא רלוונטית.

"גם אני רוצה לשחק כדורגל"! קראה גילי, תוך כדי שהיא רצה באופן כה מרהיב, עד שהכדור שינה את מסלולו בעקבות רגליה.

אף אחד מהבנים לא השתאה. הם פשוט המשיכו במשחק שלהם תוך כדי התערותה שהייתה מושלמת, כי לא השאירה סימנים. וגון צעקות המשחק שלהם לא השתנה בכלל כשגילי נוספה אליהם.

לא נעלבתי כשלא הציעו לי להצטרף. הבנתי שההצטרפות מתרחשת מכוח הפעולה בלבד, ושאין כאן משמעויות שנדרש לחפש אותן.

התבוננתי בהם וניסיתי לקשר בין תפקיד כל אחד מהם בלהקה והאופן שהוא מנגן, לבין הדרך שבה הוא משחק ולתפקידו במשחק – אבל ממצאיי לא העלו דבר.

פתאום הוא היה לידי. הכדור. ישות אגרסיבית בתמימותה. מה אני אמורה לעשות איתו? להחזיר אותו אליהם, מן הסתם. ומהר. להמעיט את הסדק שנוצר עכשיו. בשום פנים ואופן לא לאפשר לו להתרחב. זה כמו לקטוע מנגינה מתפרצת. להמית אותה.

"נו, שלומית"! מי זה היה? גיא? אלישיב? לרגע רציתי לקחת את הכדור איתי, וללכת משם. האם ברגע שבו אסתלק, הם פשוט יפסיקו להתקיים? מרוב בלבול מהמחשבה התמוהה, המרושעת – תאווה לשליטה?, ניסיתי לאבחן את עצמי, מה זה היה? – בעטתי בכדור. אך הוא לא ממש התקדם.

"מה יהיה, שלומית"? אמר אלישיב בלעג, או אולי ברחמים. וגיא, החבר שלי מהתיכון, אמר: "זה בסדר. אני אביא אותו".

"את בסדר, שלומית? מרגישה טוב"? הוא נשם עלי מילים כשהגיע אלי. לא עניתי לו. בעטתי בכדור, והפעם הוא הצליח להגיע לשטח המיועד לו.

"כל הכבוד", אמר עידו, וגיא התמיה עלי את מבטו.

מה התפקיד שלי בהתרחשות הזו? נבהלתי. כי החלטתי שהיא אכן משקפת את יחסי הגומלין המקצועיים שבין כולנו. יש להקה על המגרש, שכוללת גם את גיא – היועץ ואת גיא ה… מקורב? מעריץ? גרופי? אז אם ככה, מי אני? ולמה אני בעצם מחוץ למגרש?

אולי אני המאמנת? החמאתי לעצמי, ומיד התחלתי לצחקק ונחפזתי להשתתק.

אז אולי אני המעודדת? אבל את מי אני אמורה לעודד? בעד מי אני? האם יש כאן שתי קבוצות בתוך הקבוצה הגלויה לעיניי, שרק אותה אני רואה?

ומה בדיוק לצעוק? יש להם שם? פשוט לצרוח את השמות שלהם? אחד אחרי השני? באותה תשומת לב לכולם? ואם אתעלם ממישהו מהם, תהיה לכך משמעות? והאם בכלל ישימו לב?

תיראי, שלומית, התאבלתי על חוסר נחיצותי המתגברת מרגע לרגע, אף אחד לא זקוק לך. אני לא רלוונטית.

 

הלכתי משם, ממתנת את יצר הריצה שלי בהליכה איטית. במחשב שלי פעמו חיים, שהרגיעו אותי. התקשרתי למתן, הכתב החדש, ואמרתי לו שהכתבה שלו מצוינת, אך לא מושלמת.

"מה חסר לך"?

שאלה טובה, חשבתי. בעיקר צוהר חסר לי. "אתה כותב על סולו", אמרתי, "אבל אני לא רואה שם את סולו. לא ברור לי לאן הוא הולך. אתה מבין"?

"למה זה כל כך חשוב"? שאל מתן. "למה את מחפשת את המסר"?

"זה לא עניין של מסר", כעסתי. "אני מדברת על משהו אלמנטרי. כיוון"!

"את מדברת על סגנון מוזיקלי"?

"לא. בכלל לא. ממש לא. אני מדברת על מהות. כן, אני יודעת. זאת מילה גדולה, ולכאורה מופשטת, אבל בעצם היא מורכבת מהמון חלקיקים קטנים, מוחשיים לגמרי".

"אבל אני לא מבין איך אפשר לתרגם את מה שאת אומרת לשאלות".

"אבל אתה עיתונאי"!

"ואת העורכת שלי. את לא יכולה לזרוק מילים גבוהות וחסרות משמעות. אני עוד יכול לחשוד בך שאת סתם ביקורתית. מה את היית עושה במקומי? איזה שאלות את היית שואלת אותו"?

"קודם כל, לא הייתי שואלת אותו. הייתי מתארת אותו. כותבת על הדרך שבה הוא מחזיק את הגיטרה, עוד לפני שהוא בכלל מתחיל לנגן. ואיך הוא מדבר עם החברים שלו ללהקה. וכשהוא כועס, איך זה בא לידי ביטוי? אתה יודע, אדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו".

"כוסו זה כמו אלכוהול"?

"בדיוק".

"תמשיכי".

"אבל אני לא יכולה לעשות במקומך את העבודה. תיראה, בשביל לדעת איך הוא נראה, אני לא צריכה אותך. יש צלם, שמצלם אותו, וככה אני מקבלת תמונה ברורה. אבל אין לי מושג איך נשמע הקול שלו, למרות שבעצם אני מכירה את הקול שלו מהשירים שלו. מצד שני, באיזה אופן הוא מדבר? באותה צורה כמו שהוא שר"?

"אבל מה זה חשוב? למה זה צריך לעניין אותי אם הוא מדבר לאט או מהר או רך או קשה? לזה את מתכוונת, נכון"?

"כן".

"למה זה חשוב"?

"כי כשאני קוראת על מישהו, אני רוצה קצת להכיר אותו. בגלל זה התעכבתי עליו ובחרתי לקרוא את הכתבה שעוסקת בו. הוא מסקרן אותי, אז תזין לי את הסקרנות הזאת, בבקשה".

"אני צריך לחשוב על זה".

"ואני צריכה את זה עד מחר בבוקר".

"את יודעת, עבדתי בעיתונים אחרים, והם לא הקשו עלי כמו שאתם מקשים".

"אז למה אתה אצלינו"?

"כי אתם עוסקים בתחום שמאוד קרוב לליבי. וחוץ מזה, אתם יותר טובים".

"אתה שומע את עצמך עכשיו"?

"הבנתי אותך".

 

נועם, הצלם שצילם את סולו, היה יצירתי, מהסוג שמוצא את הזוהר בכל התרחשות. אבל באותה מידה, הוא גם היה חסר ביטחון, ולכן מסך המחשב שלי הוצף במאות תמונות, חלקן דומות זו לזו. הוא פשוט לא הצליח להחליט אלו מהן הכי טובות, ולכן שלח לנו את כולן. מכל המאות הייתי צריכה לבחור רק שתיים-שלוש. זה היה בעיקר מייגע, למרות ההנאות שבדרך.

אהבתי במיוחד את הצילום שבו נראה סולו מותש. הוא עמד, זקוף, אבל ראשו מורכן באופן שאינו גורע מיציבתו הבטוחה. שערותיו הבהירות הארוכות כיסו חלק גדול מהגיטרה. הייתה אינטימיות בינו לבין הגיטרה שלו. ממש הרגשתי, תוך כדי התבוננות בהם, עקצוץ מהסוג שחשים כשפולשים לפרטיות של מישהו.

 

"איזה יופי", חשתי פתאום בריחו של גיא מאחוריי.

"על מה אתה מדבר"?

"על התמונה הזאת. תגדילי אותה".

"איך היה המשחק"?

"כיף. למה לא הצטרפת אלינו? היית משתלבת מצוין. חבורה של לוזרים אך שחצנים שכמותינו".

"גילי דווקא לא נראתה לי לוזרית, ובטח שלא שחצנית".

"מה קרה לך? היא השחצנית הראשית. אבל מה? יש לה פוטנציאל".

"בכדורגל"?

"לא, במוזיקה".

 

הגדלתי את התמונה שגיא הצביע עליה. סולו נראה שם בהופעה. מוקף באורות. נבלע בהם ובולע אותם. פיו מתעוות במהלך הזנקת מילה כלשהי ממעמקי גרונו, והוא מרוכז בפעולה הזאת, שנראית מאומצת ומהווה את כל קיומו ברגע הזה. ועדיין, למרות הקושי הניכר, נראית גם קלילות, אפילו השתעשעות. סולו נוטף שמחה רטובה. "הוא כל כך סקסי", אומר גיא. "אפילו הזיעה שלו מקסימה. בעיקר הזיעה שלו".

והוא לבד שם. הוא לא באמת לבד. כי יש נגנים, וקהל. אבל כרגע הם לא נראים, אז הם לא קיימים. ובמקרה שלו, אני יודעת שבדרך כלל, גם בחיים האישיים הוא לבד. ללא מערכות יחסים.

אבל איך זה? אני שוב מתפלאת. הרי אהבה היא הכוח המניע להכל, לא? ובמיוחד ליצירה.

ואז אני נזכרת שצוהר פעם ענה לי על זה. "בואי אגלה לך סוד", הוא התקרב אלי בימים שלנו, מתריס מולי מיסתוריות. "מוזיקה זה כוח כל כך חזק ומלא ומתגמל, עד שלא צריך כלום חוץ ממנה. אפשר גם בלי כלום. ולא מרגישים חסרים. מדי פעם נעזרים אולי בדלק מוחשי – אוכל, אפילו סקס – אבל זה באמת לא הכרחי. אפשר לחיות גם בלעדיו. היא כל כך מרתקת, המוזיקה, וממלאת, שהיא פשוט הכל. אני מתכוון לכל התהליך. בעיקר כשמעורבים בו עוד אנשים, שמספקים את עניין ההפריה. לנגן ביחד. להוליך בעדינות ובפראות צליל משותף שמתפצל לאלף קצוות. את יודעת איזה עונג זה"?

לא עניתי. הבנתי וקינאתי.

 

 

 

 

 

 

 

פרק 34: מעבר לחדר

 

 מה ההבדל בין אדם עומד, לאדם עומד מחכה?

אני רואה את שר ההגרלות, ויודעת שכבר לא אזכה.

מים – בשמיים, אז איך אפשר אותם לגמוע?

צמאה ויגעה, אז למה הם כל כך גבוה?

מה ההבדל בין אדם עומד, לאדם עומד מחכה?

אני יושבת על גב הסלע, וברור שלא אכה.

מים – בשמיים, אז איך אפשר אותם לגמוע?

צמאה ויגעה, אז למה הם כל כך גבוה?

מה ההבדל בין אדם עומד, לאדם עומד מחכה?

אני חושבת שבסוף אשתה, אבל יודעת שעכשיו אבכה.

 

היה שקט. הם התבוננו בי. קצת היססתי לפני שמחאתי כפיים.

"זה לא בסדר"? שאלה גילי, עדיין הלומה מעט ממאמץ השירה.

"זה מקסים. פשוט מוזר לי למחוא כפיים לשיר שאני כתבתי".

גילי שתקה לרגע, ואז התפרצה: "זה לא בסדר. אני יודעת שאני בסדר, אז אין לי מושג מה לא בסדר. שלומית! תתאמצי קצת"!

"אבל זה נשמע לי מושלם לגמרי", ייללתי.

עיני ארבעתם – משגרים של  בוז, שמתמקד בי, ומפלח אותי. למה זה לא מצליח לי? למה מעולם לא נוסף חן טבעי למחוות הילדותיות שלי? מדוע הן נראות תמיד מזויפות ומאולצות?

פתאום קטעה אותי ההבנה. זה היה בסדר מדי! גילי שרה בקולה, שלמרות המחוספסות שהביאה אליו, הוא עדיין נותר צלול בנשיותו המתבקשת.

"אני יודעת! יש לי רעיון! גילי, אל תכעסי עלי. אלישיב, אתה מוכן לגשת לרגע? לא. לא אלישיב. עידו. עידו"?

"מה עשיתי"?

"מוכן להחליף את גילי"?

"עם הגיטרה"?

"לא. תשיר רגע במקומה, טוב"?

עידו הביט בגילי, שהנהנה. "תעשה מה שאומרים לך, ילד", היא חייכה אליו בעדינות.

"אבל אני לא יודע את המילים".

"אה, זה קל", אמרה גילי, ותלשה דף מתוך המחברת שלה. אצבעותיה רקדו על הדף בעליצות. היא הושיטה לעידו את התוצאה. "אתה מבין את הכתב שלי"?

"בקושי. יש לך כתב של בן".

 

 

"אני רואה את שר ההגרלות, ויודעת שכבר לא אזכה" – עידו הביט בי במבוכה תוך כדי השירה שלו.

"אתה צודק. פשוט תשיר בלשון זכר".

"רגע, אני אתחיל מהתחלה. קצת קשה לי לנגן ולשיר באותו זמן. אני לא רגיל".

"תעזוב בינתיים את הנגינה", אמר אלישיב. "תקשיב לבנות. תשיר"!

 

זה היה שיר אחר לגמרי. גברי, שקולו המעורער של עידו הפיל אותו לשטח התבוסה. בסוף עידו עצם את עיניו, ואת המילה האחרונה יבב בהזדהות אמיתית. השקט שהשתרר הפעם היה של צמרמורת.

"אני יודע", הפר אותו יודה, "זה שיר על משה! משה רבנו".

"איך הגעת לזה"? שאל אלישיב.

"לא יודע. אף פעם לא הייתי טוב בניתוח טקסטים", התנצל יודה. "פשוט הקטע הזה עם המכה על הסלע. הוא כאילו אומר לאלוהים: תן לי להתחיל מהתחלה. תן לי צ'אנס. הזדמנות שנייה. הפעם אני לא אכה על הסלע. מבטיח".

גילי חייכה אלי. "שלומית, את כל כך חכמה".

"ואת לא עצובה"?

"מה פתאום? טוב, קצת. אבל זה פשוט נכון. רגע, אולי אני אעשה קצת קולות רקע? לא. מה פתאום". העיניים שלה נצצו מדמעות הדופות.

ליבי נלפת אליה, והיא ראתה את זה, אבל ביקשה ממני במבטה: אל תגידי כלום. תני לי להתגבר לבד, טוב?

אולי מגע קל? ליטוף ממש קטנטן, אפילו על כף היד שלך?

מה פתאום, היא אמרה לי עם חיוך כמעט לא מורגש. הנה, את רואה? אני בסדר. טוב, כמעט בסדר.

 

"עוד פעם, בוא נעשה את זה עוד פעם", ביקש אלישיב.

"אני לא יודע", אמר עידו. "אף פעם לא שרתי לפני קהל. לא נוח לי עם זה".

"בגלל זה בדיוק מוכרחים לעשות את זה עוד פעם, ועוד פעם, עד שתתרגל", הסביר אלישיב.

 

בפעם השנייה הוא כבר נשמע יותר בטוח. מה יהיה כשיתרגל כבר לשיר? האם תימוג פגיעותו? והלוא היא אשר "עשתה את השיר". מגילי נבצר, כמובן, לענות על תהיותיי. היא התרכזה באופן האידיאלי שבו תוכל נגינתה לשרת את עידו. ניכר בה שנהנתה מכך שהמבטים העתידיים, שהיא חשה בהם, כבר לא מתמקדים עליה. זה שחרר אותה והעניק לה קלות וקלילות שלא הכרתי בה. מרוב הנאתה, נגינתה התגברה, והיא התאמצה להחליש אותה, כדי לא להסתיר את הנגינה של האחרים, ובעיקר את השירה של עידו. אבל תוך כדי השיר, היא שכחה את עצמה, שוב נהנתה ברעש, ושוב  נאבקה בעצמה, לאורך כל השיר, שהסתיים במפתיע, בלי שהייתי מוכנה.

 

ושוב הופיע שקט, הפעם כישות כמעט אנושית. חבר בלהקה. עד כמה יודעים בכלל המוזיקאים, באשר הם, להשתמש בשקט כחלק מהצלילים? כמו הצבע הלבן או הצבע השחור?

אף אחד לא העז להפר אותו, עד שהוא התפייד מעצמו, באיטיות נעימה.

חייכנו כולנו. "זה כמעט מושלם, נכון"? שאלה גילי.

"נכון", צחקתי בגלל הקפדתה על המילה כמעט. "אתם ממש שם. כלומר, כמעט".

 

הבטתי קדימה, מעבר לחדר. ראיתי אותם בהופעה. מועדון קטן, אבל מלא. לא עמוס מדי, אבל בהחלט מלא. בלי קרחות שמכאיבות לאוהדים. קהל מגוון. לא רק דתיים, ציינתי לעצמי בהקלה. בעצם, הרוב אפילו חילוניים. אבל בולטות שם כמה כיפות. האם הכיפות האלה ימשיכו לפקוד את המועדון הזה גם כשיהיו הופעות של להקות אחרות?

גילי נראתה יותר מתוחה מאשר נרגשת. הבנים נראו בטוחים. זאת לא הופעה ראשונה, וגם לא שנייה, הבנתי. יש כאן רצף טוב. עידו ניגן רק לעצמו, אבל בשיר הבא כבר התחבר בוודאות לאחרים. זאת רק תחילת ההופעה. הבטתי בקהל. חלק מהאנשים שרו את המילים. את המילים שלי!

גילי כבר השתחררה לגמרי. החצאית הבהירה שלה, החלקה, הבליטה את כהות הגיטרה. הן נראו יפות, היא והגיטרה. ואז היא זזה הצידה, פינתה מקום לעידו, אבל הוא נשאר במקומו. כולם הביטו בו – חברי הלהקה והקהל. "עידו! עידו"! נשמעו קולות נשיים צעירים. עידו חייך בביישנות אל הקהל, אבל לא ראה דבר. הזרקורים היכו בפניו, והוא התחשמל מהם, זז בעיוורון אל האמצע. אלישיב וגילי היכו בחלל עם הגיטרות שלהם. ואז השתרר שקט. שקט מתוק, דומה לזה שליחך כרגע בחדר. ולתוכו גלש עידו שלנו. גילי חייכה אליו באהבה מובהקת, ואני ידעתי שאני מחייכת תוך כדי החיזיון.

עידו שר, בלי אף כלי, "מה ההבדל בין אדם עומד לאדם עומד מחכה"? ואני גיליתי קול נקי לגמרי. מיד הצטרפו הגיטרות, התופים, והבאס שלו. אבל תוך כדי השירה של עידו, קולו התלכלך בכאב עבה, בוצי, שעיבה את הצליל לגבריות מובסת, אבל חזקה. והנה היבבה בסוף, ברורה ברעדה. בשביל להפיק אותה כל כך מדויקת, הוא חייב לחוות את הכאב באמת, חשבתי. הו, עידו. ראשו צנח מעצמו בסוף השיר, אבל אז הוא התרומם, סקרן לתגובת הקהל. ואז שמעתי את מחיאות הכפיים הכי חזקות ששמעתי אי פעם. וקולות "עידו עידו", ולא יכולתי לראות את פניה של גילי, כי היא עמדה פתאום עם הגב לקהל. אבל אלישיב ויודה חייכו בעונג מטופש.

 

 

 

 

  

פרק 35: אמא של הנפש

 

"מה אתה מוצא בגיא"? נואשתי בכעס. כל היום נחשפתי לטלפונים אילמים שהם הטיחו זה בזה.

גיא עמד עם גבו אלי ושתק. חיפשתי סימנים חיצוניים למחשבות שלו, אבל גופו קפא, גם כאשר ענה לי: "ומה את מוצאת בו"?

"מה מצאתי, אתה מתכוון".

"לא, מה את מוצאת בו. מה שהיה טוב בו, בטח נשאר. אם הוא השתנה, זה רק לטובה".

"למה אתה כל כך בטוח"?

"אני יודע. את רוצה לענות לי? את רוצה לענות לעצמך"?

 

הוא פשוט היחיד שדיבר איתי בשפה שלי. לא היה אף אחד, ולא הייתה אף אחת. ולו הייתה לי חברה טובה, שמדברת בשפה שלי, הייתי מסתפקת בה? אבל הוא גם היה גבר, כלומר ישות אחרת, תרבות אחרת. וזה היה מושך – זר שאפשר לתקשר איתו באותו אוצר מילים. והוא היה חכם, וטוב. ויפה – לא, הוא אף פעם לא היה יפה, אבל אהבתי את רישולו הצובט. רציתי לשייף אותו בליטוף.

האם זה מה שגיא רוצה לעשות לו? הרי גיא הרבה יותר ממנו – ביופי ובהבנה. אל מה הוא נושא עיניו? אולי אל החוכמה חסרת התחכום. אולי תמימות שנשארה, משהו מפעם, כמו אצל קיבוצניקים. האם זה מה שהוא מחבב בי? ואולי הוא גם נמשך אל הזיעה שמבצבצת בכנות? אל העזות המהססת?

ופתאום אני חפצה בשיר אחד. בהוי ודוהה. שיר ששוליו אבדו לי מזמן. צוהר שר לי אותו פעם אחת בלבד, ואני זקוקה לו כרגע.

עכשיו הוא בטח קיבל גוף חדש. האם הוא הקליט אותו? אני זקוקה לשיר הזה, "אולי".

הנפש שלי אימצה את צוהר. זה מה שאני מבינה עכשיו. כמו ילד שמביא הביתה כלבלב. זאת נפש אידיאליסטית כזאת, שאוספת עזובים. ואני – אמא של הנפש שלי – התנגדתי, אבל לא אמרתי כלום. ידעתי איך זה ייגמר, אבל לא רציתי למנוע ממנה את האהבה.

ואני לא אסלח לצוהר לעולם. כי הוא רצח את המבט שלי. המבט העֵד שלי, שבזמן שהביט בו, צילם אותו והנציח לעד. צוהר ידע את זה, ואהב את התחושה. לכן הוא חיפש את קרבתי. זה היה הכי קרוב לאהבה, מבחינתו. וקיבלתי על עצמי את המשימה. הסכמתי בשמחה לכהן למענו בסטטוס הזה. חשקתי בתפקיד האישה שרואה כל שלב. התחלתי, לנגד עיניו המבריקות משמחה, לתעד בליבי הפתוח כל תמורה שחלה בו, כל בקיעת ניצן. שאפתי בטוהר והכשרתי את עצמי להיות ארכיונאית. לייסד את המבנה המפואר שבו ישכנו נשמת צוהר המתהווה ותוצאותיה. קיוויתי לבקע מעצמי בקיאות בדקויותיו המִִתעבות. להתמצא בסדר המתגבש ונערם ביושר ובעורמה. ואחר כך להשוות. לאחוז בקלילות מתקשחת בחוט המקשר בין התקופות שבשיריו. לזהות הקבלות, נצנוצים שאפשר לעקוב אחרי הרגע שבו התהוו, ואחר כך ללכת לצידם, או מאחוריהם, או אפילו להקדים אותם כדי לחכות להם, להשקיף עליהם מההר כדי לחזות ברגע המדויק שבו נעלמו. לזכור את הרגע ההוא, ולעיתים להזכיר לאלוהים שלהם את היותם. לדרוש ממנו בעדינות להחזיר אותם, ולפעמים לזכות לשמוע את האות המכריז על שובם. לדעת היכן לחכות להם כדי להקביל את פניהם. כל כך הרבה עבודה וכה נעים היה לי לבצע אותה בשלמות.

וצוהר? צוהר ראה אותי במשימתי, והקפיד להפקיד בהתמדה את החומרים החיים הנכונים, ואחר כך להביט בהם דרכי בחיוך מאשר: כן. ככה. תמשיכי, ילדה חכמה ותמימה. אל תעצרי את עצמך.

אף אחד מאיתנו לא חשב שישנה בכלל אפשרות שהבנייה הזו תיפסק לפני שהבניין הושלם.

אבל הבניין הושלם. אחד מתוך בניינים נוספים, שייבנו בוודאי. כמה כאלה נועדו? אני כבר לא יודעת. תוכניות העיר כבר אינן מופקדות בידיי. מה קרה? ומדוע? האם חטאתי? התנהגתי לא יפה? לא היטבתי למלא את המשימה? אני יודעת שהייתי מקצועית, אז מה השתבש? מדוע סר חיני?

לפעמים אני עדיין חולמת לדבר עם האדריכל. אבל מיד ברור לי שהשיחה תיחסם. שלא אצליח להבקיע ולחורר את מכשיר הטלפון, להתערב בזרימה שבצינור המתפתל, המקשר בין שני המכשירים. להשתיל את החומרים שלי – התוססים, הכועסים, התמהים בדמעות רעילות: למה, צוהר? אבל למה? שאלה כל כך טיפשית.

 

ויש ימים של כעס, שבהם אני מנסחת את הבוז. האם אני היא שלא ראויה? איך אפשר בכלל לחשוב את המחשבה הנחותה הזאת? הרי ברור שצוהר עצמו לא היה ראוי לי. וגם יצירתו, אם באה מלב שאיננו טהור ורחב, אינה ראויה לחסדי ליבי.

ואז ברור לי שלא אתקשר אליו ולא אנסה להבין. שימצא ישויות אחרות שיבינו, בוודאי כבר מצא. ובשלב זה של המחשבות, אני מוסיפה, בתפקיד הצורבת ולא הנצרבת, את ההמשך: בכל מקרה, הן לעולם לא ייטיבו כמוני. רק בי טמונה היכולת להבין את צוהר. הכי טוב שניתן. יותר טוב ממה שהוא עצמו יהיה מסוגל.

 

אבל אז באים הסממנים של בכי לא רצוני, אם כי לא ממומש, ובכי ללא פורקן הוא הכי כואב: אז למה בעצם צוהר ויתר אם הוא מכיר בי ויודע? והוא יודע. ימים שלמים של יסורים בגלל עצם קיום החידה, שמתגבשת לגוש שחור ומצחין בליבי, ואינני יודעת כיצד להנדיף אותה מקרבי.

 

והמציאות, שמתהווה לא פחות, לצלילי שריקת ניצחון שבאה ממעמקיה, מסבירה לי: זאת לא חידה כל כך גדולה, שלומית.

אז מה הפתרון? אני שואלת בלהיטות, אבל היא רק מחייכת בעייפות: הפתרון הוא שאין חידה.

אין בכלל חידה? את בטוחה?

המציאות מתקשה להשלים, בגלל שיעמום, את תנועות ההנהון שלה, אבל יודעת שקלטתי אותן.

מה זאת אומרת? אני לא מבינה.

קודם כל – היא פולטת עלי את הברותיה, שרק מחציתן או שלושת-רבעי שלהן מבוטאת, כמו גברים מזלזלים – כדאי לך לחדול כבר לגלות עניין כל כך טרי. תגידי, איך בכלל את מייצרת, ומאיזה חומרים, את הרעננות הזו? הרי מדובר בחומר ישן, עם סימנים בולטים של עיפוש.

אני שותקת. מה אפשר להגיד על אבחנה כזו? כלימה נערמת על צווארי.

המציאות ממשיכה, בקול של מורה מתייאשת מתלמיד מטומטם וחסר תקנה לדעתה המלומדת: את חושבת שצוהר חושב בכלל במושגים כאלה? שהוא חושב על זה בכלל?

שהוא בכלל חושב – אני משלימה בשקט את המשפט.

אז את כן מבינה. הסגרת את עצמך. עכשיו המציאות משתמשת בעצמה בחומרים הטריים האלה, שהיא כה זלזלה בהם לפני רגע. הטריות שלה כל כך זהה לטריות שלי, עד שנראה לי ששתינו רוכשות את האספקה הזו מאותו ספק. אני מחייכת, אבל היא לא מבינה נכון את משמעות חיוכי, וצורחת עלי: אה, אז את ידעת בעצמך. כל הזמן ידעת. איזה משחק את משחקת?

זה לא משחק, אני עונה לה באותן עוצמות. הרי אם זה היה משחק, הייתי נהנית.

ממתי נהנים במשחק, היא לועגת לי, ומכאן ברור לי שאיבדתי אותה, ולא אכפת לי. אין לי רצון לראות אותה שוב.

 

ושוב אני לבד, כלומר עם עצמי, כך שאינני לבד. עכשיו אני חכמה יותר ולכן מותר לי לחשוב מחשבות טיפשיות. "גיא", אני שולחת קריאה אל החלל, "נו, גיא"!

"איזה גיא"?, אל החדר מתפרץ גוש מטושטש של גוף אפוף נשמה רבה.

"איזה שאני רוצה", אני מתיילדת. שמחה לראות את גיא הישן.

"איזה גיא את רוצה"? הוא נעמד מולי, ונראה שרצה שעינינו יביטו זו בזו מאותו גובה, אך חוש הכיוון שלו כרגע לקוי קשות, מאחר שאני יושבת, והוא – במהותו כרגע – שואף גבוה. וכך, בלי שהתכוונתי, אני מביטה היישר באזור חלציו, ונבהלת מיד, מחפשת את עיניו, אך הן רחוקות, וכמה שצווארי מתרומם, וזה כבר מכאיב לי, אינני יכולה לחזות בהן.

"נו"? הוא קצר רוח כעולל.

"מה נו? ברור שאותך".

"אותי את רוצה"? הוא נראה מאושר, ומדלג כדי לחגוג את הבשורה, אבל מתקדם תוך כדי דילוגו. וכך, מולי ואחר כך באלכסון אלי, הוא נעלם לטריטוריה שכבר אינה שלי, תוך כדי דיבור עליז: "גיא, גיא! שמעת? שלומית מעדיפה אותי! היא אוהבת אותי יותר ממה שהיא אוהבת אותך"!

"אבל זה ברור", אומר גיא בטון שמתאמץ להיות אדיש, אבל אני מזהה בו שמחה, שמשתמשת בהתפתחות האחרונה כדי לחגוג הקלה אחרת.

"מה ברור"? אני אומרת. שניהם משתאים אלי.

"מה זאת אומרת"? הם אומרים ביחד.

"שום דבר לא ברור", אני מכריזה, "והאהבות שלי, אתם יודעים, משתנות כל הזמן".

"אנחנו לא יודעים", אומר גיא העורך.

"גיא, החבר שלך, יודע. תשאל אותו".

"הוא לא חבר שלי", מכריז גיא העורך.

"לא", מדייק גיא המצ'וקמק, "אני זה שלא חבר שלו".

"הבנתי", אני אומרת. "רוצים שאני אשאיר אתכם לבד"? – לא!!! אני שומעת בראשי את שניהם צועקים ביחד, ומחייכים.

"כן"! שניהם צועקים ביחד, ומחייכים.

 

אני נכנסת לחדר החזרות. מוזר לראות אותו ריק. אני מקשיבה לקולות האנשים החסרים. מנסה להפריד בין המילים שלהם, כדי להבין מה הם אומרים. אבל שביל השיחה מסתבך ומתעוות מולי, ואני מניחה בצידי ראשי את הפקעת הגדולה. אחר כך חוזרת ואוספת אותה אלי, ומתוך שעמום מטילה אותה קדימה, מקווה לפגוע בדמויות השקופות ולשבש את דבריהם ומעשיהם. הם אפילו לא מסתכלים עלי.

"נו, די כבר", אני אומרת בקול, "אסור לכם לא להיות פה עכשיו. ממתי יש לכם מציאות משלכם שאינה קשורה ללהקה שלי"?

"שלך"? אלישיב זועם עלי בתוך ראשי. "הלהקה לא שייכת לאף אחד".

"אז איך היא מתקיימת"? אני לועגת לו, "פשוט חיה לעצמה"?

"כן", מרצינה גילי. "הלהקה שייכת לעצמה".

"אבל אני חלק ממנה, נכון"? אני שואלת בזהירות.

אף אחד לא עונה לי.

"לא שמעתם את השאלה שלי"?

"תגידי", אומר עידו, "את שרה"?

"לא".

"אז את – מנגנת"?

"לא".

"לא שרה ולא מנגנת", הוא מסכם.

"אז את לא בלהקה", מסכם יודה.

"זה נכון"? אני שואלת את גילי.

היא שותקת.

"מה את שותקת, גילי? מעניין מאוד איך כשאת שרה, דווקא יש לך הרבה מילים".

היא ממשיכה לשתוק.

"ואיזה מילים בדיוק את שרה, אה"?

עדיין שותקת.

"את המילים שלי"!

אף אחד מהם לא מתנדב לצבוע את השתיקה בשכבות מילוליות.

"אז אני אקח אותן".

"מה"? נדהמת גילי.

"יופי שאת יודעת לדבר פתאום. כל הכבוד לך. אני אקח את המילים שלי. אקח אותן, ואלך מפה".

"יהיו מילים אחרות", אומר אלישיב.

"אבל אתם תהיו להקה אחרת", אני עונה.

הם נעלמים, ואני נבהלת מעצמי ומהסיוט שייצרתי לעצמי. לא מבינה איך כל זה התרחש. מביטה בשעון כדי לייצב את עצמי בתנוחת הזמן. עברו פחות מעשר דקות מאז שגיא נכנס למערכת. בסך הכל.

גיטרה חשמלית נשענת על הקיר. אני לוקחת אותה. מחזיקה אותה. אין לי מושג מה לעשות בה. מעולם לא החזקתי גיטרה חשמלית. אפשר להפיק ממנה צלילים בלי מגבר? ואיך מחברים אותו? ולאן? ואיך הוא בכלל נראה? אני פוחדת לגעת בגיטרה. מרגישה שהיא עלולה להתפוצץ לי בידיים מרוב תימהון או ייאוש. ואולי אתחשמל ממנה? היא הרי חשמלית. לאן נעלמו הגיטרות האקוסטיות שלהם?

בדל סיגריה מלכלך את הרצפה. אני מקרבת אליו את הגיטרה. משעינה אותה מחדש על הקיר. בום. היא נופלת ממנו. שוב משעינה, שוב נופלת. משאירה את הגיטרה על הרצפה, אבל מלטפת אותה, שלא תכעס עלי. מרימה את הבדל. מי מעשן כאן? תמיד הוא עישן, או שזה מנהג חדש? ומדוע אני מניחה מראש שזה גבר? מצד שני, גילי? ובעצם, למה לא? מה השעה? מישהו מהם צריך להגיע? אמורה בכלל להיות היום חזרה?

אני מתקשרת לגילי. "מה קורה שלומית"? היא שמחה לשמוע אותי, אבל באותה מידה נשמעת לי מעט קצרת רוח.

"הכל בסדר. מה איתך"?

"בסדר", היא עונה מהר.

"את באה היום"?

"לאן"?

"אלינו".

"אליכם הביתה"?

"לא. למערכת".

"למה שאגיע למערכת"?

"אין לכם חזרות"?

"לא. למה שיהיו"?

"אתם לא אמורים לעשות חזרות כמעט כל יום"?

"מה פתאום, שלומית. מה קרה לך"?

"אז איך תהיו מוכנים"?

"מוכנים למה, שלומית"?

"להופעה, לאלבום שלכם. יש לכם הרבה עבודה".

"אבל מה הבהילות"?

"חשבתי שאתם רוצים לפרוץ כבר".

"ברור שרוצים, אבל יש לנו עיסוקים אחרים. החוכמה זה למצוא את הזמן, ולשלב ביניהם".

"לא, החוכמה זה להחליט".

"מה אנחנו אמורים להחליט"?

"אם מדובר בסתם תחביב, משהו שאתם עושים כי כיף לכם, או שמדובר במחויבות אמיתית, ואז זה כבר הופך למשהו רציני".

"שלומית"?

"מה"?

"משעמם לך ואת רוצה שאני אבוא"?

"כן".

"מה קרה? נגמרה העבודה על העיתון? סגרתם אותו"?

"סגרנו אותו אתמול".

"אז מה הבעיה? אתם אמורים לעבוד על העיתון הבא, לא? מה קרה? חסרים לכם חומרים"?

"אף פעם לא חסרים לנו חומרים".

"אז מה העניין"?

"לא… פשוט… גיא וגיא".

"מה איתם"?

"הם בחדר השני".

"ו"?

ואז היא צחקקה. "אוקיי. הבנתי אותך. לא נעים לך? אולי פשוט תלכי הביתה"?

"זה עוד יותר לא נעים להסתלק מכאן. את יודעת מה השעה? מוקדם עכשיו".

"אז מה את רוצה ממני? שאני אבוא ואארח לך חברה"?

"את יכולה"?

"לא ממש. נמצאת אצלי תלמידה".

"אז למה לא אמרת לי שאת מלמדת? אני ממש מצטערת".

"זה בסדר. שלחתי אותה להפסקה. אגב, מחר דווקא יש לנו חזרה".

"אבל מה זה עוזר לי עכשיו. תגידי, גילי, את מעשנת"?

"קצת, לפעמים. למה את שואלת"?

"אז תשתדלי לא ללכלך עם הסיגריות" – מהאופן שבו הטחתי בה את המילים,  הבנתי שאני כועסת עליה. אבל לא הבנתי למה, וגם היא לא הבינה.

"למה את מתעצבנת? ומי אמר שזאת אני? אולי זה הבנים"?

"הבנים מעשנים"?

"רק עידו לא".

"באמת? איזה חמוד. תגידי, זה חדש"?

"מה חדש, שלומית"?

"העישון שלכם".

"אין לי מושג. אף פעם לא דיברנו על זה. פשוט כשאני יוצאת להפסקת סיגריות, אני רואה שהם מצטרפים אלי, וכל אחד שולף מהקופסה של עצמו סיגרייה, חוץ מאלישיב, שמשונרר מיודה".

"הפסקת סיגריות", הטעמתי את המילים בלעג.

"מה יש לך שלומית"?

למעשה, גם לי לא היה ברור מה חשתי. אולי תחושת בגידה. כאילו אנשים מהשבט שלי העזו להשתנות ביחד, ולא שיתפו אותי. ונניח שהיו מספרים לי, האם הצטרפותי אליהם הייתה ודאית? בעצם, ברור שבכל מקרה לא הייתי מעשנת – לא איתם, ולא עם עצמי. "את רוצה להגיד לי שזה חלק מהסקס, סמים ורוקנרול, גילי"?

"מאיפה צצה המרירות שלך, שלומית? את מקנאה בגיא וגיא? זה בא משם"?

"אני מקווה שלא, גילי", עניתי בכנות.

"טוב, יש לי עוד חצי שעה עם התלמידה. אם תרצי, אני אתקשר אחר כך לבנים, ואולי אפילו נצליח לארגן חזרה להערב".

"למה אם אני ארצה? זה צריך להיות הרצון שלך. הרצון שלכם. אתם לא רוצים? מה קרה? התשוקה נעלמה"?

גילי צחקה. "נו, די, שלומית. הכל בסדר. אל תדאגי. הרצון מרגיש טוב. טוב לו. זה רק ש… אם אין קמח אין תורה".

"קימוח נעים גילי".

"תודה".

 

הדלת הייתה פתוחה. נכנסתי בזהירות. פקעת אנושית התנועעה על הרצפה. איש בשם גיא מפוצל לשניים. יצאתי משם, ומיד שמעתי קול מתנשף. "שלומית, תחזרי, אנחנו מצטערים".

"לא", צעקתי אליהם מהחדר השני, "אני זאת שמצטערת".

איך אקח משם את התיק כדי ללכת הביתה? מצד שני, זה כנראה לא נורא. שניהם היו עם בגדים. "שלומית, נו"!, אמרו גיא.

נכנסתי שוב לחדר. הפעם שניהם ישבו. גיא על הכיסא שלו וגיא על הכיסא שלי. פניהם סמוקות וחיוכיהם – אלי, וזה אל זה – היו נינוחים. "אוף איתכם", אמרתי. הם צחקו בהקלה.

"את יודעת שאת לא מפריעה לנו בכלל. בחיים לא נעשה לנגד עינייך הטהורות משהו שיביך אותך באמת", אמר גיא העורך.

"דבר בשם עצמך", אמר גיא השני, "לי דווקא מאוד מתחשק להביך את שלומית".

"אז תביך. מה אתה רוצה ממני"?

"את שיתוף הפעולה שלך, למשל"?

"לא", התעקש גיא. "אתה יכול להביך אותה גם בלעדיי".

"איך אפשר בלעדיך"?

"פשוט תחשוב עלי, ותתחיל"…

"שקט, שקט", ביקשתי, וכעסתי על עצמי כשהרגשתי שהם מתענגים מההסמקה שלי. אני מוכרחה ללמד את עצמי לשלוט בזה.

"את הולכת"? שאל גיא העורך.

"עוד לא החלטתי".

"מה האלטרנטיבות"?

"לעבוד, למשל? אתה יודע, הדבר הזה שעושים עם העיניים והאצבעות מול המחשב".

"אני דווקא מכיר עוד כמה דברים שעושים עם העיניים והאצבעות מול המחשב", אמר גיא שותפי לדירה.

"נראה לי שאני אלך. האוויר הזה ספוג מדי בהורמונים שאין סיכוי שאוכל ליהנות מהם".

"הו, את משתפרת", התפעל גיא העורך.

 

 

 

 

 

 

 

פרק 36: קול באישה ממעמקים

 

"על מה לעזאזל חשבתם, זאת אומרת… איך זה יכול להיות – להקה דתית עם סולנית אישה, על רקע כל הקול באישה ערווה"? אלישיב פרץ אל חדר החזרות.

"מה עובר עליך"? תמהה גילי בנחת.

"מה זה קוֹלַקוֹל"? התפלא עידו.

"קוֹלַקוֹל"? נדהם אלישיב.

"כל הקול", צחקנו, הבנות.

"אה", אמר יודה. "שולחן שבת".

"עוד פעם הקודים המשפחתיים שלכם"? רגז עידו ואני חייכתי, לא יודעת למה.

"האמת שזו באמת הייתה ארוחה משפחתית. מורחבת. קידוש. לא קידוש רגיל. נו, אליה, תסביר להם. סבא שלנו. התכנסות משפחתית".

"מה סבא שלכם עכשיו"? שאל עידו.

"יומולדת 70", אמר אלישיב. התכנסנו כל המשפחה. המורחבת. עם כל הבני-דודים והאחיינים. והדודים הזקנים. ויודה ואני השווצנו".

"כן", אישר יודה, "אבל לא הייתה ברירה. הם שאלו אותנו וסיפרנו להם על הלהקה שלנו".

"ואז הם אמרו", המשיך אלישיב, "שזה לא יכול להיות מה שאנחנו עושים. כי אם אנחנו להקה דתית, אז איך יש לנו אישה בלהקה? ועוד סולנית"?

"ומה עניתם להם"? שאלה גילי.

"אמרנו שזאת לא להקה דתית. זאת להקה רגילה, שיש בה אנשים דתיים. ובכל מקרה, אנחנו לא פנאטיים. וחוץ מזה, שמה הם מצפים? שיודה ואני נשיר? הם יודעים שזאת תהיה קטסטרופה".

"אתם באמת חושבים שזאת להקה רגילה"? שאלתי בזמן שגילי שאלה: "וזה הרגיע אותם"?

"לא", ענו יחד שניהם. יודה לי ואלישיב לגילי.

"אז מה הרגיע אותם"?

"כלום, גילי. הם אמרו שבאמת עדיף שיודה ואני לא נשיר, כי אנחנו זייפנים – שקר גס – אבל אריק הבן של נחום יכול להצטרף ללהקה כי יש לו קול פעמונים – שקר גס – ואז העניין ייפתר".

"אז זהו? אתם מעיפים אותי מהלהקה"?

"נראה לך גילי? את באמת  מתייחסת ברצינות למשפחה המעוותת שלנו"?

"לא, אבל עובדה שנכנסת הרגע לחדר נסער כולך".

"נכון, כי זה גרם לי לחשוב על כל זה. על הלהקה. אנחנו קצת עוף מוזר, אתם לא חושבים"?

"יש לך קצת הצתה מאוחרת", אמר יודה, "עכשיו נזכרת"?

"רוצים לדבר על זה"? שאלתי.

"בשביל מה"? שאל עידו.

"זאת השאלה, אם זה בכלל מעניין אתכם. אבל תחשבו קדימה. מתישהו הרי אתם אמורים לפרוץ. יהיה אלבום, יהיו הופעות. יהיו גם יחסי ציבור. זה חלק מהמשחק. ראיונות בעיתונות. ישאלו אתכם שאלות, והנושא הזה מתבקש. אולי צריך לעשות סימולציה".

"אנחנו עוד לא שם", העירה גילי.

"לא שם מבחינת הראיונות, נכון, אבל לא חשבתם לברר ביניכם לבין עצמכם את העניין"?

"לא", אמרו כולם, חוץ מעידו שאמר: "אני עוד לא מבין איזה עניין".

"כי אין עניין", סיכמה גילי.

"מעניין שדווקא את אומרת את זה", אמרתי לה. "את הסולנית. זאת שנמצאת בחזית. זאת ששרה. הפנים של הלהקה. הקול שלה. הייצוג שלה. את לא מרגישה שום קונפליקט"?

"ממה? מזה שאני דתייה ששרה? מקול באישה ערווה"?

"כן. למשל".

"את מאמינה בזה"?

"ברור שלא, אבל יש דתיים שמאמינים שזאת ההלכה".

"אני בכלל לא רואה את עצמי כלהקה של המגזר הדתי. אני רואה אותנו מופיעים בכל מקום שיזמינו אותנו, ובכנות, נראה לי שיותר מתאים לנו להופיע במקומות חילוניים. איפה שמבינים את השפה שלנו ואנחנו את השפה שלהם".

"אבל מה באמת השפה שלכם? את רוצה להגיד לי שהשפה שלכם היא לא השפה הדתית? שאתם לא מרגישים יותר בבית, יותר בנוח, עם אנשים מהסוג שלנו"?

"השפה שלי היא שפת המוזיקה. וזאת שפה בינלאומית".

"והדתיות שלך"?

"כן, מודה באשמה, מודה אני לפנייך, לפניכם – אני דתייה. מה תעשו לי? ואני אישה. ואני גם מוזיקאית – ואין כאן שום סתירה! אני מאמינה שאלוהים רוצה שנגשים את הייעוד שיש בכל אחד. והייעוד שלי זה ליצור מוזיקה ולשיר אותה".

"עד כאן הכל יפה ונכון, אבל מי אמר שאת מוכרחה לשיר גם לפני גברים"?

"כי מה? סלקציה? הפרדה"?

"לא יודעת".

"מה לא יודעת, שלומית? את באמת שואלת או שזאת טכניקה שלך לדובב אותי כדי להוציא ממני דברים כמו בראיונות שלך? ברור שלכל אחד יש זכות לשמוע את המוזיקה שלנו. את השירה שלי. אפילו המיעוט הזה… איך קראת לו? גברים".

"ומה עם קול באישה ערווה"?

"דוחֶה".

"תסבירי".

"מה יש להסביר? אפילו המילה ערווה, המילה הדוחה הזו, היא צביעות אחת גדולה. מי שאומר אותה, שזה כמובן גברים – הם אלה שהגו אותה, הם כביכול קבעו משהו שישמור על צניעות, אבל זה רק כדי לדכא את האישה".

"גם במובן של דיכוי וגם במובן של דיכאון", קטעתי אותה.

"וזה מראה", היא המשיכה, "שרק סקס מופיע בראש המעוות שלהם. הקישור בין סקס לשירה של בנות הוא בראש שלהם בלבד. אז שיטפלו בסטיות שלהם ויעזבו אותנו בשקט. האמת, שבכל מקרה לא הייתי רוצה גברים כאלה כקהל בהופעה שלי. זה מטריד אותי ובעיקר מפחיד אותי".

כולם מחאו כפיים. גם אני הצטרפתי. "ותגידי, יש כאן גם משהו פמיניסטי"?

"לא יודעת. אני גם לא בטוחה שאני יודעת מה זה פמיניזם, אבל אולי דווקא יש בזה משהו. אני מכירה בתי כנסת שבהם נשים קוראות בתורה".

"אבל לעצמן"!

"נכון יודה, אבל אני מאמינה שזה ישתנה. בינתיים רק לעצמן. אני מקווה שעוד כמה שנים זה יהיה אחרת. גם מתחילות להיות טוענות רבניות, ונשים לומדות להיות רבניות. לא יודעת אם יתנו להן את התואר".

"הסמכה".

"תודה יודה צדיק שלי. אולי כן ואולי לא יתנו להן את ההסמכה, אבל בכל מקרה, זו התחלה של משהו. מהפכה".

"אז אתם חלק מהמהפכה"? שאלתי.

"מה פתאום", אמר אלישיב.

"אולי", אמר יודה.

"לא יודע", אמר עידו.

"לא יודעת", אמרה גילי.

"אתם רוצים להיות"?

"עזבי, אנחנו עושים מוזיקה", אמר אלישיב.

"אבל לא שוללים את זה", הפתיע יודה.

"אתם רוצים שידברו עליכם ככה? הלהקה שעושה מהפכה"?

"לא", אמרה גילי.

"בשום אופן", הדגיש אלישיב.

"ממש לא", הסכים עידו.

"אם כבר", חידדה גילי, "אז מהפכה שקטה. אנחנו ניתן למעשים שלנו, במקרה הזה – למוזיקה שלנו – לדבר. פשוט נהיה טובים במה שאנחנו עושים".

"ומוכרים", אמר יודה.

"אתה מתכוון, מפורסמים", אמר אלישיב.

"אממ… אולי… כן… למה לא. אבל רק כדי שניחשף לכמה שיותר אנשים".

"אתה רוצה להיות מפורסם! יודה רוצה להיות מפורסם"!

"שתוק אליה".

"בואו נחזור ללהקה. מוכנים להרחיב"?

"הרחבה זה החרבה", כעס אלישיב שחולל את הכל, "מיצינו את הנושא. את לא רואה שאנחנו רק הולכים הצידה עכשיו"?

"רק מזכירה לפרוטוקול את מרים אחות משה ואת דבורה הנביאה ש… ועוד איך שרו לפני כולם כולל גברים", התפרצה גילי בלהט שעד אותו רגע לא יצא ממנה בשיחה הזו, "ואף אחד לא השתיק אותן או נמנע לשמוע אותן".

ואני חשבתי רק הרחבה זו החרבה. להרחיב זה להחריב. כל המוסיף גודע.

 

 

בלילה הלכנו להופעה, ופתאום זה קרה. שם. באמצע ההופעה, המבט של להט התרחק מהקהל, והיא כיוונה אותו למעלה. לאן? אל התקרה?

 

"ממעמקים ממעמקים

קראתיך יה

אלי

שמע קולי

שמע תחנוניי

אלי

שמע קולי

שמע תחנוניי

א-לי".

 

סכין, זכוכית שבורה, מחט של זריקה, הצמיתו אותי בבת אחת. אלה כבדה ריסקה את  ראשי. קרסתי כמו מגדל שמתמוטט לתוך עצמו. אף אחד לא ראה שנלקחתי משם אל אולם ענק. חדר האוכל של האולפנא.

ושם – סעודה שלישית של שבת. אנחנו – מאות נערות, שהרעב ההורמונלי גורם לנו לראות בחתיכות הטונה ובסלטים התעשייתיים, מעדני מלכים, מתמסטלות מהתרכיז, שדילולו במים פושרים לא מיתן את מתקתקותו, ומתחילות לשיר בערגה: "כה אמר. כה אמר השם. זכרתי לך חסד נעורייך. אהבת. כלולותייך. אהבת כלולותייך. לכתאאך אחרייייי במממיידבבררר. באאאררץ לא זרווועעעה. הוי לכתך. אחריי. במדבר. בארץ. לא זרועה".

 

הלומות געגועים לא מוגדרים. השמש שואפת אל הים. כבר לא יום, ועדיין לא ערב. השבת אוזלת מאיתנו. אנחנו אוחזות בה, והיא מתרפרפת. נשמטת מאיתנו. אל תלכי, בבקשה, מלכה. תישארי עוד קצת. רק קצת. הנה, הבאנו לך שירים כל כך מתוקים.

וכל כך עצובים. מה הכניסו בתוך המנגינות האלה? אני חושבת רק עכשיו.

האם מסרים דידקטיים, עם מנגנון השהיה משוכלל, שיתפוצץ מתחת לעור שלנו בדיוק כשנרגיש שבא לנו להתרחק מהטריטוריה המכבילה הזאת?

עוד. עוד שירים מלנכוליים חרישיים עם טוויסטים משלהבים. כמה נפלאים הקולות שלנו ביחד. בעיקר כשאנחנו עושות קולות. שני קולות. כמה יפות אנחנו בבגדי השבת שלנו, בשרידי האיפור הקליל, בזוהר שמאצילה עלינו השבת.

"ממעמקים", אנחנו שרות. "ממעמקים. קראתיך. יה – הקול שלנו שוקע ושוקע. "אלי!!! – הוא עולה. "שמע קולי"! – הוא ממשיך לעלות. "שמע תחנוניייייי" – הוא גבוה. זועק. "אלי" – הוא מתמתן. "שמע קולי. שמע תחנוניי", הוא מתנמך. "א-לי". השלמה. ויתור. מה זה בכלל ויתור? יש כזה דבר ויתור? איך אפשר לוותר על משהו? אי אפשר לוותר. אין כזה דבר לוותר. זה או להתייאש או לאבד עניין.

או להיות בודד. "ויוותר יעקב לבדו". מה יהיה עכשיו.

 

כף יד לופתת את כף ידי. אני מתעלמת, אך היא אינה מרפה. מהדקת. "איי" צעקתי וראיתי את גילי רועדת לידי. "מה קורה פה"? היא שואלת. עוד בת אולפנא צחה במועדון המעושן הזה.

אנחנו מביטות בלהט. היא על הבמה. "ממעמקים… ממעמקים…. קראתיך, יה".

אני עוצמת עיניים. שומעת אותה ורואה נערה עם שיער ארוך, חום מתולתל, חצאית כחולה וחולצה לבנה מכופתרת עד הסוף. לא. שמלה ארוכה ועדינה בצבע תכלת. פותחת עיניים, שומעת אותה ורואה אישה עם שיער קצר ושחור, מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו לבנה. להט. פתאום טיף. טיפה חמה על כף ידי. אני מלקקת את מליחותה. שולחת את המבט שלי לבדוק את השטח. היכן הגיטריסט? היכן הבסיסט? היכן המתופף? להט לבדה על הבמה. מחזיקה את הגיטרה שלה, שתשמור עליה, אבל הגיטרה שותקת. להט לבד לגמרי. לא מרגישה את האנשים שמקיפים אותה למרגלות הבמה. לבד. קוראת לאלוהים. איך היא ידעה באיזה מילים לפנות אליו? מהיכן היא מכירה את המנגינה הזאת? הו, להט.

 

*

רישומים אחרי ההופעה

הקול של להט

צבע: אדום.

טקסטורה: צמר פלדה. אש.

ריח: יין.

טעם: דם.

פירוט: שיר שלה הוא שטח שבו על משבצת אחת קטנה יש הרים שלא רואים את פסגתם, אולי הם הרי געש פעילים, תהומות מפחידים בעומקם ומשטח קרח קפוא, שמסוכן להחליק עליו, כי הוא עלול להיסדק בכל רגע. ייתכן שמתחתיו אגם עמוק, שורץ תנינים.

ראית את התנינים?

טרם.

ומי אמר שהם שם?

כתבתי "ייתכן".

את מאמינה בזה או לא מאמינה?

מאמינה. 

 

 

 

 

 

 

פרק 37: כי אליך נפשי תערוג

 

"שיט שיט שיט שיט שיט", שרה גילי, והבנים מצטרפים אליה. עושים לה קולות תוך כדי הבלאנס. בלאנס של דוסים. שני גיאיים נכנסים לחדר. אחד משועשע, השני תמה. "אני במקום הנכון? התדרדרתם, אה"?

הוא מביט בי, ואני אפילו לא מתכווצת. פניו היפות מחפשות בי סדקים. "שיט שיט שיט".

"מה, גיא", אני מיתממת כמו אין בכוחי להבין: "מה מטריד אותך"?

"ניבולי פה בחסות ההלכה"?

 

מבטי, כמו סדרן, מכוון את מבטו, מפנה אותו אל גילי. תיכף זה בא. הוא צריך להיות שם כשזה קורה. מבטו מתקרב באמון אל מבטי. מבטי מרצין, השובבות מוכחדת, נצמד אליו, מושיט לו יד. מבטינו משלבים זרועות בדרך אל גילי. ששש… תיכף. התופים מאותתים. גיא השני, כלומר הראשון, כבר עמוק איתם, מזייף בעליצות. "שית. המון. שיריי. עליך. ורינתי. תִקרב אליך".

"שית" – אני מצטרפת – "המון. המון. המון".

"מה זה"?

"שיר הכבוד, גיא, הידוע בשם אנעים זמירות. כל שבת, בסיום התפילה, אצל אשכנזים. ילד שר – וכל בית הכנסת עונה לו. הוא משפט – הם משפט. איך קינאתי בבנים. גם אני רציתי לשיר, ורציתי שיענו לי. בשיר. זה כבר הבית האחרון. מתחיל בשין. זה לפי האל"ף-בי"ת".

"שיט"?

"שית – שים".

"מה לשים"?

 

"את השירים שלי, גיא", מתפרץ גיא. "את כל השירים שלי אני רוצה לשים עליך, גיא. המון שירים. ורינתי. הו, רינתי תקרב אליך". מבטו בגיא גלוי, אירוטי. כולם רואים. איך לא הבנתי בכל שנות בית הכנסת. כל שבת. אנעים זמירות – שיר אהבה אירוטי לגמרי. "אַנְעִים זְמִירוֹת וְשִׁירִים אֶאֱרֹג, כִּי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי תַעֲרֹג. נַפְשִׁי חָמְדָה בְּצֵל יָדֶךָ, לָדַעַת כָּל רָז סוֹדֶךָ". טוב, אני ממשיכה להקרין על במת ראשי את השיר, מול ארון הקודש שבנפשי. מקרינה ומפרשת לעצמי: זאת נכספות אינטלקטואלית. להבין את הרזים. את סודות החוכמה. וממשיכה: "מִדֵּי דַבְּרִי בִּכְבוֹדֶךָ, הוֹמֶה לִבִּי אֶל דּוֹדֶיךָ". אממ…דודיך – זה לא ממש אינטלקטואלי. יותר שיר השירים סטייל. סיפור אהבה נכזבת. איך לא שמתי לב.

 

לבי יוצא אל גיא שלי, שהיה שלי, שעדיין שלי, שפחות שלי. יוצא אליו, יוצא ממנו. נכנס אל גיא השני, ומוצא שם את ליבו של גיא הראשון. כל הנוכחים שמים לב. אל שני הלבבות.

 

"וַיֶּחֱזוּ בְךָ זִקְנָה וּבַחֲרוּת, וּשְׂעַר רֹאשְׁךָ בְּשֵׂיבָה וְשַׁחֲרוּת". השיער של גיא. תערובת של זמנים. משחר בחרותו, ובשיבת זִקנתו העתידית. גיא זקן. שני גיאים זקנים. "טַלְלֵי אוֹרוֹת רֹאשׁוֹ נִמְלָא, קְוֻצּוֹתָיו רְסִיסֵי לָיְלָה. יִתְפָּאֵר בִּי כִּי חָפֵץ בִּי". כי חפץ בו. ומה חפצי? מה חפצך, שלומית? "כֶּתֶם טָהוֹר פָּז דְּמוּת רֹאשׁוֹ, וְחַק עַל מֵצַח כְּבוֹד שֵׁם קָדְשׁוֹ". השם הקדוש של מי חקוק על מצחו? "מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ כְּבִימֵי בְחוּרוֹת". בחורוֹת, היו טועים הילדים, לפעמים גם צחקקו כאשר שרו, אבל לא הבינו כי שוב מדובר על ימי הבחרוּת. הנעורים שהשתרעו עדיין לפניהם.

"קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחוֹרוֹת", המשיך המזמור. אלוהים. כמה שיער יש בשיר הזה! זו תפילה של סַפּרים… "פְּאֵרוֹ עָלַי וּפְאֵרִי עָלָיו, וְקָרוֹב אֵלַי בְּקָרְאִי אֵלָיו". כמה פאר וקִרבה.

 

ובדמיוני, גיא שהכרתי קודם, שר לגיא שהכרתי אחר כך, את שיר הכבוד. גיא שר, גיא עונה. הבלאנס כבר הסתיים והאדרים יריצו עכשיו את כל ההופעה. כל השירים לפי הסדר. "איך זה לא בליין-אפ", שואל גיא העורך.

"מה לא בליין-אפ", שואלת גילי.

"השיר הזה עם השיט".

גיא ואני  – היחידים שלא צוחקים.

"כי זה בדיחה", אומר יודה.

"שיר הבלאנס הקבוע שלנו", אומר אלישיב.

"זאת לא בדיחה", אומרים גיא ואני ביחד.

"אני רוצה עיבוד רוקיסטי לזה", דורש גיא. "יש לכם שעה".

"הוא צוחק"? תוהה עידו.

"לא", עונים כולנו.

"זה יהיה בהופעה"? הוא עדיין לא מבין.

"זה יהיה בהופעה"? גילי מביטה בי.

זה יהיה?

 

זה היה.

בהופעת הבכורה. של אדר גימל.

מכל קרני האור, המשתלבות זו בזו מתועפות ההופעות החיות שממשיכות לחיות לעצמן בהיכלי האלמוות – היא ההילה הזוהרת ביותר. עד כה.

הבאס של עידו בידיים של גילי שר "אנעים זמירות".

בזרועות עידו גיטרת באס אחרת – מאיפה הגיעה? – והיא עונה לו.

משפט אחד היא, משפט אחד הוא. היא – הוא.

זה היה בסוף ההופעה, השיר הראשון בהדרן. אבל במהלך ההופעות הבאות, הוזז אחורה, כמעט התייצב לקראת האמצע, והתקבע בחלק הראשון של ההופעה.

הדתיים תמיד חייכו. בהתחלה הופתעו – אחר כך כבר לא, כי זה הפך שיר קבוע, חביב הקהל – כשגילי התחילה לשיר: "אנעים זמירות ושירים אערוג". בת שרה תפקיד של בן!

החילוניים לא הבינו, אבל חשו באנרגיות החתרניות שליבו מבטי הדתיים, ובצחוקים המהוססים, בכחכוחי הבלבול. בהופעות הראשונות חששתי כי יחושו מבוכה כמו זו שמערערת אותם כשהם נקלעים לבית כנסת באמצע התפילה ודפי סידוריהם מִתדפדפים קדימה ואחורה, מניפה של חוסר אוריינטציה.

 

אבל כשהשיר יצא כסינגל, וגם הושמע ברדיו, הגימיק שהגיע לשיאו במהירות, מוּצה והתנדף מהשיר, שנותרה ממנו תמציתו – הבאסים, והמקום שפינו לקול נשי סמיך מביטחון ולקול גברי דליל מפגיעות. והחיבור ביניהם.

כמו בין הנפשות שמתחתיהם.

 

שלומית וגיא חזרו הביתה ביחד. "מה את עושה"? הוא שאל אותה, כשבפעם הראשונה לחצה על המנגנון של מיטתה שמרחיב אותה. היא לא נחרבה. היא הפכה זוגית.

גיא שכב לצדה. הם דיברו.

עברו שעות, והוא הושיט לה יד בחושך, אבל ידו נותרה באוויר ולא נענתה.

היד הנפשית של שלומית התלפפה בידו. ידה הפיזית נצמדה לגופה. והכבידה. ואז קירבה אותה אליו, ורגע לפני ההצמדה, הוא כבר ישן.

להעירו? להאירו? עכשיו, היד שלה היא זו שעומדת באוויר, ולא נענית.

שלומית חולמת שהיא נוגעת בגיא.

היא מתעוררת ובאמת נוגעת בו. הוא ישן.

הוא מתעורר מזה. מביט בה. היא ישנה על הידיים שלה.

השעה 03.15. שני מחוגים כאחד קופאים על שלוש.

 

~ סוף ~