הקדמה

כל מי שהיה חלק משמעותי מחיי בתחילת שנות האלפיים ידע שאני כותבת ספר. הדמויות כה שגשגו בתוכי, עד שכל מה שנותר לי היה לצותת להן משוחחות. ואז לכתוב את שהן אמרו. ותוך כדי כך, להשתאות מהדרך שבה הוקמה הלהקה שלהן, לנוד לשלומית – שרואה את אהבת חייה חומקת ממנה מסיבות שנבצר ממנה לשער, כשבו-זמנית מתגשמת משאלת חייה.

לא אלאה בפרטים. הספר הושלם. מאז שכב במגירות. ואז הגיח מהן. ואז עשה סבבי סירוב בהוצאות הספרים. ואז הוגלה לעוד כמה שנים במגירות. ולבסוף נשלף, והשנים כה הרחיקו אותו ממני עד שפתאום קראתי אותו מחדש כמו ספר שכתב מישהו אחר. וזו הייתה הזדמנות מצוינת לערוך אותו, כי כבר ידעתי לערוך ספרים.

ואז הוא הושלם לגמרי. ויומו הגיע – היישר לשוק ספרים ישראלי במשבר. ולהשקיע במימונו העצמי כבר לא יכולתי.

אבל בינתיים, הוא תופס שטח רחב מדי בלב שלי. תקוע. מכביד. לא משחרר את עצמו ממני, ומפקיע מקום שנועד לכתיבת ספרים נוספים.

ובימים אלה מתמשך "שבעה באוקטובר 2023" אינסופי. והחטופים עדיין נמקים במנהרות. והמתים מתים. וחודש תשרי של שנה עברית חדשה נכנס. שנה שתחילתה עדיין לא שמחה, אבל מתדפקת על הדלתות, ומבקשת שנפתח לה אותן.

וזמן חגים, שאני מנסה להאמין שהם בכל זאת מביאים איתם חסד.

אז החלטתי לתת לכם ולי מתנה. את הספר הזה, בהמשכים. פרק-פרק.

מקווה שתאהבו.

ושהטוב ישרה על כולנו.

 

* * *

 

פרק 1: צוהר

 

כשגיא נכנס למערכת, צוהר ואני כבר דיברנו על אמונה. "אתם מכירים"? הוא לכד את שנינו במבט אחד, ואני התענגתי מהתחושה – להיות עם צוהר לבד בתוך סדק העיניים הצר של גיא.

"כן, כבר שעתיים", ענה צוהר.

 

גם בלי לספור את המילים בכתבה שניסחתי על המסך, הרגשתי שלא קידמתי אותה אפילו באות. לא האמנתי שעברו שעתיים מאז שנכנס הזר הזה, שגם כאשר אמרתי לו שגיא יהיה כאן מאוד מאוחר, הוא לא הלך. "אז את שלומית"?

"ומי אתה"?

"אני צוהר".

 

התלבטתי אם להוקיע במחשבתי את רצון הוריו למקוריות מאולצת או לחבב את  השם – את הצליל, את המשמעות. החיוך שלו הכריע – סונט בי, כאילו ידידותנו ודאית, בניגוד לצורך לחקור את מקורותיה, שהוא עניין צר אופקים.

"אפשר לעזור לך"?

"אני חושב שאחכה לגיא. אם זה בסדר מצידך. פשוט, גיא אדם נורא עסוק וקשה לתפוס אותו. אני גם לא גר בתל אביב. במקרה הגעתי לכאן היום, לסידורים. הוא בטוח צריך להיות פה היום"?

"כן, בטח. ודרך אגב, הוא לא עד כדי כך עסוק. בעצם, זאת לא בעיה לתפוס אותו. אני מבינה שלא קבעתם פגישה. הוא יודע מי אתה"?

"בטח! הוא גילה אותי! אני חושב שהוא היחיד שגילה אותי, בינתיים. הוא מאמין במוזיקה שלי. הוא לא סיפר לך עלי? מה זה אומר"?

"זה לא אומר כלום". הרגשתי חילחול של מתיקות, כמו בהירות שיוצאת מתוך משפט של ילד בן שלוש. בעצם, הוא לא נראה ילד. נוכחותו הייתה גברית במובן העזוּת. אז שאלתי את עצמי מדוע אינני מרגישה מאוימת ולמה האוויר שבחדר חף מרטטים. ילד. התעקשתי על המִמצא. "תשתה משהו"?

"את לא בקטע של אלכוהול, אה"?

רציתי להתריס מאיפה אתה כל כך בטוח, אבל לא היה לי כוח לדבר על לבוש ועל סטריאוטיפים. זה כבר התרפט משעמום. הבטתי בכתבה המתהווה בקושי על המסך שלי.

"גם אני לא. תאמיני או לא. לא שותה ולא מעשן. גם לא סיגריות רגילות".

"באמת"?

"כן. טוב, אני לא אפריע לך לעבוד. אני רואה שאת עסוקה. אני באמת רואה את זה, אפילו שאת בטח חושבת שאני רק עסוק בעצמי ושום דבר לא מעניין אותי".

"למה אתה חושב מה שאני חושבת"? ההתקוממות העילגת הזאת הגיחה ממני בלי רשותי. ממה אני נבהלת? נגד מה אני מתמרדת?

"די. תירגעי".

אלה בדיוק המילים שאמורות להפעיל אותי לרעה, אבל עכשיו חייכתי. איך הוא מוציא ממני את המחוות האלה בלי להרגיש?

 

"טוב, יש במקרר שתייה, אני חושבת. או שאתה רוצה לשתות משהו חם"?

"אני אסתדר. תמשיכי לעבוד. אני יודע שלא תצליחי כל זמן שאני כאן, אז תעשי את עצמך. ואם לא תצליחי, אז אולי בכל זאת נדבר. את רוצה שאני אלך? אולי אני אשמע מוזיקה בינתיים"?

"אולי תשמיע לי את המוזיקה שלך, בינתיים"?

צוהר חייך. "את רוצה"?

"אני סקרנית".

"טוב".

 

האם יש מאגר של טביעות מוזיקה? משמיעים צליל אחד, ומיד מזהים את המוזיקאי ושולפים מהמאגר שם ותעודת זהות? ככה חשבתי כשהגיחו צליליו. מסרבים להיכנס לקטלוג המתהווה שלי. עילגים לציפיות.

"מה את אומרת"?

"אז זהו. שאני לא אומרת. הנוהל הוא שאני מקשיבה לבד. איך אני יכולה להתרכז כשאתה מסתכל עלי במבט הדרוך הזה? איך אפשר להחליט ככה מה אני חושבת"?

"עלי"?

"על המוזיקה שלך".

"זה אותו דבר".

"מה פתאום".

 

הוא חייך כאילו שזה שוב התור שלי לדבר. חיוכו היה מבריק, כמו חולץ רק עכשיו מהאריזה המרשרשת.

 

היא באמת רשרשה, האריזה. שמעתי את קולות הצלופן. תלתלי כבשה בהירים. איזה מזל. אני לא אוהבת בלונדיניים. עיניים חומות כהות. והגוף שלו, הגוף שלו, אבל הוא יושב, אז איך אני יכולה לראות?

 

"בואי אלי".

"מה"? נבהלתי.

"נו, תני לי יד. אני צריך את היד שלך".

"בשביל מה"?

"להתרשם מהלחיצה. נו, מה את פוחדת? אני רוצה לראות את הלחץ שלך".

"אבל בשביל מה"?

"כדי ללמוד על כושר השיפוט שלך".

"מה הקשר"?

"תני לי להראות לך".

"אי אפשר".

"למה? את פוחדת שאני אכאיב לך"?

"מה פתאום. אני פשוט לא".

"לא מה"?

 

התכוונתי דווקא להגיד את המשפט ברצף אחד. אבל משהו נכנס לי לגרון ועמעם אותו. רציתי למנוע את השיעול, אך גם ייחלתי להקלתו. אני מתאפקת. אני משתעלת בשקט. אני כמעט נחנקת. נושמת דמעות. הוא מביא לי את המים שלו. אני מנסה ללגום. הוא מסיט את השערות שלי מהעיניים. את השערות שלי! "אני לא נוגעת בבנים".

"והם נוגעים בך"?

 

עכשיו אני צוחקת. משתעלת-צוחקת. הוא מחפש את הבדיחה ולא מוצא. צוחק בכל זאת, אבל מפסיק ואומר בקול רציני: "תצטרכי להסביר לי".

 

אבל אני לא צריכה. מה פתאום. למה גיא לא יכול לבוא לכאן עכשיו ולעשות סדר? למה בכלל אני צריכה לארח אותו? אפילו לגבי המוזיקה שלו אני לא בטוחה. היא מהודקת באמצע ומרופטת בשוליים. "טוב, את לא צריכה להסביר לי".

"אתה יודע שאני דתייה".

"מה זה אומר"?

"אתה יודע"?

"מה שזה אומר"?

"לא. שאני דתייה".

"כן. כי אמרת".

"ולפני כן"?

"לפני כן חשבתי שאת מתנחלת. טוב, זה בטח אותו דבר".

"לא".

"לא"?

"לא בהכרח".

"ובמקרה שלך"?

"אני גרה בתל אביב"! הרגשתי פתאום שזכיתי באיזו תחרות.

"ומאיפה את במקור"?

שתקתי.

"אז אסור לכם לגעת אחד בשנייה? זה העניין? ומה את עושה כשיש לך חבר"?

שתקתי.

"יש לך חבר? היה לך חבר? יהיה לך חבר"?

 

איפה גיא?

"אפילו לא לחיצת יד? מה, אף פעם לא לחצת יד לגבר"?

"כמעט ולא".

"ולגיא מותר לך"?

"למה שיהיה מותר לי"?

"כי הוא הומוסקסואל".

 

שוב יצא ממני הצחוק בלי שהתכוונתי.

 

"מה, לא ידעת"?

"אתה… אתה… תגיד, המוזיקה הזאת שלך, זה בכוונה ככה"?

"מה בכוונה"?

"השוליים הלא משויפים".

"את גדולה! יש לך אבחנה טובה. ישר הרגשתי את זה בלחיצת יד שלך".

"שקרן. לא לחצנו ידיים".

"טוב, לחילוניים מותר לשקר. תגידי, שיקרת פעם"?

"אף פעם".

"שקרנית".

"נכון. זאת הייתה הדגמה".

"זאת אומרת, שאת חוטאת לפעמים. חטאת בנגיעה"?

"מה יש לך עם הנגיעות האלה"?

"את יודעת למה אני שואל".

 

הייתי אמורה לענות שאני לא יודעת, אבל הוא היה מבין מיד שזה שקר, ושני שקרים בשתי דקות זה מוגזם, במיוחד כשאני כנראה הדתייה הראשונה שהוא פוגש, ואני אמורה איכשהו להיראות ייצוגית. הוא הביט בי במבט כל כך מפורש בכוונה שלו, ולא שפחדתי שהוא יעשה לי משהו, אבל אף גבר לא העז מעולם להכניס לתוכי בלי רשות את העיניים החומות שלו. וגם אם היה מבקש, לא הייתי מרשה.

 

פתאום הרגשתי שנכרתה בינינו ברית, ומיד ידעתי שאני מטומטמת. שזאת רק משאלה. וכשהבנתי שזאת באמת משאלה, עדיין לא הבנתי למה אני כמהה לברית עם צוהר.

 

"אני מסבך אותך".

"בכלל לא".

"שקרנית".

"כבר אמרת".

"אבל את לא מסבירה".

"אבל אני לא חייבת להסביר".

"קיוויתי שתרצי".

"למה"?

"כי מעניינת אותי המוזיקה שלך".

"אני לא מוזיקאית, אני רק כותבת על מוזיקה".

"אני מתכוון למנגינה שלך".

 

זה היה הרגע שבו המבט שלי אסף אותו, כמו שהוא, בלי להתבונן בו, אל תוך המאורה. כשאהיה רק עם עצמי, אוציא אותו ואראה את הכול. רק כשאהיה לבד, אהיה איתו. לֵך, כמעט אמרתי לו, אני רוצה להיות איתך.

 

"את מבינה למה אני מתכוון".

"כן", דחסתי במילה הזו את כל ההבנה והושטתי לו: רואה?

"כן", הוא אמר, "את באמת מבינה".

"אז מה אתה רוצה לדעת"?

"מה זאת מנגינה דתייה".

 

ידעתי שאסור לי לחשוב. שאני מוכרחה לדבר. אולי אם אשמע את עצמי, אדע את התשובה. "לדעת שיש פשר. גם אם לא מוצאים אותו. לקבל מזה כוח, אבל כל הזמן לחפש, גם אם מוצאים".

"זה הכול? תתפלאי, אבל זה משהו שאני יכול להגיד גם על עצמי ועל החיים שלי".

"אני לא מתפלאת".

"למה"?

"כי יש דתיים-חילוניים, ויש חילוניים-דתיים, ויש דתיים-דתיים וחילוניים-חילוניים".

"ומה אני"?

"אתה נראה לי חילוני-דתי".

"ומה את"?

"לא יודעת. אולי דתייה-חילונית".

"מה זה אומר"?

"דתייה-חילונית"?

"לא, חילוני-דתי".

"שאתה מאמין ומעמיק, שאתה מחפש את המשמעות, ולפעמים מוצא, ומגלה שבעצם אתה יצרת אותה. אני בכיוון"?

"כן, אבל את מתחמקת".

"ממה"?

"כל הדיבורים הרוחניים האלה, שדרך אגב, אין בהם חידוש, נשמעים נורא יפה, אבל הדתיות המקובלת מוגדרת בצורה נורא ברורה. את יודעת למה אני מתכוון"?

"למצוות בטח".

"כן. אז תסבירי לי איך מתקשר לכל מה שאת אומרת, העניין של האיסור לגעת".

"אבל מותר לגעת", ניגשתי לגיטרה שלו שנשענה על הכיסא ולקחתי אותה. "אפשר"?

"בבקשה".

"כי יש מוזיקאים רכושתניים שלא מרשים לאף אחד לגעת להם בגיטרות".

"מה תנגני לנו"?

"לא, מה פתאום". לא הבנתי איזה  צליל רציתי בכלל להפיק מהכלי שלו. הנחתי את ידי על צומת העצבים של המיתרים, וליטפתי בלי להשמיע קול.

"מדובר באהבה".

"מה"? הוא התעשת מהר מהכיוון הלא צפוי, לדעתו, שתפס את השיחה וחייך אלי חיוך של ילד שמעצבן את ההורים שלו. "עכשיו אני שלך".

"ואיפה היית קודם"? שאלתי תוך כדי התענגות תת קרקעית מדבריו.

עכשיו הוא חייך חיוך של התמסרות, אבל מה אני יודעת על התמסרות. ומה אני אמורה להגיד לו עכשיו? את כל הבולשיט של הפעולות בבני עקיבא, ושל השיעורים באולפנא? אבל אני באמת מאמינה בבולשיט הזה. אז למה אני קוראת לזה בולשיט?

"תעזבי", הוא אמר. "אני רואה שזה מביך אותך. זה בסדר. את לא חייבת לדבר".

"זה לא מביך אותי"!

"איך שאת רוצה".

"כששניים הם שניים – אתה מבין למה אני מתכוונת"?

"יותר מעניין אם תדברי על כששניים הם אחד".

"חכה", איזה אותיות קשות יש במילה הזאת. ח-כה. "אני עוד אגיע לזה, אבל קודם"…

"את עוד תגיעי לזה? אז יש למה לחכות".

איזה שטחי. איזה טמבל, ופתאום נזכרתי בראשי תיבות מכיתה ו'. טמבל = טובי, מחמדי, בעלי לעתיד.

"אז הם שומרים על עצמם, רק בשביל עצמם, כי הם אוהבים. תבין, יש ערך לכל ההימנעות הזאת, עד שהם ימצאו את מי שבאמת נועד להם, ורק אז, בפעם הראשונה, הם"…

"תגידי, באיזה עולם את חיה"?

"בעולם שלך".

"לא, תביני, אין שום קשר בין מה שאת מאמינה למה שאני מאמין".

"אתה מאמין"?

"במה"?

"בדיוק. במה"?

"בעצמי".

"זה הכול"?

"זה הכול"???

"זה מספיק"?

"כן, שלומית. זה הרבה מאוד. יש קטני אמונה שאפילו לזה לא מגיעים".

"אבל במוקדם או במאוחר אתה תיגמר. ייגמרו לך המשאבים. אתה מוגבל. לא בגלל שאתה צוהר, אלא בגלל שאתה בן אדם".

"אז אני אמור להאמין במשהו גדול יותר"?

"אתה לא חייב לקרוא לו אלוהים. זה אפילו לא עניין של גדול, זה עניין של מחוצה לך".

"אבל אם זה מחוצה לי, אז זה יכול להיות אפילו גיא. אוקיי. אז אני מאמין בגיא".

 

כי בדיוק באותו רגע גיא נכנס.