פרק 12: הצעה עסקית

תקציר הפרקים הקודמים: הקשר בין שלומית וצוהר מתהדק. אבל איזה סוג של קשר בדיוק?

ויום אחד קיבלתי מייל. "שלומית, זה באמת השם שלך? בואי ניפגש. אני רוצה להציע לך הצעה עסקית. תתקשרי אלי", והוא צירף מספר טלפון.

יום שלם התענגתי על המייל הזה. גיא ירדן רוצה לדבר איתי. מעוניין להציע לי משהו. עסקי! הוא באמת שם לב אלי, גם כשאינו בפורום. בלילה התקשרתי אליו. "גיא"?

"כן"? קולו ניסה להתאים את קולי למאגר שברשותו, אך הוא נכשל, כמובן. "זאת שלומית. מהפורום".

"שלומית! (הוא התאושש מהר) עכשיו זאת ההזדמנות המתאימה לגלות לי את השם האמיתי שלך".

"שלומית".

"באמת? איזה יופי. הייתי בטוח שזאת הברקה מקורית לניק. בימינו, הרי, כבר לא מייצרים שמות כאלה. את קיבוצניקית"?

"לא".

"אוי ואבוי, את מתנחלת".

"אל תדבר ככה. אני מתל אביב".

"אז הכל בסדר. מה את מתרגשת"?

"כי אני גם מתנחלת. ואני לא מתכוונת להסתיר את זה. לא מקובל עלי שאדם שמתיימר כמוך להיות פתוח ונאור, הוא כל כך סגור בעולם המצומצם והשונא שלו".

"אוי, הלהט הזה. ברור שאת מתנחלת. תירגעי. את בטח גם ילדה בת שש עשרה. איך נפלתי. אבל מה יכולתי לעשות? את כותבת כמו בחורה שכבר עברה דברים בחיים. לפחות אוניברסיטה".

"אני לא בת שש עשרה. למה אתה חושב ככה"?

"בגלל הקול".

"מה זאת אומרת הכל. כל מה שאמרתי? כל מה שכתבתי"?

"מה הקשר לכתיבה שלך? הקול שלך נשמע ילדותי".

"אה. אם היינו עושים את השיחה הזאת בכתב, היינו יותר ברורים. עכשיו אתה בטח מתחרט".

"על מה"?

"על ההצעה שלך".

"אבל לא הצעתי לך כלום".

"אבל רצית. כתבת שאתה מעוניין לפגוש אותי. טוב, אתה בטח עסוק. לפחות תגלה לי מה הפסדתי"?

"תגידי, כל המתנחלים התל-אביביים הם כמוך? הסקת המסקנות השערורייתית שלך היא תמוהה במקרה הטוב, ומטומטמת במקרה הרע. האמת היא שמרגע לרגע את יותר מסקרנת אותי. מהכתיבה שלך אני מנחש שיש לך ניסיון בעיתונאות. אני צודק"?

"אפשר לומר. רוצה קורות חיים"?

"באיזה עיתון עבדת"?

"בעיתון של השירות הלאומי".

גיא השתנק. "זה היה טוב. את יכולה להיות סטנדאפיסטית מעולה. את פנויה הערב"?

"ערב? אבל עכשיו לילה. אתה מתכוון שניפגש עוד היום"?

"אבל שלומית, אנחנו מתל אביב. ועכשיו רק עשר וחצי. מה הבעיה? רגע, את צריכה לקום מחר מוקדם לעבודה? זאת לא אמורה להיות פגישה ארוכה. מדובר בעיקר בהתרשמות כללית כדי לראות אם באמת נוכל לעבוד ביחד".

"לעבוד ביחד? על מה אתה מדבר"?

"את נשמעת כאילו פסלת אותי על הסף. איפה את עובדת, שזה יותר אטרקטיבי ממני"?

"אה, האמת היא שמחר יש לי ראיון עבודה באיזה בית ספר".

"בית ספר"?

"כן. הם מחפשים מורה לספרות. זה קצת בעיה, כי יש לי רק את התואר, אבל עוד לא השלמתי את כל החובות בתעודת הוראה. אני לא בטוחה שאני רוצה להיות מורה".

"אז למה למדת את זה? מטעמי פרקטיות"?

"כי אני אוהבת ספרות".

"חשבתי שאת אוהבת מוזיקה".

"ומה אני יכולה לעשות עם האהבה הזאת"?

"באיזו שעה הראיון שלך מחר"?

"באחת בצהריים".

"אז מה את ממציאה תירוצים? גם אם הפגישה שלנו תהיה כל הלילה, עוד יישאר לך זמן לישון. בואי אני אסביר לך איך מגיעים לקפה השכונתי שלי. יש לך רכב"?

"יש שם תעודת כשרות"?

"אוי, באמת. על מה נפלתי. טוב, הכדור אצלך. קחי אותי למגרש שלך. לבית קפה שלך, לבית שלך אם את רוצה. איפה את גרה"?

"נראה לך שאני אחשוף את האינפורמציה הזאת בשלב הזה"?

"סליחה. לא התכוונתי לפגוע ברגשותייך הלאומיים. אבל בואי נמצה את העניינים הלוגיסטיים, כי בקצב הזה, עוד מעט נגיע לזמן קריאת שמע של שחרית".

"אתה צוחק עלי"?

"כן. וגם התקשורת העוינת נגדכם".

וכשגיא הביט במראה, היא כמעט נשברה מאלימות יופיו.