פרק 13: איתן ביטון

 

תקציר הפרק הקודם: שלומית נזכרת בשיחה הראשונה שלה אי פעם עם גיא ירדן.

 

לא קמתי עם השיר. עם אף שיר בבוקר. מה? עכשיו אני אלך לכל מקום לבד?

"מה קרה"? שאל גיא שגילה אצלי הלך רוח זר לו, והסתער כדי לקטלג ולאבחן. "את נראית סגולה כזאת היום. אדום אני מכיר, כחול אני מכיר, שחור אני מכיר, לבן פחות אבל עדיין. וגם ירוק. בדרך כלל את ירוקה. אבל מה זה הסגול הזה שמבצבץ לך מהנשמה"?

"מה אתה שומע עכשיו, גיא"?

הוא חייך, כי היה שקט במערכת. "בראש שלי, את מתכוונת".

"בראש, בלב".

"איך דהר צחוק שודד הים שלו / בשדותינו הזהובים / ואנחנו, איכרים מגושמים, קטפנו הפצעות".

"רגע, זאת לא"?

"מאור. כשמה כן היא, הא? כמה חבל שהיא לא תצליח".

"אבל דווקא אפשר לשווק אותה להמונים. היא הרי גם יפה".

"יותר מדי יפה. לא יבינו את היופי שלה. חוץ מזה, את באמת רואה אותה שרה בפארקים ובאיצטדיונים"?

"היא מסוגלת. באיזה שלב של ההפקה היא נמצאת כרגע"?

"האלבום כבר מוכן, רק צריך להדפיס אותו. האמת היא שחברות התקליטים הגדולות מתעניינות, והיא מתלבטת. בחברות הקטנות מאור היא מלכה, את בטח יודעת. רגע, שלומית, שמעת את הדיסק, נכון"?

"בטח. אומנם אני לא מסניפה אותו כמוך, אבל שמעתי פעמיים-שלוש".

"שזה המון בשבילך".

"כן, תשמע: אני חושבת שזאת תהיה טעות מצדה ללכת על החברות הקטנות. זה יהפוך אותה למוזיקאית אלטרנטיבית".

"אבל המוזיקה שלה היא אלטרנטיבית, שלומית".

"לא נכון. זה שגם מוזיקאים אוהבים אותה, לא מחייב שהיא תהיה בתוך המשבצת הצרה והאליטיסטית הזאת. אתה לא קולט שיש לה להיטים"?

"אז את חושבת שמוזיקה אלטרנטיבית זאת מוזיקה לא קומוניקטיבית? ככה את מגדירה את זה"?

"ברור שלא. אל תעליב אותי על הבוקר. אני סתם מתפלאת עליכם. בדרך כלל כשאתם רואים משהו יפה, יש לכם נטייה להיות מיסיונרים. לספר עליו לכל אחד, לכתוב עליו, לנסות להפיץ אותו. והנה יש לכם הזדמנות נפלאה, אז למה השתתקתם? מה קרה? גיליתם בית קפה קטן ואיכותי, עם אווירה נהדרת, ואתם מפחדים שיבואו פרימיטיביים מהשכונה ויטמאו לכם אותו"?

"את כל כך מגעילה ומטומטמת. מי זה האתם הזה בכלל"?

"אה, בגלל זה אתה מתעצבן עכשיו? פגעתי לך באינדיבידואליות הקדושה שלך? אז אני אעבור ללשון יחיד: למה אתה לא פועל בשביל להכניס אותה לחברות התקליטים הגדולות"?

"כי אמרתי לך שאני מתלבט ביני לבין עצמי בקשר אליה".

"אבל מה יש כאן להתלבט"?

"את יודעת כמוני את הנזק שיש בחברות הגדולות. או שהן יסתערו עליה ויסרסו אותה, או שהיא תיבלע לגמרי בתוכן, ולא תוכל לצאת. הן הרי מסוגלות לקבור מוזיקאים למשך שנים בתוך חוזים מגבילים שלא יתנו להם לצאת החוצה".

"היא דווקא נראית לי אסרטיבית. יש לה מנהל"?

"לא יודע. לא שמעתי על אחד כזה. למה, את רוצה להציע לי לנהל אותה"?

"מי חשב עליך"?

"רגע, אל תגידי לי שאת חושבת על עצמך".

"האמת? זה רעיון משעשע. נחמד לי להשתעשע איתו".

"אל תעשי שום דבר בלי שאמרת לי"!

"זאת הדרך הכי בטוחה לגרום לי לעשות את זה מיד"!

"נמאס לי מהמרדנות הילדותית שלך".

"אל תדאג, אני לא אעשה את זה. יש לי חלום, אבל לא עכשיו. עוד לא מיציתי את חלום העיתון".

"מה החלום שלך"?

"להפיק".

"אגב, הסגול שלך משתפר. האדום מתחיל להיות יותר דומיננטי מהכחול. את מרגישה יותר טוב"?

"קטפנו הפצעות".

"כן, היא נפלאה".

"בבוקר לא קמתי עם אף שיר. זה היה מבהיל".

"אוי שלומית. אני מתאר לעצמי. לא הצלחת להכניס לך אף אחד במשך היום"?

"עד עכשיו לא, אבל נראה לי שאני גם כן אאמץ אל נפשי את מאור. לא אכפת לך, נכון"?

"בטח שלא. איך קראת לי? מיסיונר"?

איזו הקלה. יש לי שיר עד הלילה. מאור ואני מתיידדות. קולותינו מתאימים את עצמם זה לזה. ניכרת חיבה ביניהם. הבנה שברורה הישארותה איתי. כמו באוטובוס ההוא, באחד מהטיולים השנתיים של האולפנא. ברדיו התנגן שיר ישראלי. שרתי איתו בשקט. זה היה מהשירים האלה שהקול שלי אוהב אותם, כמו מסלול שמכירים בעיניים עצומות. "יש לך קול יפה", אמרה פתאום רינה, שישבה לידי. ומאז אני מנסה לשחזר את הקול שהיה לי בשיר הזה. מוזר שאני חושבת על איך שהקול שלי היה, ולא על איך שאני הייתי.

 

 

"חמש דקות. אין לנו יותר מזה", התווה גיא את מפת הערב שלנו מהמטה המרכזי: הספה הרעועה ששייטה בסלון ביתי כמו ספינה תועה.

"עם כל הניסיון המסוים שרכשתי, עד עכשיו אין לי מושג מה לובשים להופעות", צעקתי לו ממעמקי ארון הבגדים שלי.

"זה בכלל לא חשוב, אנחנו מאחרים. במילא יסתכלו רק עלי, ואת יודעת את זה".

"מה אני אשמה שאתה נראה כמו דוגמן"?

"לא נכון, אני לא חתיך. אני יפה. וחוץ מזה, מדובר ביופי הפנימי שלי, שמקרין החוצה".

"כן, בטח", הטחתי באמצעות האוויר שבין ידיי את קנאתי. "אז למה באמת אני טורחת"?

"את הולכת עם החצאית הזאת"?

"לא חצאית. שמלה. אתה באמת לא יודע מה ההבדל"?

"היא לא מחמיאה לגוף שלך. למה את כל כך מסתירה אותו? אין לך במה להתבייש, באמת".

"ממתי הומואים? טוב, לא חשוב. אז מה אתה מציע"?

"השמלה השחורה בלי השרוולים. אבל יש סיכוי שלא תלבשי חולצה מתחתיה? במילא יהיה חושך וכמו שסיכמנו, אף אחד לא יסתכל עלייך".

"את החולצה אני אלבש מעליה, לא מתחתיה, וזאת לא תהיה חולצה, זה יהיה ז'קט. בסדר"?

 

"בסדר. את מודעת לזה שההופעה התחילה מזמן".

"ההופעה של להקת החימום".

"כן, אבל רציתי לראות גם אותם".

"זאת לא סיבה לנהוג במהירות כזאת".

"אני נוסע במהירות סבירה למצב".

"הי, הנה איתן. שלום איתן. מתרגש"?

הוא ישב על הבר, ולרגע חששתי שבגלל האפלולית גיא טעה, אבל אז חייך את חיוכו המוצק ואמר: "שלומית, גיא, איזה יופי. עכשיו אני באמת יכול להתחיל".

"אולי תתאהבי בו, במקום במוטציה שלך", עלב גיא בלחש בבן חסותו.

הרהרתי בדבר. "האמת היא ששקלתי את האפשרות הזאת, אבל לא רציתי לקלקל לך. ברור לי שגם אתה היית מאוד שמח להיות חבר של איתן".

"אוי, שלומית, נזכרתי במשהו. גיא אמר לי שעבדת עלי".

"מתי? איך"?

"אין שום ברכה שמברכים כשרוחצים בים".

התכוונתי לתהות על מהות האסוציאציה של גיא, אבל האוויר נפתח אל צלילים, שמיששו את פניי במיומנות אשר חילצה מהם את החיוכים המוחבאים. המילים גוללו מתוך פניי את האבנים – הכיסויים של בורות השתייה. מים, מים, שמעתי את ישותי הלוגמת. איתן. איתן. ממתי אני רוקדת בציבור?

"מנגינות ילדותיות עם טקסטים של מבוגרים", כתב עליו עוזי המבקר. מבוגרים מובסים, ככה הוא הגדיר אותנו, שמישהו כופה עליהם לרקוד.

מאיפה הוא מכיר אותי, איתן? איך הוא יודע באיזה שירים אני משתמשת? מי לימד אותו לייצר אותם נכון?

האם העובדה ששבעים אנשים נוספים – הכמות שמכיל המועדון הזה – מרגישים כמוני, הופכת את המוזיקה של איתן ביטון לנכונה יותר בשבילי או שמסמנת לי את לקח הטעות.  "גיא", לחשתי. "למה אנחנו בהופעה הזאת"?

"את משוגעת? לא, אל תעני לי עכשיו. את לא רואה שאני באמצע משהו"?

באמצע אקסטזה. "התכוונתי", חסמתי את דרכו לשירותים חצי שעה מאוחר יותר, "אם אנחנו כאן בתפקיד, או בשביל הכיף".

"ממתי התפקיד שלנו הוא לא כיף"? פרץ גיא את המחסום הלא מתוחכם שסימן גופי.

"אבל כבר שרתי שלושה שירים", תמה איתן בשעת ההדרן.

"זה לא מספיק", צעק מישהו, ובעקבותיו נוסדה מקהלה: "לא מספיק. לא מספיק".

"אין לי בעיה לשיר לכם את כל ההופעה עוד פעם, אני מאוד אוהב את השירים שלי, השאלה אם יהודה יסכים".

"אין בעיה", נשמע קולו הדומיננטי של בעל המועדון. "רוצים הצגה שנייה? בשמחה. אבל כמו בקולנוע, תצטרכו לשלם כרטיס גם בשביל הסרט הזה".

"אין הנחה"? התחנחנה מישהי לידי.

"מה הנחה? לא תחסום שור בדישו. זו הייתה בדיחה. על חשבוני, כמובן. אני לא יודע אם זה בגלל שאני עייף, או שיכור, אבל תיהנו. איתן, באמת יש לך כוח לשיר את הכל מהתחלה"?

"אתה צוחק עלי יהודה? אני שר את השירים שלי גם כשאני לבד בבית".

וזה לא נמאס לו? עברה בי מחשבה, שלא חשבה את עצמה באופן יסודי בטרם החליטה להראות את עצמה. מה פתאום שיימאס לו? עלי זה נמאס? אז למה שהוא ישתעמם? זה שלו.

וזה שלי. באותה מידה השירים שלו שייכים לי. מעצם ההיזקקות להם, הם שלי. כמו בקבוק חם על בטן כואבת, בלון חמצן בלב הפיח, פריצת דרך באמצע חוסר ודאות. ילדותיות, עוזי? אני זוכרת את כל המנגינות של שירי הגן שלי, ואף אחת לא הייתה דומה למלודיות של איתן. אבל אם ילדותיות היא טוב לב, אם היא שִמחה בזה לאינטרסים, אם היא שובבות של אחר צהריים חסר אחריות, אם היא אדום בלי קונוטציות, אז בעצם אני מסכימה עם עוזי.

הוא ליכד אותנו. אני כל כך שונאת להיות מאוחדת עם אנשים זרים. פעם זה היה נעים, אבל עכשיו הפחדים שלי מתחילים לצאת כשאני שומעת את עצמי שרה מגרונות אחרים. אפילו גיא יצא מחוץ לבקרות והקול שלו נעלם ובוקע שוב מפיות זרים. אבל הקול של איתן גובר על קולותינו ומכוון אותנו. מראה את הדרך, מוביל, אבל גם נמצא עם המשתהים מאחור. כולם רוצים לתת לו יד, ויש לו מספיק ידיים בשביל כולם.

 

"הוא כל כך צעיר", אמרתי למחרת לגיא. "קטן ממני בשנה".

"אז מה"?

"איך הוא לא נבהל מהאחריות הזאת"?

"איזו אחריות"?

"להוביל".

"להוביל? הוא בסך הכל זמר. את מי הוא צריך להוביל"?

"אותנו. כן, גיא. גם אותך. ומה זה בסך הכל זמר? איך אתה יכול להוציא את המילים האלה מהפה שלך? דווקא אתה. תראה לי מה אתה כותב".

"זה אישי. מה את מציצה? ראית מה כתוב באינטרנט על ההופעה"?

"איפה"?

"איפה לא"?

האתרים הרלוונטיים התלהמו באנרגיות מפחידות באחידותן. "הגיע הזמן למשטר מלוכה", תבע מבקר שבימים נורמליים נודע במתינותו האפתית.

"הוא באמת אוהב לשיר", רטטה מבקרת אחרת בפליאה.

"איך אפשר לא להסניף אותו"? התפלא קול אחר.

"מקום ראשון באירוויזיון, הסבה להימנון המדינה, שינוי התפילות בסידור", דרש מישהו, שספק אם הוא יודע מה ההבדל בין סידור לתנ"ך.

"אני מוכרחה לשאול אותו מה הוא מרגיש כשהוא נחשף לתגובות האלה".

"יש לי את הטלפון שלו. אבל אני מבקש ממך: אל תשאלי אותו כחברה".

"מה זאת אומרת? הוא אומנם לא חבר שלי, אבל אני באמת דואגת לו. יש בו משהו שמנוגד לגמרי לכל ההתלהבות הפראית הזאת. רגע, רק עכשיו אני קולטת. אתה רוצה לנצל אותי, גיא"?

"ברור".

"אתה לא הולך לסחוט ממני כתבה".

"לסחוט? תתביישי לך. במקום שתהיי אסירת תודה. תשאלי אותו מה שלומו ותתאמו פגישה. יש לי הרגשה שהוא מחבב אותך. רגע, את יודעת משהו? אני לא בטוח, אבל נדמה לי שהוא קצת מסורתי".

"אני לא מבינה".

"לא חשוב. במילא תתעצבני עלי, אבל אני איש טוב, תדעי לך".

"אתה חושב שהוא כבר ער"?

"מה השעה עכשיו? 12. בטח ער".

"הם אמורים לישון כל היום אחרי הופעות, וגם כשאין להם הופעות, לא"?

"אם אני מכיר נכון את איתן, הוא עוד לא יצא מההיי של אתמול. בטח הוא עדיין שר לעצמו את כל השירים מהתחלה".

"הייתי רוצה לראות את זה".

 

איתן טען שהוא דווקא עובד על השירים החדשים. "אתה לא ישן לפעמים? אתה יודע, הדבר הזה שעושים בעיניים עצומות".

"אפשר לעשות הרבה דברים בעיניים עצומות, דווקא לגבי שינה אני לא בטוח. את משוכנעת שישנים בעיניים עצומות? בזמן השינה שלי אני דווקא רואה הכי הרבה, נדמה לי".

"באמת? נשמע מעניין, אני אשתדל לבדוק את זה הלילה. מה שלומך איתן? אני מניחה שמיותר לומר לך שהיית מקסים אתמול".

"למה מיותר"?

"כי אתה בטוח יודע את זה. וגם אם לא, האינטרנט מתפקע מרוב מחמאות".

"באמת? עוד לא נכנסתי לשם, אבל עכשיו סקרנת אותי. דרך אגב, האינטרנט זה רק מקום, ולא כולם נמצאים בו. מי שנמצא שם, עושה הרבה רעש, אבל אין שם כל כך הרבה אנשים".

"זה משנה לך"?

"מה פתאום".

"איתן, גיא ואני רצינו לכתוב ביקורת על ההופעה שלך, אבל הגענו למסקנה שזה לא מספיק. החלטתי להתחכם ולהשתיל את הביקורת בתוך הכתבה שאכתוב עליך, אם תסכים, כמובן".

"אני לא מבין למה את צריכה לשאול אותי".

"כי זה כרוך בכך שתתראיין".

"האמת היא שכבר סיכמו איתי מידיעות אחרונות. מחר צריכה להגיע אלי כתבת, ויהיו גם צילומים. אני חושש שהבטחתי להם בלעדיות, שלומית. זה לגיליון של סוף השבוע הבא".

"אבל איתן, זה נהדר! אני כל כך שמחה בשבילך. אם אתה שם, אז אתה כבר באמת של כולם. אתה קולט שהחיים שלך משתנים"?

"אבל הם כל הזמן משתנים".

"כן, אבל עד עכשיו הם השתנו רק בשבילך. עכשיו זה כבר שינוי בסטטוס שלך. אתה מתחיל להיות ציבורי".

"זה לא נשמע טוב".

"אני יודעת. זה סתם ניסוח עלוב. תקשיב, הכתבת בטח תשאל אותך שאלות אישיות על מעריצות ועל הקשרים שלך איתן ועל כל החברות שלך שהיו ויהיו".

"לא יהיו".

"למה? תהיה אופטימי". מה? גם הוא? גיא באמת ישמח, אם זה עדיין משנה לו.

"אני אופטימי, אבל זה לא עוזר לי. אינה לא מרשה".

"מי זאת אינה"?

"אשתי".

למה בעצם חשתי מפולת של אבני חצץ באחד מהחדרים הפנימיים? נשמתי. זה עבר.

"תשמע. מה שהתכוונתי להגיד זה שאותי פחות מעניינים הנושאים האישיים. כלומר הם חשובים, כמובן, אבל רק בהקשר המוזיקלי. בגלל זה לא מפריע לי שתתראיין לעיתונים הגדולים. אני בטוחה שלא תחזור על עצמך בשאלות שאני אשאל אותך. אם תסכים, כמובן. וברור שזה יתפרסם אחרי הראיון שלך לכתבת ההיא".

"בסדר. אם נוח לך היום, אז את יכולה לבוא מתי שאת רוצה. את לא צריכה להודיע".

"מה? כבר היום"?

"אם את רוצה. חשבתי שאת רוצה".

"כן, למה לא"?

 

 

כתבה על איתן ביטון / ידיעות אחרונות

בלונדינית מרהיבה פתחה לי את דלת דירתו של איתן ביטון. למה ציפית? נזפתי בעצמי, אחרי שכבר זממתי לשדך אותו לאחותי. באמת תיארת לעצמך שהגבר הזה, הכוכב הנוסק הזה, יהיה פנוי?

מעניין אם זאת מעריצה. בעצם, בטוח שהיא מעריצה. יש לה מבט כזה. האם הוא אסף אותה כבר אחרי ההופעה האחרונה?

היא הכניסה אותי לתוך סלון מהוגן והגישה לי עוגה ביתית. "איתן כבר מגיע", אמרה במבטא רוסי.

"אז כבר הכרת את אשתי", הוא אמר כשהופיע באותו רגע.

קוראים יקרים, ובעיקר קוראות יקרות: איתן ביטון, 22, תושב תל אביב וזמר בשיא תחילת פריצתו הוודאית, נשוי מזה חצי שנה. המאושרת: אינה ביטון, מהנדסת.

איך היכרתם?

"בסופרמרט".

"היא הייתה הקופאית"?

"מה פתאום. היא עמדה לפניי בתור, ואחר כך יצא שיצאנו ביחד, אבל עדיין לא ממש שמנו לב אחד לשני. ואז השקית שלי נקרעה, והחלב נפל והגבינה נפלה ו- אינה, את זוכרת מה עוד היה לי בשקית"?

"כן. היה שוקו והיו תפוחים, והם התחילו להתגלגל על המדרכה. איך אתה חשבת שהשקית הזאת תחזיק את כל הדברים האלה"?

"כן. היא עד עכשיו כועסת עלי".

"כועסת? מה פתאום כועסת".

"כן. ואז היא אמרה לי שהמכונית שלה חונה במגרש ליד הסופר, ושאם אני רוצה, אני יכול לנסוע איתה. היא יודעת שאני מהרחוב שלה. היא ראתה אותי כמה פעמים".

"ואתה ראית אותה"?

"זהו. שלא כל כך נעים לי, אבל לא ראיתי אותה. אין לי מושג איך הצלחתי לפספס אותה. אבל האמת היא שאני לא רואה כלום. פשוט לא רואה".

אינה: "הוא באמת לא רואה. רק שומע".

ולא חשבת שהיא רוצה להתחיל איתך"?

"לא".

ואת רצית להתחיל איתו?

אינה: "לא, בכלל לא".

בכלל לא?

איתן: "בכלל לא. היא בכלל לא ידעה מי אני".

אינה: "למה שאני אדע? אני לא שומעת מוזיקה ישראלית".

אז איזו מוזיקה את שומעת?

"רק קלאסית".

אז איך התחתנתם?

איתן: "איך אפשר לא להתחתן איתה"?

אז מה קרה עם השקית מהסופר?

איתן: "אה, הסופר. אז עלינו לדירה שלה, כי היא אמרה לי שיש לה שקית בשבילי".

והיא לא רצתה להתחיל איתך?

איתן: "כבר שאלת את השאלה הזאת".

אז אם אני שואלת עוד פעם, סימן שלא קיבלתי תשובה.

"סימן שלא קיבלת את התשובה שחיפשת. לא, היא לא ניסתה להתחיל איתי, אבל".

אבל מה?

אינה: "אבל היה לי פסנתר".

איתן בחיוכו המפורסם: "אבל היה לה פסנתר. ורצתי אליו. בדיוק היו לי בראש תפקידי קלידים, והמקלדת שלי הייתה מקולקלת. אז טסתי אל הפסנתר שלה והתחלתי לנגן".

אינה: "מאוד יפה הוא ניגן. שעה".

מה שעה?

איתן: "שעה ניגנתי. בכלל לא שמתי לב שעבר הזמן. גם אינה לא שמה לב".

ומה קרה לאוכל?

איתן: "איזה אוכל"?

האוכל מהסופר.

איתן: "אה, האוכל מהסופר. הוא התקלקל באוטו".

 

 

"אני לא מאמינה", אמרתי. "זה כל הכתבה ככה"?

"ואיפה איתן"? שאל גיא.

"ואיפה המוזיקה שלו"?

"תראי להם"!

"למי"?

"את זה. תראי להם את זה", הוא הפעיל את המדפסת, ושלף ממנה את הכתבה שלי.

"זאת טיוטה", הסתייגתי. "להראות למי"?

"לכל העולם, אבל בעיקר למפוצלחת".

"למי"?

"לתל-אביבית שכתבה את יצירת המופת הזו".

"גם אני תל-אביבית", התגוננתי או גוננתי.

הוא גיחך.

"לא", אמרתי כעבור כמה שניות, כשגיא התחיל להקריא את המילים שלי. "אתה יודע שאני לא אוהבת לשמוע את עצמי. וזה גם ארוך. ייקח לך שעה"

"חבל. להלחין צריך את ה-4,027 מילים האלה שאין בהן שום מילה על מראה חיצוני, לא שלו ולא של הדוגמנית".

"מהנדסת"! תיקנתי אותו.

"נראית כמו דוגמנית. בזכותה קיבל שער בשבעה לילות. אבל גם את הכנסת אותה לכתבה שלך. ברור. אי אפשר להתעלם ממנה".

"אני הכנסתי אותה לכתבה? אתה בטוח? לא זכור לי. איפה"?

"את באמת לא מבינה? את כתבת על מוזיקה. רק על מוזיקה. והיא – היא המוזיקה שלו עכשיו".