פרק 14: רואים את הקולות

 

תקציר הפרק הקודם: האם המוזיקאי איתן ביטון התחיל עם אשתו הדוגמנית, סליחה, המהנדסת, או לא? האם זה בכלל משנה? תלוי איזה עיתון אתם קוראים.  

 

"מה את מייסדת רק בשביל שלעט שלך תהיה ממלכה"? שאל גיא כשראה את מסכי הנטוש ואת המילים שלי מתהוות על נייר, כמו בזמן הישן.

אני מעתירה עליו חיוך במקום מילים של קול. הוא יפה ברמה שלמרות מוחשיותה הבוטה, היא כבר חורגת אל המופשט.

פעם לא ידעתי האם אנשים שנחשפים יום-יום, דרך חלונם, אל ים או אל הרים, ממשיכים להתפלא ולהתפעל. אני מביטה בגיא וכבר יודעת את התשובה. גם כאשר אני נרגעת אל האוטומטיות ששנינו הזרמנו אלינו, מתוך השגרה, המראה של גיא מחייב אותי בראייה דרוכה.

"אפשר לפחלץ אותך"?

"אני אצטרך למות קודם".

יופי הוא כמו כישרון – לא מלמד דבר על איכויות רגשיות ומוסריות. אז מה אם רוע מכוער בעינינו והמלאכים יפים. וכישרון? אבל מה אתה עושה עם המתנה הזאת שהשתכשכה איתך בנוזלי השפיר? כי אם לא עשית כלום, אז לא עשית כלום, גם אם פלטת אלבום שלם. ומה גיא עושה ביופיו? נדמה לי שמשתעשע בו. לא מתעמק בו, אך מרוצה משמחת בגדיו על הבמה המוארת שקיבלו. אבל הוא נמצא על הבמה מסיבות אחרות. יש לו עליה שולחן כתיבה והוא רק מקליד.

אני עדיין מרחיבה את נפשי לעומתו. יהירותו מעולם לא כוונה אלי. זחיחותו לא פצעה אותי. מפליא אותי שלמרות אנינותו הבוטה, הוא בחר גם בי לרפד את חייו.

"בואי. סוגרים את הבסטה".

"אבל רק צהריים".

"קיבלנו הזדמנות בלעדית להגיע לתערוכה מיוחדת רגע לפני שפותחים אותה רשמית. אני לא מתכוון להחמיץ את זה".

"איזה יופי. סוף-סוף תרבות שלא קשורה למוזיקה".

גם הצחוק של גיא יפה. זר פרחים ענק של חברה לא מקצועית, שאין לה שום הבנה באומנות השזירה, אבל הפרחים שהעתירה כל כך צבעוניים ומבשרים על שדות אמיתיים. "אני אוהב את הטעויות שלך".

"מה הפעם"?

"זה כן קשור למוזיקה. הלוואי ויכולתי להרחיב אופקים, אבל אני ממשיך להצטמצם בתוך המתחם הלא דל הזה".

"אמרת תערוכה, לא? איך אפשר להציג מוזיקה בתערוכה"?

"גם אני לא האמנתי. הרשי לי להשאיר אותך בלי תשובה. חשוב לי שלפחות את תתרשמי מהדברים בלי שתדעי עליהם קודם".

"לקחת איתי טייפ"?

"קחי, אבל אני לא מאמין שנצטרך".

 

את הקירות כיסו תמונות – לא גדולות במיוחד ולא קטנות במיוחד, שנראו כמו כתמי רורשאך, אבל צבעוניים. העיניים שלי לעסו אותן, בלעו ועיכלו במהירות. "איך זה"? שאל גיא בגאווה תמוהה ומסתורית – האם הוא הצייר?

"נחמד מאוד. הצבעים יפים ביחד. הרבה גוונים. יש בזה משהו נעים. אפילו מתוק".

"אבל מה את מתפתלת? ואם תשתמשי שוב במילה נחמד, אני אפגע בך פיזית". הרגשתי שאנחנו באמצע משחק שאני לא מכירה, אבל גיא מנצח בו. אולי לכן חיוכו מזמין את כל אבריו הפנימיים והחיצוניים לצאת איתו בריקודים.

"פיזית"?

"מה פיזית"? – צעדי הריקוד כנראה סחפו אותו הרחק משם.

"תפגע בי. אמרת שתפגע בי".

"חס וחלילה, שלומית. את יודעת מה את רואה עכשיו? את המוזיקה. כמו בעשרת הדיברות שלך, וכל העם רואים את הקולות".

"מה קולות? איפה המוזיקה"?

"טוב, את צריכה להתקרב".

ניגשתי לתמונה הכי צבעונית מכולן. מקרוב ראיתי את החיבורים שבין הצבעים. "אני עדיין לא מבינה".

"ואת רוצה שאני אעשה בשבילך את כל העבודה"…

מעדתי אל תוך שלולית האינפורמציה, בריבוע הקטן שציין את שם היוצר, שם היצירה והחומרים:  שגיא לוי, "שיר אהבה מאת דני אלט", עיבוד מחשב.

זה שיר הריקודים של גיא, ובשבילי שיר תיפוף האצבעות. כשגיא בטוח שאנחנו חלשים, הוא מפיץ את הדיסק באוויר שלנו. כבר הפסקנו להתמקח על המילה "להיט". תמיד התקשיתי להבין את הבעיה של גיא ושל הקולגות המטומטמות שלו. להיט מתוק. קיץ. קרטיב. להיט נדיב. חורף. שוקו. בכל אשנב. מכל נידחות.

"זה פופ במיטבו", מסכם גיא. "וכל עוד הוא משיג את המטרה שלו – תיראי, את כבר לא חיוורת, אז הוא מושלם בעיניי".

"ולמה אתה מסרב להתייחס למילים"?

"כי בפופ המילים לא חשובות".

"אז זה לא פופ. אתה לא רואה שהמילים בכלל לא שטחיות? ומישהו פה יודע את השפה שלו".

"זאת המוזיקה שחשובה, שלומית".

"ואתה טוען שהפעם היא רק מתוקה".

"קודם כל, אל תזלזלי במתיקות. אני מסכים איתך שהמוזיקה פה הרבה יותר מורכבת ממה שהיא נשמעת במבט ראשון, אבל את יודעת מה? אני בעקבות דני, שכתב את השיר. אין לו יומרות להיות משורר או מוזיקאי דגול. הוא רוצה לשחק. להשתעשע. ואני הולך איתו".

אז נשארתי לבד, אבל הרגליים שלי ליוו בישיבה את האצבעות.

 

ועכשיו אני מול התמונה. "הפתעה", אומר לי גיא. "אה? דני במוזיאון. ואני רואה שעדיין לא הבנת. בואי תעברי לתמונה הבאה".

זה היה השיר "למה", גם הוא של דני. ואחר כך היו: "אפשר", "יער", "אצבעות", "להבים", "סדק", "תהילה", "חג האור" ו"עלטה" –  "ממש לפי הסדר של הדיסק 'אפשר'", אמרתי לגיא.

"וזה בדיוק השם של התערוכה –  "אפשר".

"אז שגיא הזה פשוט הפשיט את השירים של דני? ככה הם נראו לו? מה זה בדיוק? אסוציאציות"?

"בכלל לא. את זה כל אחד יכול לעשות. זה לא חידוש. נראה לך שכל אסוציאציה ממוחשבת תיכנס למוזיאון"?

"אני מקווה שלא. עם כל הכבוד, זה לא מעניין".

"בדיוק. שלומית, שגיא כהן הוא גאון. לא פחות מזה. בואי נתיישב רגע. אני מתחיל להתרגש מהמעמד. זה יצא יותר יפה ממה שתיארתי לעצמי".

"על השטיח"?

"כן. למה לא"?

החצאית הקצרה שלי, שהוסיפה לברכיי שוליים מצומצמים בלבד, הקשתה עלי את תנוחת הישיבה. מאז מדשאות האולפנא לא הוכרחתי לישיבות שאינן על כיסא. "מתי תרגישי בנוח עם הגוף שלך", התרכך גיא, ומיד השיב לעצמו את קול השדרן ההיסטורי: "מהפכה".

"כבר אמרת".

"לא נכון. אמרתי גאון".

אדום-לבן. חולצה אדומה שעליה מתנוסס צוואר שיש. עליו מונחת אבן מפוסלת – הראש של גיא. "תגיד, אתה סופרסטאר"?

"לא הבנתי".

"כי אתה מחכה להערצה שלי. למה הפסקת לדבר? אתה מצפה שאני אגיד: גיא, גיא! תביא כבר את ההפתעה שלך. אני לא יכולה יותר".

"את לא יכולה יותר, אה? טוב, אני אחוס על נפשך שמסרבת, ובצדק, לעריצות ההערצה. אני אחסוך ממך את הציפייה. שלומית, אני אומר את זה בצורה הכי ברורה שאני מסוגל לה: ככה נראה שיר. שגיא לקח שיר, נניח את 'שיר אהבה', והתחיל למפות אותו. לכל תו הוא בחר צבע. הוא היה יכול להשתולל, אבל רואים שהכוונה שלו הייתה להישאר נאמן למציאות. ולכן, כדי לייצג תווים שקרובים אחד לשני, הוא בחר בצבעים שקרובים אחד לשני. במקביל,  את הקול של דני, ואת הקולות האחרים, וגם את כלי הנגינה, שגיא הפך לצורות. ואז הוא הכניס את השיר למחשב, וזה מה שיצא. הוא השתמש באותם פרמטרים בכל השירים. ומה התוצאה? ככה נראה הדיסק של דני אלט. זה כמו צילום רנטגן שלו, אבל באותה מידה הוא משקף את ההילה שאופפת אותו – או בעצם זורחת ממנו".

הרכנתי את ראשי, הרמתי אותו מעל גיא ומעל התמונות, עצמתי את עיניי, פתחתי אותן בתנופה. השער של גיא היה רחב כדי לקלוט את אוצר המילים שלי, אבל השתאותי התפזרה ממני ולא ידעתי איך לרכזה.

"את מגיבה בדרך היחידה ההולמת את היצירה הזאת", החמיא לי גיא, שנראה שחמקה ממנו מצוקתי.

"אתה יודע, אפשר היה לעשות מזה תערוכה אחרת לגמרי. תערוכה שמורכבת משיר אחד בלבד".

גיא חייך אלי. שער בצורת חיוך.

"אפשר", נכנסתי פנימה, "לשנות את הפרמטרים בכל תמונה. נניח פעם הגיטרה תהיה עיגול, ובתמונה הבאה היא תהיה קו. ודו נמוך יהיה בתמונה הזאת כתום, ובתמונה הבאה תכלת. וחזק יהיה ימינה וחלש שמאלה, ובתמונה אחרת הם יהיו למעלה ולמטה. תערוכה שלמה משיר אחד".

והמשפט שלי – ככה אפשר לצייר אותו: מההתחלה ועד האמצע – בזהב של ההתלהבות. ומהאמצע ועד הסוף – בסגול הכהה של הדמעות. אבל למה הכל מתערבב לי – סגול עם זהב? ולמה השמחה מהשהייה הזו במחיצת רעיון חדש – ממלמלת לי כמיהה לחיבוק אנושי?

"מקסים, נכון"?

"גיא, יש משהו שמזמן רציתי להגיד לך. צריך להמציא מילים חדשות".

"נכון. אבל בינתיים שגיא היקר עוקף את כולנו וממציא בבת אחת שפה חדשה".

"הוא צריך לקבל את פרס נובל, אבל אני לא יודעת באיזה תחום. בפיזיקה, אולי"?

"הוי, שלומית. איזה מותק את. דרך אגב, אנחנו מוכרחים לנצל את ההזדמנות שרק בסוף השבוע הציבור ייחשף לתופעה הזאת. מוכרחים למצות את התערוכה לפני שכל החלל הזה יהיה מוצף באנשים".

"גיא, אתה מכיר את שגיא"?

"בערך. יש לנו כמה חברים משותפים. את יודעת איך זה בתל אביב. אה, בעצם את לא יודעת".

"איך אני יכולה ליצור איתו קשר"?

"בשביל מה"?

"להגיד לו תודה, בהצלחה. אין לי מושג מה, אבל הוא פתח אותי למשהו, או אולי פתח בי משהו. אני אפילו לא יודעת מה זה, אבל מתחשק לנשמה שלי לחולל מעשים".

גיא עזב אותי והסתודד עם האוצרת. "חבל. פספסנו אותו. הוא עזב בדיוק דקה לפני שהגענו. גם אני הייתי שמח ללחוץ לו את היד. טוב, לא בעיה להשיג את הטלפון שלו".

 

ושוב עמדתי לפני התמונות. אנחנו כל כך רגילים לשמוע שירים. אבל מעולם לא הסטנו את הכרתנו לתגלית שיש אפשרויות נוספות לחוות את המוזיקה. ואם יש את הדרך הזאת, אולי יש עוד דרכים? אולי אפשר להריח מוזיקה? לטעום מוזיקה? – בעצם, אני יודעת בוודאות שאפשר לאכול מוזיקה. ארוחות מנגינות שלמות כבר טעמתי, שבעתי ועיכלתי. "לא מתחשק לך", הפרעתי לגיא שהתייחד עם תמונה, "לנסות בעצמך"?

"כן. זה בדיוק מה שאני מרגיש. שגיא הזה. אני ממש מקנא בו. למה הוא ולא אני"?

"אולי בזכותו תיצור את המתנה שלך לעולם".

"הלוואי. בינתיים אני מסתפק בחובה המקצועית שלי לפתח ולהעמיק את היצירה שלי ושלך. איך כינית אותו בפעם הראשונה בבית הדפוס? התינוק שלנו"?

"הילד שלנו".

"כן, מאז הוא גדל. אפשר אפילו, בזהירות, להתגאות בו".

"לא צריך בזהירות. אפשר בקול גדול. לפעמים".

"תמיד".

האוצרת התקרבה אלינו עם צרור מפתחות. "את נראית כמו סוהרת שמאיימת לנעול אותנו עם התמונות האלה", אמר לה גיא. "אבל את יודעת מה, אני לא אתנגד להיות כלוא איתן".

"אני בטוחה שלא תתנגדו", היא אמרה, "אבל הן אמורות להישאר כרגע בחדר עם צוות הניקיון. מחר יתחיל כל הבלגן של הצילומים. תהיה פה טלוויזיה. יהיו עיתונים. יהיה צפוף".

"בהצלחה", בירכתי אותה בכוונה גדולה כמו תפילה מוצלחת.

"תודה מותק".

 

"מה איתנו"? שאלתי את גיא.

"כנראה שלא במצב שהיינו בו מקודם".

"לא התכוונתי ברמה הפילוסופית. תהיתי יותר ברמה המעשית. חוזרים למערכת"?

"אני אחזור, אבל מצידי את משוחררת. נראה לי שיש לך צורך להיות לבד".

"תודה, גיא".

"אגב, לדעתך גיא בבית? אם כן, את מוכנה לשגר אותו אלי"?

"אם הוא יהיה, אם הוא יסכים".

"יש לך ספק שהוא יסכים"?

 

למה אף אחד מהם לא מספר לי בצורה ישירה עליהם? הם כל כך גלויים איתי בנושאים אחרים, אישיים לא פחות. למה כדי לדעת, אצטרך לשאול אותם? ואיזה גיא עלי לשאול?

איך בכלל גיא היפה מסוגל להתאהב בגיא האפור?

מצד שני, אני-עצמי התאהבתי בגיא האפור. מתברר שהוא יצור "אהיב".

כן, אבל אני לא יפה כמו גיא.  לאנשים האלה הרי יש סטנדרטים אחרים. הם חיים במערכת כוכבים שונה משלנו, חיים אחרים לגמרי. עם אנשים זוהרים כמותם, הולכים ביחד לסופרמרקטים ההולמים את תסרוקתם, נשפטים במערכת משפט שנוצרה למענם, כפופים לממשלה משלהם בארץ האור.

אז למה הוא מביט בי עכשיו במבט  כל כך ארצי? האם אני דורכת לו על הרגל? לא, אני דורכת לעצמי על ההזיה.

הלכתי הביתה והם המתינו לי בתוך הדיסק. בזמן האחרון אני ניזונה  רק מהם. ברגע שמסיימים את עשרת שיריהם, הם נאותים לשיר עבורי שוב. ואחר כך עוד פעם. אני לא בעמדה שרוצה לשפוט אותם. הם פשוט מזון, כסות, וגם:

תשתיות.