פרק 15: תשתיות

תקציר הפרק הקודם: האם אפשר לראות צלילים? לכו למוזיאון, ואחר כך תקראו על זה בפרוטוקול

טריטוריות סמיכות מצלילים. ציוני דרך: לך בעקבות החצוצרה, פנה ימינה. תגיע לשדה של כלי הקשה. משם תמשיך דרומה. תיזהר לא ליפול בבור, אבל כבר נפלתי.

השיר הזה, וכל החברים שלו, כבר מכירים אותי. מרוב הפעמים שהתראינו, אנחנו כבר מחובקים באוויר. חשבתי שרק אני שומעת אותם. לא ידעתי שגם הם שומעים אותי. מניחים למחשבות שלי להתערבב ביצירה שלהם.

יש להם מתנה קטנה בכל שיר. הפתעה.

"בואי", אומר צוהר.

אני מתקרבת אליו.

"לא", אומר צוהר. "בואי".

"באתי. אני פה".

"לא, את לא פה". הוא נוגע בחזהו.

"אני פה, אבל בדרך אחרת".

"בואי בדרך שלי".

"אני לא יכולה".

"בבקשה".

"אי אפשר".

"אפשר. תנסי. רק נגיעה קצרה כמו הברה".

"קח את ההיסוס שלי".

"מה"?

"זאת המתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת לך".

"כרגע"?

"בכלל".

לא הבנתי איך הוא לא רואה שההיסוס שלי חורר פתאום את מוצקות-אטימות החד משמעיות שבי.

אז כדי להתמלא מתחושת המחסור, שצוהר שם בין שנינו, אני לוחצת על כפתור אחר, ששוכן בתוך דיסק. אל החלל פורצים: צימוקים בלונדיניים, שוקולד, בצל מטוגן, מרציפן, במבה, שום אפוי עם שמן זית, פיסטוק חלבי ושוקו חם עם קצפת ועם ברנדי – הכל בתוך שיר אחד.

אני מסתערת על השיר כדי לטרוף אותו. לא אכפת לי שצוהר לידי. אני מרגישה מספיק נוח איתו כדי לשיר לידו, כדי שישמע את קולי, בפעם הראשונה.

"אני אוהב את השיר הזה", מחייך אלי צוהר. "לא ידעתי שגם את".

אני מגבירה את קולי. עכשיו הוא יודע. אה? אההההההההההההההההה?

רגע, אז זאת בעצם הפעם הראשונה שמוזיקאי שומע את הקול שלי. מעניין מה הוא חושב עליו. אין לי אומץ לשאול אותו. אני משתתקת. כמו רופא שבודק חולה, ככה צוהר בטח מאזין לקולות חדשים, ששרים לו. דוקטור? איך הקול שלי? בריא? גוסס? חיוני?

"למה השתתקת? יש לך קול נעים. מתוק ועדין".

"באמת"?

"כאילו שלא ידעת. מה, את מנסה לסחוט ממני מחמאות"?

"האמת היא שכן".

"למה לך"?

"כי אתה סמכות. זאת פעם ראשונה שאני מרשה לאיש מקצוע להתבונן בו".

"בקול שלך"?

"כן".

"מה, את רוצה להיות זמרת"?

"מה פתאום"!

"אז למה חשוב לך לשמוע שיש לך קול יפה"?

"כי רציתי לדעת את זה. חשובה לי ההכרה המקצועית".

"אז ככה: ברור שיש לך הרבה עבודה, אם את רוצה להשקיע בו. לפתח אותו. פיתוח קול אף פעם לא הזיק לאף אחד".

"אתה הולך לפיתוח קול"?

"הלכתי. נגמר הכסף".

"היית משתמש בקול שלי"?

"מה זאת אומרת"?

"נניח, לעשות לך קולות באלבום שלך".

"זאת שאלה לא הוגנת, שלומית".

"למה"?

"כי התשובה היא לא, אבל לא בגלל שאת לא טובה".

"אז למה לא"?

"כי הקול שלך לא מתאים כרגע למה שאני צריך, הבנת"?

"לא".

"מצטער. אני לא יכול להסביר את זה, ואני גם לא מתכוון. אני מחפש צבע מסוים".

"שאין לי".

"אין לך".

"וזה יכול להשתנות"?

"לא חושב. אולי. אבל אני לא מבטיח שכשהקול שלך ישתנה, אני עדיין אצטרך את אותו דבר שאני צריך עד עכשיו".

"אז תגיד שאתה לא רוצה אותי".

"אני רוצה אותך. לא את הקול שלך".

"אתה רוצה אותי"?

"שלומית"!

ולא אמרתי לו, שבעצם הוא הגבר הראשון, חוץ מאבא שלי ומהאחים שלי, ששמע אותי שרה – לבד. בלי שיכסו את הקול שלי קולות נוספים.

והמשכתי לשיר, כי אני יודעת שצוהר שומע את הדיסק לעיתים קרובות. ורציתי להטביע את הקול שלי על השיר הזה. להחתים אותו בי. שבכל פעם שהוא ישמע אותו, הקול שלי יהיה עליו.